14.11.2018

האם נתניהו חיפש רגיעה ומצא בחירות מוקדמות (מדי) ?

מסתמן ששאיפתו של בנימין נתניהו להגיע לרגיעה כמעט בכל מחיר בחזית עזה, תביא עמה הסלמה דווקא בכיוון אחר: יש רחשים בדבר אפשרות שסוף כהונתו של אביגדור ליברמן כשר ביטחון הולך ומתקרב.

למה שליברמן יתפטר ? יש הרבה סיבות. התקרבות מערכת הבחירות היא כנראה העיקרית.
על פי הפרסום בואלה!: 
"שר בכיר בממשלה העריך כי ליברמן עומד להודיע על התפטרותו מהממשלה. 'הוא ממותג ככישלון בביטחון. זו בחירה בין סוף קריירה, אם הוא נשאר בתפקיד, לבין סיכוי קטן להציל אותה'" 
אבל בואו ניתן לליברמן קרדיט. ייתכן שהוא עושה את זה מסיבות עקרוניות. אולי זה בגלל עזה. אולי זה בגלל משהו שאנחנו לא יודעים.

לגבי עזה, אפילו ישראל היום הרשה לעצמו לומר שבסיבוב האחרון: "חמאס אמר את המילה האחרונה".  ונתניהו הרי יצא מהארון בפריז והתגלה כיונה בטחונית: 
"אני רואה בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם. לוקחים צ'ימידן ונפרדים מההורים. וחלקם לא חוזרים. אני חי את זה. כשצריך אנחנו עושים פעולות אבל אני תמיד חושב על הצד הזה. כל ראש ממשלה צריך לחשוב על זה. אם יש צורך לשלוח אנשים עושים את זה אבל אם אפשר להימנע מזה אז זה מה שעושים. "
יונות מדינית זו עמדה לגיטימית. איפוק וחשיבה שניה ושלישית לפני יציאה לפעולה צבאית הם דברים ראויים ביותר. 
אבל אסור לראש ממשלה להגיד את הדברים בצורה הזו. כי התוצאה ברורה - מי שיעשה מה שאפשר להימנע משליחת אנשים לקרב, ימצא עצמו שולח אותם לקרב כל הזמן, בתנאים הכי גרועים, הכי מסוכנים והכי קטלניים. 

וכפי שכתב רונן איציק בישראל היום במאמר בכותרת "מה יגרום לממשלת ישראל להפיל את חמאס?" הרי 
"כמו שזה נראה היום, בעצם שום דבר לא יגרום לממשלת ישראל להפיל את שילטון חמאס. המהלך הזה פשוט נתפס כלא כדאי בשום אופן. קחו אוויר, כי מה שהיה הוא שיהיה, בטח בכל המדובר ברצועת עזה, מקום בו אנו נלחמים מאז 1948, ולא מצליחים לייצר יציבות, ואולי גם זה אומר משהו. המילה "כיבוש" שהפכה למוקצית בעידן בו אנו חיים היא לא פשוטה, בטח לא השלכותיה, אך בואו נשים את הקלפים על השולחן – האם קיים פיתרון אחר שייתן שקט לאורך זמן?
החיים לימדו אותנו כבר מזמן – שלא. גם לכיבוש יש מחיר, וגם למציאות שלאחריו יש מחיר, ואת המחיר הזה אף גורם היום לא מוכן לשלם. ולכן, עם כל תחושת התסכול והזעם, גם הסבב הזה יעבור, והמציאות לא תשתנה מן היסוד. " 
רובנו, אם לא כולנו, נסכים שזה נראה כמו סיכום תמציתי לא-רע של עמדת ממשלת ישראל הנוכחית. אם זו היתה ממשלת שמאל, איש לא היה מופתע. אבל כולנו זוכרים שזו כנראה הממשלה הימנית ביותר שהפוליטיקה הישראלית מסוגלת להעמיד מתוכה בזמנים האלה. 

אז אפשר להבין שליברמן החליט למתוח קו. כלומר, אם הוא החליט. כלומר, אם ההתפטרות שלו אכן קשורה לעזה. כלומר, אם אין דברים שאנחנו לא יודעים. 

לפני שנתייחס לבחירתו של ליברמן, זו הזדמנות טובה כמו כל אחת אחרת להזכיר שיש לפחות שני פתרונות אחרים שיש סיכוי לא רע שיתנו שקט לאורך זמן - 
  • האחד , מה שראינו בלבנון #2. תגידו מה שתגידו, כבר יותר מעשור שהגבול הזה שקט כמעט לגמרי. נכון, מלחמת האזרחים הסורית עזרה מאוד. נכון, יש מצב שמתחת לפני השטח קורים דברים שאנחנו לא יודעים עליהם ושיתפוצצו לנו בפנים. ובכל זאת - מבט על האירועים שבין ישראל לחיזבאללה בעשור האחרון מלמד שעד כמה שיחסים כאלה יכולים להיות פחות אינטנסיביים ממה שיש לנו עם החמאס בעזה - הם שם. 
  • השני, מה שלמדנו אבל יישמנו רק חד-צדדית אחרי 1967. יש מקומות שבהם הדרך היחידה להשיג שקט היא לפנות את השטח מאנשים מסויימים. טרנספר. זה נעשה ב-1948 לערבים ויהודים. זה נעשה ב-1967 לערבים. זה נעשה ב-1981 ליהודים. זה נעשה ב-2005 ליהודים. בשום מקרה זה לא הביא לשלום בסגנון אירופאי, אבל בכל המקרים היה שינוי מהותי ביחסים, ולפחות מהפרספקטיבה היהודית, ב-3 מתוך 4 מקרים, היה שיפור מהותי במצבה האסטרטגי של ישראל. גם לגבי הרביעי - ההתנתקות ב2005, יודו גם הגדולים שבמתנגדיה, נתקע טריז עמוק בקרב הפלסטינים שנכון להיום, נדמה שאין ביכולתם להתגבר עליו.
    נראה שהגיע הזמן ליישם את זה שוב על מקור הטרור ולא על אלה שהטרור מכוון נגדם. תחשבו על זה. לפחות ברמה המוצהרת, אם טרנספר יהיה בקונצנזוס ישראלי, נגיע לדבר אחד שיהיה מוסכם גם עלינו וגם על רוב מוחלט של העזתים . הרי בהתאם להנהגתם, הם לא רוצים להישאר שם. הם רוצים לעבור משם למקומות אחרים בארץ ישראל. אז אולי יימצא הפוליטיקאי הישראלי שישאף ללכת לקראתם ולהגשים להם 50% מרצונם - שלא יישארו בעזה? 

סביר להניח שלא נראה את ליברמן מרים את דגל הטרנספר. הוא בוודאי ידבר על קשירת-ידיים, אוזלת-ידיים, וההכרח בפעולה נחרצת - שהממשלה לא מתירה. ביבי יהיה האשם. 
אבל אחרי האיפוק שמערכת הביטחון בהנהגת ליברמן הובילה כבר חצי שנה נוכח הפגנות אלימות חוזרות ונשנות בעזה בהובלת החמאס, קשה להאמין שהוא יוכל לשכנע מישהו בזה. ובכל זאת - זה השלב האחרון שבו הוא יכול להחזיר את המפתחות ולנסות לתלות את האשם על ביבי. זה לא יעבוד במהלך מערכת-בחירות בה יצטרך להסביר מדוע ולמה נשאר בכסאו למרות שלא הסכים עם מדיניות הממשלה. 
וביבי? תסמכו עליו שהוא יצליח לתזמן איזשהוא מבצע או איזושהיא פעילות או איזושהיא תגלית איראנית או אחרת כדי להפתיע את ליברמן. במשחק הזה, בין אביגדור לבין בנימין, השני מנצח כבר יותר מ-20 שנים.

בשורה התחתונה, אם אכן ליברמן יתפטר, סביר להניח שאנחנו הולכים לבחירות בפברואר-אפריל. היו כבר תחזיות כאלה. משה כחלון חזה את זה עוד ביולי. וכולנו יודעים שמעברו של חוק הגיוס בקריאה הראשונה היה רק המערכה הראשונה בתיאטרון האומלל הזה. 

אז מה? בחירות? תגידו מה שתגידו על הקואליציה הזו, גם אם היא תגיע לסוף דרכה החורף, היא היתה המרשימה ביותר מבחינת יציבותה ותפקודה, בהשוואה לכל אלה שראינו כבר שנים ארוכות, כאן בארץ הקודש. 

9.11.2018

שמעתם על צעדת תלמידי עוטף-עזה ? מה דעתכם? ולמה אתם לא הצטרפתם?

בחמשת הימים האחרונים צעדו תלמידי תיכון "שער הנגב" מהמועצה האזורית שער הנגב אל עיר הבירה שלנו. ההפגנה האזרחית הנהדרת הזו הסתיימה אתמול בעצרת מחאה מול הכנסת. על פי התקשורת, מאות אזרחים מכל רחבי הארץ הצטרפו גם הם לצעדה הזו - כדי להביע את תמיכתם.

מטרת הצעדה? מחאה על המצב הביטחוני. 
היקף המחאה ? לא קטן. יותר מ-150 נערים ונערות מישובי עוטף עזה.
היקף הכיסוי התקשורתי? גם הוא לא קטן. 
דיווחו על הצעדה בכל כלי התקשורת המרכזיים, לאורך כל השבוע. 
כך למשל, בישראל היום, דיווחו על פתיחת המחאה: ילדי עוטף עזה בצעדת מחאה לעבר הכנסת.

לפעמים מחאות מתות בגלל שהן מחובקות חזק מדי בקונצנזוס שאין מאחוריו כוונה אמיתית. אנחנו זוכרים את ויקי קנפו. המצעד שלה זכה לתשומת-לב תקשורתית עצומה. ההשלכות שלו בפועל על המדיניות הציבורית? כמעט אפס. 

גם במקרה הזה, קל לחזות שהמחאה תסתיים בלי לשנות את המציאות. מדיניות בטחונית, בדיוק כמו מדיניות כלכלית (במקרה של מחאת האמהות החד-הוריות כנגד הקיצוצים בשנת 2003) מעוצבת על בסיס שיקולים קרים של עלות ותועלת. לא על בסיס דעותיהם, לוהטות ככל שיהיו, של הנפגעים מתוצאות המדיניות הזו. 

זה האתגר האמיתי של המחאה הזו. לשנות את סדרי-העדיפויות של מדינה שלמה זה לא עסק פשוט. במיוחד שהמחירים הנדרשים הם איומים. אין דרך להתמודד עם איומי-הטרור מעזה בלי לשלם במשאבים ובדם. 

ולמרות זאת - הצועדים הדגישו כי זוהי לא מחאה פוליטית. זו כמובן שטות גמורה. אין הפגנת מחאה שאיננה פוליטית. 
פוליטיקה, במהותה, היא מאבק על סדרי-עדיפויות. 

עובדה היא שצעדת המחאה של תלמידי עוטף-עזה לא היתה במרכז הדיון הציבורי הישראלי בשבוע האחרון. מה זה מלמד אותנו? שחוסר-האונים של מדינת ישראל כנגד טכנולוגיית הטרור החדשה, המכונה עפיפוני התבערה, הוא כאן כדי להישאר. זה לא חדש כמובן. ההיסטוריה הישראלית היא רצף של מציאות בטחונית לא נעימה ומתמשכת עבור מיעוט. כל פעם באיזור אחר. פעם פדאיון בדרום. פעם קטיושות בצפון. עברנו את פרעה. נעבור גם את זה. 

בכל מה שנוגע למאבק מול הטרור הפלסטיני, ההיסטוריה שלנו מלמדת שהדברים נמשכים עד שקורה משהו. הדברים מצטברים למבצע סיני. למלחמת שלום הגליל. למלחמת לבנון השניה. להתנהלות של מדינה שמותחת קו ומבהירה שהדברים צריכים להתנהל אחרת. ואז זוכה האיזור המוכה לתקופה שלווה יותר. 

מתי תגיע השלווה לדרומה של ישראל? כשהציבור יאותת לממשלה שהגיעו מים עד נפש. 
על פי השבוע האחרון יעברו עוד הרבה מים לפני שנגיע לנקודה הזו, של מתיחת הקו,
שאחריו ידעו ילדי עוטף עזה ילדות נורמלית.