לפעמים אתה נתקל בטקסט פוליטי לא רגיל, כזה שחייבים לקרוא

שבי פרומן סיפר באתר NRG על תגובתה של אשתו, מיכל, להתקפת הטרור שחוותה. זה משהו לא רגיל. חייבים לקרוא את זה.

בתמצית התמצית:
מיכל פרומן, אישה בהריון, יהודיה המתגוררת בתקוע שביהודיה ושומרון (כן, מתנחלת)
נפגעה בפיגוע דקירה.

כשרואיינה על האירוע, הסבירה
שבמהלך הפיגוע,
תוך שהיא מתגוננת על חייה, ראתה
 נער אבוד שמחפש ערך בתוך המעשה הנורא הזה.

אחרי הדקירה, בעודה מתאוששת מפצעיה,
היא גם ידעה לדבר על האומללות של המציאות שלנו,
בה ילד אבוד בוחר לנסות לרצוח אישה בהריון.

אתה קורא את התגובות לכתבה הזו,
ואתה חווה רגע של ייאוש.
כמעט אף אחד מהמגיבים לא הצליח
להפסיק להיאחז ולו לרגע
בשנאה, בכעס ובכאב.
וכתוצאה, נמנע מהם מלראות
את האצילות, האנושיות והעוצמה
המופלאים שבמיכל פרומן.

אבל אז נזכרתי והתעודדתי.
הרי לא הכל אבוד,
כל עוד אנו נהנים
מהזכות העצומה הזו
שהולכים בינינו
כאן על האדמה הזו
אנשים כמו מיכל פרומן
המאצילים עלינו מרוחם.

בעצם, אולי אל תהיו כחלונים ?

זה ממש מתחיל להיות הרגל. רק לפני שבוע כתבתי על בחירתו של משה כחלון להעלות את הארנונה והנה הוא מככב שוב.
בין ידיעות השבוע - שר האוצר, משה כחלון מבקש להציל את כולנו מירקות יקרים בפסח.
הפתרון שלו ? ייבוא.

רק לפני כמה חודשים ראינו מבצעי ירקות ב10 אג' וקראנו על שדות עם תוצרת שנרקבת
ואחר כך אכלנו ירקות מאוד יקרים בתקופת חגי תשרי
והיינו בטוחים שיעשו כאן איזה פתרון יסודי.

אבל זה פתרון זה ?
אכן, בטווח הקצר כך לא יהיו התייקרויות.
אבל בטווח הארוך, כך גם לא תהיה חקלאות ישראלית.

שר האוצר שלנו מביא פתרון סופי למשבר החקלאות הישראלית
והימין הפוליטי הישראלי, זה שהיה אמור להגן על המדינה 
מכל איום בטחוני תאורטי 
מנסר את ענף הביטחון התזונתי 
עליו יושבים כולנו.

יום אחד כולנו נזכור את הזמן הזה
שבו החקלאות גססה
ונשלם מחירי-עתק
על ירקות מיובאים
כי לא יהיה אף יצרן מקומי שיתחרה בהם.
האם אז נראה את הציונות חוזרת ?
או שנחכה למישהו שיסגור את האור ?