הממשלה ה-34 של מדינת ישראל התחילה למשול

הממשלה ה-34 זכתה באמון הכנסת. בזמן בו אני כותב פוסט זה נשבעים השרים אמונים ומתיישבים ליד שולחן הממשלה. 

תהליך ההרכבה של הקואליציה והממשלה לא היה חלק. גם כעת ידוע על כמה סוגיות לא-לגמרי פתורות. גלעד ארדן, מי שהוביל את הפריימריז בליכוד, לא זכה כרגע לתפקיד בממשלה, בשל מחלוקת בינו לבין ראש-הממשלה, נתניהו. צחי הנגבי, המיועד להיות יו"ר הקואליציה ויו"ר ועדת חוץ וביטחון הודיע כי לא הסכים לתפקידים האלה, כי הם אינם עולים בקנה אחד עם הסיכומים בינו לראש-הממשלה, וכי השיחות ביניהם יימשכו. 

נכון לעכשיו (והדברים צפויים להשתנות בימים ובשבועות הקרובים), אלה האנשים והתפקידים: 

ממשלת ישראל ה-34: האנשים והתפקידים

תפקיד	שם	מפלגה	הערות
ראש הממשלה  שר החוץ, שר התקשורת, שר הבריאות	בנימין נתניהו	הליכוד
שר האוצר	משה כחלון	כולנו
שר הביטחון	משה יעלון	הליכוד
שר הפנים	סילבן שלום	סילבן שלום	(המשנה לראש הממשלה)
שר הכלכלה והשר לפיתוח הנגב והגליל	אריה דרעי	ש"ס
שר החינוך	נפתלי בנט	הבית היהודי
שרת המשפטים	איילת שקד	הבית היהודי
שר הדתות	דוד אזולאי	ש"ס
שר לביטחון פנים ושר התיירות	יריב לוין	הליכוד	(השר המקשר בין הממשלה לכנסת)
סגן שר הבריאות (במעמד שר)	יעקב ליצמן	יהדות התורה
שר הרווחה	חיים כץ	הליכוד
שר הבינוי והשיכון	יואב גלנט	כולנו
שר התחבורה ושר לענייני המודיעין	ישראל כץ	הליכוד
שר החקלאות ופיתוח הכפר	אורי אריאל	הבית היהודי
שר האנרגיה והתשתיות	יובל שטייניץ	הליכוד	(אחראי על הועדה לאנרגיה אטומית)
שר להגנת הסביבה	אבי גבאי	כולנו	(מינוי שר שאיננו ח"כ)
שר הקליטה והשר לאיומים אסטרטגיים	זאב אלקין	הליכוד
שרת התרבות והספורט	מירי רגב	הליכוד
שר המדע, הטכנולוגיה והחלל	דני דנון	הליכוד
שרה לשוויון מגדרי, לשוויון המיעוטים וקידום הצעירים ושרה לאזרחים הותיקים בישראל	גילה גמליאל	הליכוד
סגן שר לשיתוף פעולה איזורי	איוב קרא	הליכוד	(במעמד שר)
שר ללא תיק (במשרד התקשורת)	אופיר אקוניס	הליכוד
שר ללא תיק	בני בגין	הליכוד
סגנית שרת החוץ	ציפי חוטובלי	הליכוד	(כרגע במשרד שבעצם אין לו שר)
סגן שר האוצר	יצחק כהן	ש"ס
סגן שר הביטחון	אלי בן דהן	הבית היהודי
סגן שר החינוך, סגן שר הכלכלה, סגן שר לפיתוח הנגב והגליל	משולם נהרי	ש"ס
סגן שר החינוך	מאיר פורוש	יהדות התורה

הממשלה היא בהחלט ממשלה גדולה. 21 שרים. 2 סגני-שרים במעמד שרים. 5 סגני-שרים.

אבל הביקורת בנוגע לגודל איננה הוגנת. לא היה כל-כך נעים, לראות את המערכת הפוליטית השבוע. כל מי שהביט על הרכב הכנסת ה-20 ומכיר את ההיסטוריה הקואליציונית הישראלית, ידע שכל ממשלה שהכנסת הזו תוציא מתוכה תהיה ממשלה גדולה. ממשלה שיהיו בה יותר מ-19 חברים.
וזה לא משנה אם זו תהיה ממשלת ימין או ממשלת שמאל.

כפי שטענתי בעבר, ונדמה לי שהיום קל יותר לראות זאת, היתה זו בחירתו של משה כחלון שהביאה לכך שהקואליציה שנאלצה לתקן את חוק יסוד:הממשלה היתה קואליציית ימין ולא קואליציית שמאל, או קואליציית-איחוד. החברים מיש עתיד, מהעבודה/המחנה הציוני וממרצ יודעים שאם הם היו מקימים ממשלה הם היו צריכים לעשות בדיוק את אותו התיקון החוקתי, ושבלעדי התיקון החוקתי הזה לא היתה קמה ממשלה בישראל אחרי הבחירות האחרונות, והמדינה היתה שבה והולכת לבחירות.

הם יודעים זאת ובכל זאת הם לא פועלים יד ביד עם שאר הסיעות בכנסת כדי לתקן את החוקה הישראלית כך שתהיה למדינה שלנו ממשלה ? 

מה הם חושבים שיקרה אם התיקון הזה לא יעבור ? הרי אם בנימין נתניהו היה נאלץ לשוב אל הנשיא ולוותר על המנדט להרכבת הממשלה, קואליציה בראשות יצחק הרצוג היתה מוצאת עצמה מקדמת את אותם התיקונים החוקתיים בדיוק ! 

אז איזה צד הוא זה אשר עושה את הכל בשביל התפקיד  ? מי כאן מפגין חוסר-אחריות? ומי מפגין אחריות וממלכתיות? 

האשמה כמובן איננה כולה של המרכז והשמאל. עיקר האחריות עדיין מוטלת על שכמו של בנימין נתניהו. האיש שבעבר היה מראשי המחנה לשינוי שיטת הממשל, האיש שקידם את הבחירה הישירה לראשות הממשלה והיה הראשון שנבחר במסגרתה, ממשיך לבייש את נעוריו. בממשלה הקודמת האיש "זרם" עם תיקונים שהובילו ישראל ביתנו ויש עתיד. כעת הוא זורם עם תיקונים אחרים. קשה שלא להתרשם מכך שהאיש איננו מונע עוד מערכים ועקרונות כשהוא עוסק בשיטת-המשטר.

בשם הקמת קואליציה הוא מוכן לעשות כל שינוי חוקתי נדרש - ולו רק שתהיה לו קואליציה. כמה התדרדרנו! אנחנו אפילו כבר לא מדברים על המחירים הנדרשים למען הקמת קואליציה יציבה, אלא רק למען הקמת קואליציה. אנחנו צפויים כמובן לראות מהלכים נוספים שיפחיתו נקודות על ציר הזמן בהן תהיה הקואליציה הרזה הזו פגיעה במיוחד לסחיטה על ידי אחד מכל 61 חבריה. כך למשל, סביר להניח שנראה את חקיקת התקציב ממשיכה להיות אירוע חקיקתי דו-שנתי. זה אולי מאוד נוח מבחינה קואליציונית, אבל העדר הדיון בנושא שהוא אולי החשוב ביותר במדינה קפיטליסטית – תהליך התקצוב – הוא מאפיין נוסף של התדרדרות השיטה המשטרית שלנו. אובדן נוסף של התנהלות דמוקרטית, עליו כולנו נשלם. 

ובשם המהלכים האלה את התשובה – יציבות קואליציונית אמיתית שתאפשר משילות – לא נקבל. 

אל תבינו אותי לא נכון. לאופוזיציה יהיה קשה להפיל את הממשלה הזו. התיקון שקבע כי אי-האמון בממשלה חייב להיות קונסטרוקטיבי - בדמות הצגת חלופה של 61 ח"כים, הביא לכך שבלי פיצול משמעותי בסיעות המרכיבות את הקואליציה, לא יהיה רוב לחילופי ממשלה. ומאחר ובתיקוני חקיקה קודמים נקבע שח"כ שפרש מסיעה באופן שאיננו פיצול סיעה, לא יוכל לכהן כשר או כסגן-שר ולא יוכל להתמודד בכנסת הבאה בשורות רשימה שהיתה קיימת בכנסת היוצאת, בלי פיתויים פוליטיים, רק קרע של ממש באחת ממפלגות הקואליציה יפיל אותה, וקרע מהסוג הזה סביר הרבה פחות ממעברו של חתול שחור בין אחת הסיעות לבין ראש-הממשלה. 

אבל הרבה לפני החזון של של החתולים השחורים העלולים לעבור (דוגמת התהליך המדיני העתיד לבוא בספטמבר, עליו התנבא גם הערב ח"כ אביגדור ליברמן),  עם קואליציה של 61 ח"כים, תידרש משמעת ברזל של כל מרכיבי הקואליציה, כדי שהיא תוכל להתנהל כהלכה. במציאות שבה כל ח"כ עלול להזיכר שהוא בעצם הח"כ ה-61, ודורש - בהקשר הרלוונטי לאותו יום - דרישות מהגורן ומהיקב, קשה מאוד לנהל קואליציה.

ולמרות שפרישה של יחיד מסיעתו היא מהלך שאין לו עתיד פוליטי, הרי שאותו ח"כ פלוני או ח"כית אלמונית לא יצטרכו לחכות לאירועים הנדירים בהם הקואליציה נזקקת ל-61 קולות בחקיקה חשובה. כל ישיבה לשיחה במזנון עם יצחק הרצוג או יאיר לפיד תספיק כדי להזכיר לנתניהו, פוליטיקאי פרנואיד במיוחד, שלפעמים אנשים נוהגים באי-רציונליות. לעתים הם מונעים מתחושת-נקם או תסכול ואפילו קורה לעתים שהם מונעים מאידיאלוגיה.

מספיק ח"כ אחד שמחליט לשבור את הכלים, כדי שלראש-הממשלה לא תהיה קואליציה. 

המציאות הזו, על רקע אופוזיציה מתוסכלת, שקשיי-הרכבת הממשלה רק המחישו לה עד כמה היתה קרובה לגעת בשלטון, שהבהירה כי היא מתכוונת להקשות על הממשלה ככל יכולתה (מסורת ישראלית שבהחלט אפשר להתווכח על מידת התועלת שבה, מהבחינה הציבורית),מבטיחה כנסת סוערת במיוחד בחודשים הקרובים.

כל זאת, לפני שהזכרנו כי מסביבנו הומה הסער. אבו-מאזן מנהל מתקפה מדינית משלו, וברק אובמה, האיש היושב בבית הלבן, צפוי להפעיל לחצים משלו על מדינת ישראל. החזית המדינית צפויה להציב מראה מאוד לא-פשוטה מול הבית היהודי (על מרכיביה). היא גם עלולה להטיל כמה וכמה חברי-כנסת מהליכוד אל עבר הכרעות אידיאולוגיות מהסוג שנתניהו עצמו מכיר היטב, מהתקופה בה הוא התייצב מול ראש התנועה שלו בנסיון לעצור מהלכים מדיניים להם התנגד. 

למי שאוהב לחשוב ולכתוב על פוליטיקה, החזון הזה הוא מאוד מבטיח. נראה שיהיה הרבה על מה לכתוב בהקשרים פוליטיים בישראל בחודשים הקרובים.אבל למי שאוהב את מדינת ישראל, החזון הזה הוא מאוד מפחיד. המערכת הדמוקרטית שלנו איננה מסוגלת להעניק משילות לי שניצח בבחירות. הסיבות מורכבות אך התוצאה איננה טובה מספיק.

ובכל זאת, לסיום, אנסה להיות אופטימי. אינני נמנה על התומכים בקוי-היסוד של הממשלה ה-34. הם אינם מספיק חברתיים לטעמי. אין בהם מספיק ציונות יוצרת לטעמי. אין בהם את החזון לו נזקקת כל-כך המדינה שלנו. אבל מהמקום הזה, של מעט ציפיות, הרבה אתגרים והרבה סיכונים, אפשר גם להביע תקווה.

נקווה שהממשלה ה-34 תתעלה על הקשיים הטמונים בקואליציה הצרה הזו ותפגין משילות אפקטיבית.
נקווה שהממשלה ה-34 תוכיח יכולת בלתי-חזויה בניווט עילאי של הספינה בה כולנו נמצאים בין המשברים .
נקווה שהממשלה ה-34 תפתיע את כולנו במסע מוצלח אל עבר אופק טוב יותר לכל אזרחי-ישראל.

מי יתן.