‏הצגת רשומות עם תוויות חמאס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חמאס. הצג את כל הרשומות

16.5.2018

הזדמנות למבט במראה- ובמציאות

הודאתו של חבר הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל-ברדוויל לסוכנות הידיעות הפלסטינית "וטאניה" כי 50 מההרוגים בעימותים בגבול עזה ביומיים האחרונים היו אנשי חמאס, היא הזדמנות נהדרת לשמאל הקיצוני הישראלי למבט נוקב במראה. 

כבר יומיים שאני מוצא עצמי מתעמת עם אנשים העסוקים בזעזוע מוסרי עמוק מכמות ההרוגים בהפגנות "הלא-אלימות" בגבול עזה. ולא עוזר כמה שאתה עובר איתם על תמונות ודיווחים מהשטח המבהירות היטב עד כמה אלימות הן ההפגנות הלא-אלימות האלה, ולא עוזר כמה שאתה מדבר על הזכות והחובה של מדינה להגן על גבולה, ולא עוזר עד כמה אתה מצביע על מעורבותו של חמאס בייזום וניהול ההפגנות האלה - התגובה היא עיקשת ומסרבת להאמין לכל נתון שמוסרת ממשלת ישראל.

אבל עכשיו, כשחמאס עצמו הודה שמתוך 62 ההרוגים ביומיים האחרונים בעזה, 50 היו אנשי חמאס, וכשהג'יהאד האיסלאמי עצמו הודיע אתמול ש-3 מההרוגים הם אנשי הזרוע הצבאית של הארגון, כבר אי אפשר להתכחש למהותן של ההפגנות האלה. 

זו גם הזדמנות מעולה עבור השמאל הקיצוני הישראלי להביט בראי ולהודות בעוד כמה נקודות:
  1. אם 40,000 איש הפגינו, ובכל זאת, מתוך 62 הרוגים, רוב מוחלט הם אנשי-צבא פלסטיניים, אז אי אפשר שלא להכיר בכך שצה"ל באמת עושה מאמץ יוצא-דופן להימנע מפגיעה באזרחים. 
  2. אם חמאס שולט בכל ההפגנות האלה, והוא מצליח להוציא לרחוב רק 40,000 איש, אז כנראה שרוב מוחלט של תושבי-עזה לא מסכימים עם המדיניות הזו. 
  3. ואם מתברר שבעימותים מהסוג הזה ישראל אמרה את האמת, וחמאס לא אמר את האמת, אז אולי הגיע הזמן להחליף דיסק לגבי הנחות-היסוד של השמאל הקיצוני בכל מצב שבו פלסטינים וחיילים מתעמתים ? 
אבל זו לא רק הזדמנות עבור השמאל הקיצוני הישראלי. זו גם הזדמנות אדירה עבור הישראלים ועבור הפלסטינים. כל מי שהתבונן בזהירות בלהטוטי טראמפ סביב העברת השגרירות של ארה"ב לירושלים, הבין זאת. מבין הפרשנים, בלט אמיר אורן, שהאיר את הנקודה גם במרץ וגם ביום שני
  1. בישראל יש שגרירות עם שתי שלוחות: בירושלים ובתל-אביב. 
  2. בירושלים יש שתי נציגויות דיפלומטיות - עם שתי מחלקות נפרדות לטיפול באזרחים ובאשרות - השגרירות והקונסוליה הכללית, שהיא במעמד שגרירותי וממשיכה לדווח לוושינגטון מחוץ לשרשרת הפיקוד של השגרירות.
  3. הקונסול הכללי דונלד בלום אינו כפוף לשגריר דייוויד פרידמן. "זה מצב חריג לחלוטין במשרדי חוץ והוא משקף את המציאות שטראמפ מכיר בה בשתיקה - בלום הוא השגריר האמריקני לפלסטין. אצלו, לא אצל פרידמן, גם יושב הגנרל האמריקני המפקח על מנגנוני הביטחון של הרשות. שתי שגרירויות, לשתי מדינות, לשני עמים." 
כלומר, טראמפ קצר שבחים וקרדיט זולים על מהלך שאין איתו הרבה משמעות, מעבר לסמליות של נוכחות נציגות דיפלומטית אמריקאית בירושלים המערבית. לא שינוי של המציאות אלא של הסמליות. 

מי שיחליט אם הסמליות הזו היא מהותית ומשנה מציאות או ריקה מתוכן, הם הצדדים. באורח אבסורדי, מי שמשרת את האינטרס הישראלי יותר מכולם, אלה הפלסטינים, שנאבקים כנגד המהלך הזה באופן שמקבע בתודעה הבינלאומית סמליות אחרת: ארה"ב הכירה בכך שירושלים היא של הישראלים. מהלך שלא רק שלא קרה, אלא שטראמפ התעקש, בצורה לא מאוד מנומסת יש לומר, בנאום הברכה המשודר שלו, להזכיר שמעמדה של ירושלים ומעמדו של הר הבית (שטראמם התעקש לקרוא לו חראם אל שריף) ייקבעו בהסדר מדיני בין הצדדים. 

אז מה קורה בעצם? תלוי בצדדים. מוסכם על רוב כלי התקשורת שחמאס שוב מנסה לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני כדי להשיג חופש פעולה רב יותר. זה אותו סוג של חופש פעולה שהסכם הגרעין שארה"ב פרשה ממנו לפני שבוע העניק לאיראן ושישראל כל-כך הוטרדה ממנו. אם בנימין נתניהו ישר עם עצמו כאשר הוא מביט במראה, הוא לא יוכל לקדם הסכם כזה, בלי בקרות אפקטיביות מאין כמותן. מאחר ונתניהו ידוע כמי שצריך להיגרר, וחמאס מבין את זה היטב, נראה שזו הסיבה האמיתית להפגנות האלה: דרך לגרור את נתניהו למו"מ שתכליתו הסדר ארוך טווח בין ישראל לחמאס בעזה. 

אפשר להתמודד עם הסדר כזה בכל מיני דרכים. אבל אחת השאלות המרכזיות היא האם האינטרס הישראלי הוא להתעקש שהסדר כזה איננו אפשרי כל עוד לפלסטינים אין הנהגה אחת, וכל עוד עזה איננה נמצאת תחת השליטה האפקטיבית של אותה הנהגה (פחות או יותר העמדה הישראלית המוצהרת מאז שחמאס השתלט על עזה ב-2007), או שמא האינטרס הישראלי הוא להמשיך ולקדם את תהליך ההתפצלות הפלסטיני לשברי-לאום ? 

(המתבונן מהצד יתקשה שלא לחשוד שיש בישראל הסבורים שזהו האינטרס האמיתי שלנו, בדרך לקידום מודל 7 האמירויות הפלסטיניות ויש להודות, שייתכן שאולי זה אפילו האינטרס של שכנינו האומללים, שכבר יותר מעשור אינם מסוגלים לייצר אחדות פוליטית אפקטיבית). 

כך או כך, כל הרעש המדיני-בטחוני הזה הוא טוב לבנימין נתניהו. נוכח המורכבות ואי-הודאות, השמאל והמרכז הישראליים שותקים, מתקשים להציע חלופה, ודרכו - דרך האי-עשייה - נראית כאילו היא החלופה האפשרית היחידה. 

וזה, חבריי, ההפסד האמיתי - של כולנו. 

לקריאה נוספת

2.7.2015

דמיינו שחמאס בונה תנורים קטנים לשריפת יהודים בעזה

דמיינו שחמאס בונה תנורים קטנים לשריפת יהודים בעזה. 
עכשיו אתם יכולים להפסיק לדמיין... 
במקום זה, אתם יכולים לראות סרט הסברה מעולה, המציג בצורה ברורה את המוסר הכפול של העולם ואת האמת הפשוטה בנוגע לחמאס. 

וזה אפילו לא סרט הסברה ישראלי. מדובר בתוכנית של Sun News הקנדית בהגשת עזרא לבאנט (ולמי שמסביר לכם שסרט שמגיש יהודי הוא לא אובייקטיבי, שאלו מדוע העמדה של אנשים כמו נורמן פינקלשטיין ואבי שליים היא כן אובייקטיבית). 


3.3.2015

ראית איך מחאו כפיים לנתניהו ? (הנאום המלא של בנימין נתניהו מול הקונגרס האמריקאי (מרץ 2015))

(לחסרי-הסבלנות: דברי-הנימוסין מסתיימים והנאום יגיע לנושא בדקה ה-33 ) 

למי שרוצה אפשר לקרוא את תעתיק הנאום -
הנאום נקטע פעמים רבות במחיאות כפיים סוערות ואני כבר מתאר לעצמי את השיחות שאנהל מחר עם מכרים, חברים, עמיתים ובני-משפחה שיסבירו לי בהתלהבות כיצד דבריו של נתניהו זכו לתמיכה גורפת. כמה חבל שלא מלמדים אצלנו קצת יותר על העולם. כל מי שמכיר קצת דיונים ונאומים בקונגרס האמריקאי מבין עד כמה דיונים כאלה עלולים להטעות צופים תמימים. 

רוצים דוגמא למה אי אפשר לבנות על מחיאות הכפיים בקונגרס? ראו למשל את נאום ראש ממשלת הודו (דאז), אטאל ביהארי ואג'פאי (מלפני שנים לא מעטות), מול הקונגרס של ארה"ב:
אז ראית איך מחאו כפיים לואג'פאי ?

אבל עזבו את ראש ממשלת הודו. קיבל מחיאות כפיים לא מעטות, אבל אפילו לא הצליח למלא את אולם הקונגרס. בואו נביט על דיון מזמן קרוב יותר שזכה לנוכחות רבה יותר. ראו למשל את נאומו של פטרו פורושנקו, לפני הקונגרס מה-18/09/2014:
די מרשים הבחור, לא ? גם מילא אולם כמו נתניהו וגם הצליח לקבל לא פחות מחיאות-כפיים. 

פטרו פורושנקו, למקרה שלא ידעתם, הוא נשיא אוקראינה החמישי. הוא כמובן בא לקונגרס לדבר על ההשתלטות הרוסית על חצי האי-קרים ולבקש את עזרתה של ארה"ב

זוכרים את הדרך המרשימה שבה ארה"ב התערבה במשבר הזה? אה... לא ? 
זה לא במקרה... בפראפרזה על נאומו של פורושנקו, כנראה שהם prefer to sit it out... 

אוהבים למחוא כפיים, הסנאטורים וחברי-הקונגרס האלה, אה? 

לקריאה נוספת

האם נתניהו טיפס על עץ גבוה מדי או שמא הוא הולך לגלות לכולם את האמת?

בנימין נתניהו עתיד לנאום הערב מול הקונגרס של ארה"ב. אם נאומו מול ועידת איפא"ק בארה"ב מלמד משהו הרי זה שאנחנו צפויים לשמוע עוד מאותו הדבר. 

כמו שכתבתי כאן, האפשרות הריאלית של נתניהו לשנות את העולם בנאום אחד היא זניחה. אבל באופן מודע ומחושב הוא בנה בציבור הישראלי הר ציפיות לקראת הנאום הזה, וכעת, כדי להצליח, הוא יצטרך לשלוף ערימה של שפנים מהכובע. 

מהמסרים שמעביר הבית הלבן בימים האחרונים נוצר הרושם שנתניהו עתיד לשתף את העולם בפרטים סודיים מהמשא-ומתן עם איראן. נתניהו כבר עשה דברים כאלה בעבר  ולכן החשש האמריקאי מובן. הוא מובן אף יותר כשזוכרים שבעצם בלי חשיפת מידע סודי, נתניהו לא הולך להגיד שום דבר חדש. 

סביר להניח שאם היה מידע סודי שהוא בבחינת 'אקדח מעשן' שיסבך את ממשל אובמה בצרות צרורות, הנשיא האמריקאי היה פועל לנטרול המצב על ידי חשיפה מקדימה מצדו, בראיון שנתן לרויטרס. הרושם שאובמה הותיר היה שהוא מעוניין בעיקר שהקונגרס (הנשלט על ידי רוב רפובליקני) ימשיך לשמור על ראש פתוח לגבי המו"מ שארה"ב מנהלת עם איראן גם אחרי הנאום של נתניהו. 

במה מבקש נתניהו לשכנע את רוב חברי הקונגרס בארה"ב ? הרי לא הם מכריעים על המשך המשא-ומתן. יש להם יכולת להשפיע על סוגיות שנכללות במשא-ומתן, אבל מערכת האיזונים והבלמים של משטר ארה"ב מאפשרת לנשיא למשול גם נוכח קונגרס לעומתי. אובמה הצליח לקדם נושאים רבים במהלך כהונתו למרות עמדות הקונגרס. דוגמא טובה לכך היא הקלת הסנקציות על איראן במסגרת המו"מ למרות התנגדות רפובליקנים רבים ובראשם הסנטור ממדינת ישראל (כפי שמכונה נתניהו). למה כבר יכול נתניהו לצפות ? 

זו תהיה הקלה גדולה אם נתניהו יראה לכולנו - לכל מי שחשב שהנסיעה הזו מיותרת ומטופשת או מיועדת רק לתעמולת-בחירות - עד כמה טעינו. האם זה מוגזם מדי לקוות שבכל זאת נזכה לראות את ראש הממשלה בפעולה, משכנע את הקונגרס האמריקאי, הנשיא האמריקאי והעולם כולו בכך שעליהם לפעול בהתאם לדעתו ? 

אינני יכול להשתחרר מהתחושה שנתניהו טיפס על עץ גבוה מדי. שהנאום לא ישכנע ולא יועיל מבחינה מדינית. שאם אכן מדובר במהלך שתכליתו העיקרית תעמולתית הרי שהוא עתיד להזיק לנתניהו יותר משיועיל לו. 

מי צודק? את התשובה נדע אחרי הנאום. 

לקריאה נוספת 


26.2.2015

האתגר הגדול ביותר לחיינו כעת הוא לא לשכוח את החיים עצמם ולזכור (ולא לשכוח) את התחמשות איראן בנשק גרעיני


והוא אפילו הולך לדבר על זה בקונגרס האמריקאי, מסיבות שתכליתן הרציונלית בכל הנוגע לגרעין האיראני לא לגמרי ברורה,  נראה שאין מנוס מלהקדיש תשומת-לב מיוחדת בזמן הקרוב לעניין הזה של התחמשות איראן בנשק גרעיני והתמודדותו של בנימין נתניהו עם העניין, כי זה הרי האתגר הגדול ביותר לחיים עצמם כאן בישראל.

אז חוץ מתוספת העמוד "איראן-האתגר" למעלה, ולמען הפרספקטיבה, חשבתי שיהיה נכון להתחיל בציטוט מעמוד הפייסבוק, "כן, אבל איראן" (העושה מלאכת-קודש בהקשר הזה), ולהביא תמונה שלעניות דעתי אומרת הכל:

כדאי שראש-הממשלה שלנו יתלה את התמונה הזו אצלו בבית. אולי היא תעזור לו לקבל קצת פרספקטיבה. 


14.2.2015

לא הבנתי מה יקרה אחרי הנאום

17 יום לפני ה-3 במרץ, התאריך המתוכנן לנאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס האמריקני, והעולם כמרקחה.

אם זה לא היה כל-כך מגוחך שכך מנוהלים ענייני מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, זה היה נורא מצחיק. היועץ המשפטי לממשלה צריך להבהיר שהנאום הזה הוא אירוע חדשותי שמצדיק שידור, סנטורים דמוקרטיים מודיעים על החרמת הנאום 

והעולם לא לבד - גם בוחרים רבים בישראל משוכנעים שנתניהו הולך לקונגרס כדי להציל את ישראל משואה. משוכנעים - אבל לא חושבים. תחשבו לרגע בהגיון. 

מה יקרה רגע אחרי הנאום? 
אובמה יפרוץ בבכי, יפול על ברכיו ויבקש סליחה על חטאיו? 
המוני הסנאטורים ירוצו, יכו את אובמה במרץ, ישליכו אותו מהבית הלבן וימנו את נתניהו לנשיאות ארה"ב?
או שמא, אחרי הנאום, אובמה ימשיך להיות נשיא ארה"ב, ימשיך להתוות את מדיניות ארצו, וימשיך להתעלם ממה שיש לנתניהו לומר, כי הוא והמינהל אותו הוא מוביל חושבים אחרת על הסוגיה? 

האינטרסים של ארה"ב ושל ישראל בניהול המשבר הזה שונים. מבחינת ארה"ב מזרח-תיכון יציב שיש בו הגמוניה משולשת של ישראל, איראן וערב-הסעודית הוא יעד ריאלי ובהתחשב בחלופות הוא נתפש כדבר בהחלט רצוי. האינטרס הישראלי של איראן לא-גרעינית יכול להתממש במסגרת המו"מ המתנהל בין איראן וארה"ב. 

ממילא, אין אפשרות להשיג הבטחה אלוהית שלאיראן לעולם לא יהיה גרעין. בכל רגע נתון, אחרי הסכמה להתפרקות מלאה מגרעין או אחרי התקפה צבאית כוללת של ארה"ב שתשמיד את כל אתרי הגרעין האיראניים (הידועים והלא-ידועים) יכולה איראן לשוב ולהתחיל מחדש את המסע אל עבר פצצת-הגרעין, כשהיא מצויידת בלקחי-העבר. 

החזון של איראן מגורענת, ובעקבותיה של מזרח-תיכון במירוץ חימוש גרעיני, הוא חזון נורא לא רק עבור מדינת ישראל. הוא חזון נורא עבור האנושות כולה. מירוץ חימוש גרעיני במזרח-התיכון לא יעצור באיזור הזה וכל האנושות תיפול במדרון החלקלק הזה - כנראה אל סוף הציוויליזציה כמו שאנחנו מכירים אותה. אף אדם רציונלי לא יכול לדמיין מציאות שבה תופעל פצצה גרעינית מצד איראן כנגד ישראל, מבלי שהמציאות שתבוא לאחר אותו יום נורא, לא תתאפיין בשימוש טריוויאלי בנשק גרעיני בין מדינות האיזור. 

זה כמובן לא אומר שאפשר להגיע להסכמות שיהיו טובות לעולם כולו במו"מ עם איראן. מנהיגי איראן, בניגוד למקובל בקרב רבים בישראל, הם אנשים רציונליים. קיצוניים, אכזריים, מונעים על ידי אידיאולוגיה מסוכנת. אידיאולוגיה מסוכנת יכולה להוביל אדם רציונלי למקומות לא-רציונליים. ראינו את זה כשגרמניה הנאצית הלכה למקומות אליהם הלכה. איראן יכולה ללכת לשם. אסור לפייס אותה. אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות להידבר עמה. במיוחד כשזוכרים שהתנהלות חכמה יותר מול גרמניה הנאצית בשנים 1933-1939 היתה כנראה יכולה למנוע את הדרך אליה התגלגלה ההיסטוריה. האומנם נתניהו מאמין, באמונה שלמה, שבארה"ב שכחו את כל לקחי ההיסטוריה? הייתכן שהוא סבור שבנאום אחד הוא יוכל לפזר את הערפל שבעיני האמריקאים התמימים? או שמא, אולי, כוונתו אחרת לגמרי? 

13.1.2015

שופכים בלגלוג את דמו של נתניהו 'הנדחף', ומה מתברר ? שזו התקשורת הישראלית שבכלל נתפשת במלוא מערומיה

כל מי שקורא את הבלוג הזה בעקביות יודע שאני לא חוסך את שבטי מהתנהלותו של ראש-ממשלתנו בסוגיות בהן אני סבור שהוא טועה ואף מטעה. אבל אני סבור שיש מקומות שבהם מגיע לאיש יחס הוגן, והאירועים בצרפת סביב מתקפות הטרור של השבוע שעבר הם בהחלט דוגמא להתנהלות סבירה לחלוטין מצדו של נתניהו שזוכה ליחס בלתי-סביר לחלוטין מצדה של התקשורת. 
מה לא ראינו ?
והנה מתברר בפרסום בואלה  שהעובדות הן קצת אחרות:  
  • "בחלק מכלי התקשורת כאן בפריז, וגם בישראל, הועלתה הטענה ולפיה נתניהו "נדחף" לשורה הראשונה של המנהיגים במהלך העצרת. העיתון 'פארי מאץ'' פרסם הבוקר ידיעה ששוללת את הטענה הזו, והסביר כי ארמון האליזה תכנן היטב את שיבוץ המנהיגים בעצרת, כך שנתניהו ואבו מאזן יצעדו שניהם בשורה הראשונה ויבלטו מול המצלמות."
  • במקור "הצרפתים העבירו לירושלים מסר מפורש ולפיו הם אינם מעוניינים שנתניהו יבוא לעצרת. מסר דומה הועבר גם לאבו מאזן במוקטעה שברמאללה. נשיא צרפת הולנד, הסבירו באליזה, לא רצה שהעצרת תייצר מחלוקת בנושא הישראלי-פלסטיני, אלא תתמקד במסר של אחדות כלל-צרפתית."
  • "לאחר שהועבר לצרפתים מסר ולפיו נתניהו בכל זאת מעוניין להגיע, הנשיא הולנד התקשר אליו באופן אישי והזמין אותו להשתתף באירועים... בפריז מיהרו להזמין גם את אבו מאזן, וקיוו שאולי יקרה נס ובין השניים ייווצר איזשהו רגע אנושי קצר" 
מממ..... לא נעים, אה? 

כידוע, רגע אנושי בין נתניהו לאבו-מאזן לא קרה. ובכל זאת, נוכחותם של נתניהו ואבו-מאזן באירוע שמסמל מבחינות רבות את התובנה האירופאית שהטרור האיסלאמי הקיצוני מאיים על היבשת כולה, היא לא משהו שצריך לבטל אותו או להפחית מחשיבותו. רצונם של הצרפתים במפגן של אחדות תוך העלמת חלקים חשובים מאוד במאבק בטרור העולמי, בדמות הנוכחות של ההנהגה הפלסטינית המתונה ושל ההנהגה של מדינת ישראל הנאבקת בטרור הזה כבר שנים ארוכות, מלמדת שאצל הנהגת צרפת טרם ירד האסימון. הם עדיין בשלב של appeasement ושל עשיית-רושם ולא הפנימו את מה שאבו-מאזן כנראה כבר כן הפנים: אין מנוס ממאבק בלתי-פוסק, נחוש ועקבי במסגרתו נדרשים לכל עזרה שרק אפשר לקבל. 

העובדה שנתניהו ואבו-מאזן לא לחצו ידיים בטקס לא צריכה להפתיע אף אחד. לנתניהו יש בחירות (שסביר להניח שהיו מבחינתו מניע עצמאי להגעה לטקס, לא פחות מהחשיבות ההיסטורית של האירוע, אבל המניע הנוסף לא מאפס את החשיבות הזו, ומה שמותר לבנט ולליברמן בוודאי מותר גם לו). לאבו-מאזן יש מאבק חשוב על מקומו בהנהגה הפוליטית של הרשות. אבו-מאזן ונתניהו עסוקים בריקוד טנגו משלהם סביב המו"מ הישראלי-פלסטיני שאיננו מתנהל לו על פני השטח אלא בצעדים ובתגובות שלמתבונן מהצד נראות, לכל הפחות, כתמוהות. האינטרס קצר הטווח של השניים היה שלא להיתפס בלחיצת ידיים. וזו כמובן שגיאה, כי ברגע ההיסטורי הזה, המתונים במזרח-התיכון היו צריכים לראות לחיצת-ידיים כזו. על זה בהחלט יש להצטער. 

הצער על מה שלא היה לא צריך להעלים את ההתרשמות ממה שכן היה בסופו של דבר. מפגן בינלאומי מרשים של התנגדות לטרור של קיצונים המבקש לדכא את חופש הביטוי. רגע היסטורי של התאחדות של הקהילה הבינלאומית, לו היו שותפות גם ישראל וגם הרשות הפלסטינית. 

ואחרי המפגן הזה, תקשורת הישראלית צריכה לעשות חשבון-נפש. עיתונים רבים מדי מהמרכז והשמאל הישראלי איבדו כל רסן במסגרת המאבק הפוליטי סביב הבחירות. איך אפשר למתוח ביקורת כלשהיא על 'ישראל היום', כשכל שאר התקשורת הישראלית מרשה לעצמה להתנהל בצורה כל-כך לא מרוסנת כלפי ראש ממשלה מכהן ולהוציא דיבתו רעה בלי קשר לעובדות?


12.1.2015

ראיון ווטסאפ בפלוג של ח"כ עמר בר לב


דברים מעניינים שנאמרו בראיון: 
  • לדעתו של ח"כ בר-לב ציפי לבני מתאימה להיות שרת הביטחון (נזכיר - הבטחוניסט הבכיר של מפלגת העבודה). 
  • הוא מאמין שללא מהלכי החקיקה האחרונים של ממשלת נתניהו בהובלת יש עתיד לגיוס חרדים, היו מתגייסים יותר חרדים היום. 
  • ח"כ בר-לב מאמין שתרומתו החשובה בכנסת האחרונה היא תוכנית הפירוז של עזה

בהחלט שווה מבט. 

(התמונה מצוטטת מהטוויטר של ח"כ בר-לב: 'כל יום לומדים משהו חדש')

23.10.2014

עכשיו זה כבר ממש רשמי. תקשורת המיינסטרים של ישראל מכירה באינתיפאדה השלישית


לקח להם הרבה זמן. גם הם מודים בזה שזה לא מאתמול. לטעמי (ולטעמם של רבים אחרים) זה נמשך כבר כמה שנתיים
האינתיפאדה השלישית כבר כאן ממזמן. 

האומנם רק כשקורה משהו באחת מהערים הגדולות, האליטה הישראלית נכונה להכיר במציאות? 

מצד אחד, הרבה בעיות פוליטיות נפתרות כאן למפלגות חברות הקואליציה ולאנשים העומדים בראשן. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ציפי לבני, יכולים לישר קו ולהסביר שנוכח המצב חייבים לעשות פשרות בשלל נושאים - כדי להתמודד מול המציאות הבטחונית החדשה.

מצד שני, אם אפשר יהיה לכסות את קו השבר הכלכלי-חברתי המבוסס על ציפיות שונות של קהלי-בוחרים שונים תחת השטיח הבטחוני, הרי שבשטיח הזה עוברים קוי שבר אחרים, שרק הודות להבדלים בין סיעות הקואליציה הן תוכלנה לפנות אל קהלי-הבוחרים. האם נראה מפץ גדול בקואליציה המתיישנת הזו הודות לאירוע הבטחוני הזה או שמא הוא ישמש כחבל שיחזיק את הקואליציה עוד קצת יחד? 

וחשובה יותר מכל אלה - מהפרספקטיבה של הישראלי המצוי - עומדת השאלה: גם אם סוף סוף תכיר הנהגת ישראל בכך שמדובר באינתיפאדה, על כלל המשמעות הכבדה שבהכרה הזו, האם הנהגת ישראל באמת מבינה ורואה את כל התהליכים הרלוונטיים למרקם היחסים הישראלי-פלסטיני

30.9.2014

מדוע נסע בנימין נתניהו לארה"ב ומה היתה תכלית נאומו באו"ם?

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שנאומו של בנימין נתניהו באו"ם לא נועד לקידום יחסי ישראל עם הפלסטינים. נתניהו הציג את העיסקה הזו כנסיעה שתכליתה היא להשיב לגירסא הפלסטינית שהעלה אבו-מאזן (אותה גירסא שהאשימה את ישראל בפשעי-מלחמה בצוק איתן). קשה שלא לחשוד שנסיעתו ונאומו משרתים צורך אחר. אבל איזה?

על פי התקשורת, נתניהו עוסק בפגישות מדיניות אינטנסיביות למדי בביקור הזה:
  • שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי (פגישה ראשונה בין השניים מאז 'צוק איתן'); 
  • ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי (פגישה ראשונה מזה עשור בין ראשי הודו וישראל); 
  • נשיא ארה"ב, ברק אובמה (בוושינגטון ביום רביעי); 
  • מזכ"ל האו"ם, באן קי מון; 
וכך עולות להן אפשרויות מספר אל השכל התוהה מה בעצם מחפש לו ראש-ממשלת ישראל שם?
אפשרות אחת - נסיעה מדינית שתכלית בקרת-נזקים אחרי 'צוק איתן'. נדמה לי שעיון בנאום שלו, לא מאפשר ביטול של הפרשנות הזו:
"כך שבחרה לחקור את ישראל במקום את החמאס על פשעי מלחמה, מועצת זכויות האדם של האו"ם בגדה בשליחותה העליונה להגן על חפים מפשע. למעשה, היא הפכה את חוקי המלחמה על פניהם.

ישראל, שנקטה בצעדים חסרי תקדים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלסטינים, סופגת גינויים.

החמאס, שפגע במזיד באזרחים והסתתר מאחוריהם – פשע מלחמה כפול – זוכה לפטור.

בכך, מועצת זכויות האדם שולחת מסר ברור לטרוריסטים באשר הם: השתמשו באזרחים כמגן אנושי. השתמשו בהם שוב ושוב ושוב. יודעים למה? כי למרבה הצער, זה עובד.

בעצם הענקת לגיטימציה בינלאומית לשימוש במגינים אנושיים, הפכה מועצת זכויות האדם של האו"ם למועצת זכויות הטרוריסט. ויהיו לכך השלכות. ככל הנראה יש לכך כבר השלכות בכל הקשור לשימוש באזרחים כמגן אנושי.

זה לא רק האינטרס שלנו. אלה לא רק הערכים שלנו שנמצאים תחת מתקפה. אלה הם האינטרסים שלכם והערכים שלכם."

אפשרות שניה - למרות ש"הארץ", כהרגלו, עסוק במיסגור שלילי של הנסיעה הזו (אולי בגלל שלהשקפת העיתון אם ראש-ממשלה לא מודיע על ויתורים נוספים, הוא אינו עוסק בקידום השלום), לנסיעה יש תכלית בינלאומית חשובה, המעוגנת בתפקידה הנסתר של ישראל בקואליציה נגד דעא"ש, וביחסים המשתנים בין ישראל למדינות ערב המתונות והמיועדת לקדם תהליך שלום חדש, המבוסס על הנחות-יסוד חדשות. בואו נקרא יחד את דבריו של נתניהו:

"על אף האתגרים האדירים הניצבים בפני ישראל, אני מאמין שיש לנו הזדמנות היסטורית.

אחרי עשרות שנים בהן ראו בישראל אויבת, מדינות מובילות בעולם הערבי מכירות יותר ויותר בכך שאנו ניצבים יחד בפני אותם איומים – בעיקר איראן גרעינית ותנועות אסלאמיסטיות קיצוניות שמכות שורשים בעולם הסוני.

האתגר הניצב מולנו הוא לנצל את האינטרסים המשותפים הללו כדי ליצור שותפות פורה לבניית מזרח תיכון יציב יותר, בטוח יותר ומשגשג יותר.

יחד נוכל לחזק את הביטחון האזורי ולקדם פרויקטים בתחום של מים, חקלאות, תחבורה, בריאות, אנרגיה ותחומים רבים אחרים.

אני מאמין ששותפות בינינו עשויה אף לסייע בקידום השלום בין ישראל לפלסטינים.

רבים החזיקו זמן רב בדעה ששלום ישראלי-פלסטיני יוכל לסייע בקידום פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי.

אולם בימים אלה אני חושב שזה פועל הפוך: פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי עשוי לסייע בקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

על מנת להשיג שלום זה, עלינו לשאת עינינו לא רק לירושלים ורמאללה, אלא גם לקהיר, עמאן, אבו דאבי, ריאד ומקומות אחרים.

אני מאמין שניתן להשיג את השלום באמצעות מעורבותן הפעילה של מדינות ערב, אלה המוכנות להעניק סיוע פוליטי, חומרי וכל סיוע חיוני אחר.

אני מוכן לפשרה היסטורית, לא בגלל שישראל כובשת אדמה זרה. עם ישראל אינו כובש בארץ ישראל. ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והשכל הישר כולם מוכיחים שיש לנו זיקה ייחודית לארץ הזאת מזה 3,000 שנה.
אני רוצה שלום כיוון שאני רוצה ליצור עתיד טוב יותר עבור עמי.

אולם זה חייב להיות שלום אמיתי, המעוגן בהכרה הדדית ובהסדרי ביטחון יציבים, הסדרי ביטחון איתנים כסלע, בשטח."
אפשרות שלישית - זו בכלל נסיעה מדינית שתכליתה העיקרית היא תקשורת עם הציבור הישראלי. נתניהו אולי דיבר שם, אבל דבריו מיועדים לאזרחים כאן. כדי לוודא שהם יראו בראש-ממשלתם את הלוחם האמיץ, הנחוש על דמותה הבינלאומית של המדינה, ואולי אולי ישכחו את הפער בין הבטחותיו על שייעשה כראש-ממשלה במלחמותיו הוא עם החמאס, לעומת המציאות (מציאות שבה, אין מנוס מהמסקנה שאין הבדל במדיניות הביטחון של ישראל בין ממשלות קדימה והליכוד, בדיוק כפי שלא היה הבדל במדיניות הכלכלית בין שתי המפלגות. השאלה היחידה שנותרה, כרגע, ללא תשובה, היא האם מדיניות החוץ דומה או שונה). מדוע אי אפשר לבטל את הפרשנות הזו? בגלל הדרך שבה היא מוסגרה ביחסי-הציבור של משרד ראש הממשלה עצמו. בואו נקרא יחד את ההודעה לתקשורת על ביקור העבודה הזה של נתניהו בארה"ב (במסגרתו נשא את הנאום באו"ם). בהודעה צוטט ראש הממשלה מצהיר:
" אומר את האמת של אזרחי ישראל מול כל העולם. בנאומי בפני עצרת האו"ם ובכל מפגשיי אייצג את אזרחי ישראל, ואהדוף בשמם את ההשמצות והשקרים שמוטחים כלפי המדינה שלנו".
למרות שכל אחת מהאפשרויות שובת-לב, וייתכן שבכולן יש יותר משמץ של אמת, אני נוטה להמר דווקא על האפשרות השניה - שזו נסיעה שתכליתה תהליך מדיני. אני גם נוטה לחשוד שהדברים שאבו-מאזן אמר לא נאמרו סתם. אני מאמין שיש תיאום בין לשכת אבו-מאזן ללשכת נתניהו. הניגוח ההדדי הזה משרת צרכים פנימיים של שני המנהיגים ומאפשר לכל אחד מהם להציג עצמו כתוקפני אל עבר הצד האחר, וזה חשוב דווקא נוכח מה ששניהם יודעים שהולך ומתבשל. ומה זה הדבר ההולך ומתבשל ? תהליך מדיני רב-צדדי בו יילכו יחד מדינות ערב המתונות, ישראל והפלסטינים המתונים. מין דבר שכזה שעוד לא ראינו כאן (למרות הקולות סביב ועידת מדריד). נסיון אמיתי לנצל את חלון ההתפתחויות שפתחה כאן דעא"ש עבור כולם בלי שהתכוונה לזה בכלל.

מה דעתכם? איזו אפשרות מועדפת עליכם? קראו את הנאום ונחשו בעצמכם.






23.8.2014

כמה כמה ?


אבל העובדות, איך שתהפוך ותהפוך בהן, פשוטות ומרות.

ישראל לא מסוגלת לספק הגנה לאזרחיה באיזור הדרום מירי תלול-מסלול. 

וההגדרה של איזור הדרום הולכת ומתרחבת לה מעת לעת. 

האזרחים יודעים את מה שהממשלה והצבא לא יודע? בוודאי שלא. אבל האזרחים לא מוכנים לקבל עוד את הנחות העבודה של הממשלה והצבא. הסטטיסטיקה של הירי, הדינמיקה של ההתשה ללא-ההכרעה תהפוך לעילת-נפילתה של הממשלה הזו, בדיוק כמו קודמתה. כולם אולי יודעים שאין פתרונות קסם, אבל הרוב גם יודע שמגיע הרגע בו אי-אפשר להמשיך. 

למרות הדרך שבה המנהרות השתלטו על השיח לזמן-מה, ירי-ההתשה הוא שיכריע את השאלה החשובה באמת - מבחינת התודעה הפוליטית של אזרחי ישראל - מי ניצח במלחמה הזו. ככל שעובר הזמן כך הולך ומתבהר שההסבר הרציונלי היחיד להתגלגלותו של צוק איתן היא מצעד של איוולת. התנהלות קדימה תוך נקיטת צעדים שהממשלה איננה חפצה בהם. בהחלט ייתכן שבסופו של יום עוד תמצא עצמה ישראל שולטת בעזה. אבל חשוב שהדברים ייעשו לא משיקולים של שרידות פוליטית קצרת טווח, אלא במבט ארוך-טווח קדימה. 

אי אפשר להביט על החודשיים האחרונים בלי להתרשם שממשלת-ישראל לא הביטה רחוק קדימה כשקיבלה הכרעה אחרי הכרעה. האם עכשיו זה יקרה ? נדמה שהמאמץ המתהווה לחיסול בכירי-חמאס שהולך ותופש תאוצה (והישגים) מסמן אסטרטגיית יציאה חדשה: תוצאות שיאפשרו איזון בדעת-הקהל הישראלית. אולי הם ירו עלינו טילים ממש עד הסוף, אבל חיסלנו להם את המפקדים. לא יצאנו פראיירים. האם זה יעבוד? 

למקרה שהדברים לא היו ברורים מספיק, אחדד אותם - לדעתי, השלב הנוכחי הוא אולי הבוטה ביותר בדברים שאינם נאמרים אבל ברורים לכולם: 
חמאס לנתניהו: ההנהגה הישראלית תתקשה לשרוד ולהחזיק בשלטון בלי הכרעה ברורה. והכרעה כזו לא תינתן לכם. ימיך כראש ממשלת ישראל ספורים. ועדת החקירה והבחירות כבר באופק. 
ממשל נתניהו לחמאס: אולי. אבל לפני זה נדאג שאף אחד מההנהגה החמאסית בעזה לא יחיה לראות את היום שבו מישהו (יאיר לפיד? בוז'י הרצוג? גדעון סער?) יחליף את נתניהו. 

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה את הדינמיקה הפוליטית הזו? או שמא יהיה מי שיצליח להסביר לציבור ולשכנעו שאין אפשרות למניעה מוחלטת של טילים בלי תשלום מחירים שההנהגה חושבת שהם כבדים מנשוא? 

ואולי, אולי - הציבור חושב שהמחירים האלה אינם כבדים מנשוא? אולי רק ממשלתו והנהגתו נרתעים ממה שהציבור הישראלי כבר מזמן נכון אליו ? 

והמשחק נמשך... בלי הכרעה...   

28.7.2014

A relatively quiet night is an opportunity to contradict a claim

Yesterday's night was the quietest night in Gaza Strip and southern Israel for the last three weeks, since the most recent escalation between Israel and Hamas reached its peak.

Today is the beginning of Eid al-Fitr, the end of Ramadan, and some would say that this joint timing of a becoming cease fire has a lot to do with the holiday. 

Not that there is much to celebrate, considering the fact that the causes for this last escalation have not been tackled, and the negotiations about this forming cease-fire are expected to be tedious and difficult. 

But this quiet is an opportunity to talk about an issue some people claimed were the reason for this escalation: the kidnapping and murder of three Israeli teenagers by Hamas operatives. NY Magazine made two claims
1) The Israeli campaign for the tracking of the 3 teens escalated into the current Israeli campaign in Gaza
2) Hamas Didn’t Kidnap and Kill the 3 Israeli Teens 

The first claim is highly problematic even though many news sources around the world choose to tell it that way. Israel has agree to a cease fire before any ground operation began, but Hamas kept shooting a barrage of missiles. It was Hamas that chose to start shooting a large volume of missiles from Gaza during Israel's searches of the 3 boys in thye area of Judea and Samaria, and kept doing so until Israel has responded with numerous attacks of her own, and yet, in retrospect, Hamas could have contained the conflict and prevent significant bloodshed, had they accepted the cease fire as Israel did on the 15/7. Hamas did not, and two days later, on 17/7, the second stage of the escalation, with the IDF operating on the ground inside the Gaza strip, began. 

The second claim is plainly false.  
The suspects in the terror act of kidnap and murder are known, but they have not been caught, yet. How can anyone blame Hamas then? because they were known Hamas operatives. And yet, NY Magazine, following a buzzfeed story by Sheera Frenkel, decided so. But that original story tells something completely different: 
"Gershon Baskin, who ran a secret backchannel between Hamas and Israel during the negotiations for the release of kidnapped Israeli soldier Gilad Shalit, said he doubted if anyone in Hamas’s senior political or military leadership had any prior knowledge of the attack. Similarly to Shalit, he said it was more likely that local militants saw an opportunity and acted, and would only later inform more senior leadership.
“On day six after the abduction of Shalit, I arranged for a phone call to take place between Noam Shalit and Ismael Haniyeh,” Baskin said. “Later in the day, Haniyeh refused to be in the phone call because he said ‘the leadership didn’t decide on the operation and he, as the political wing, wanted to distance himself from it.’ This could be the same case where the initiative and the operation was done on the local level, with al Qassam or without it, and then created facts that Hamas will have to deal with.”
Meaning: Hamas works in isolated cells. That is the way the organization is constructed in the area of Judea and Samria. Those cells do not share every details of their activity with the leadership, but only follow the grand strategy outlined by the leadership. Only when a success (in terrorists terms) is achieved, is the leadership brought in. 
Can that base an claim that Hamas was not involved? Not at all. Anyone making such a conclusion only demonstrates complete lack of understanding how sophisticated terror and guerrilla movements work. 

But you have to wonder - do they seriously think that Hamas did not kidnap Gilad Shalit ? How can you talk of an identical modus-operandi while knowing that in one case it was a full-colors Hamas operation, and then claim that in another case this has other meanings? 
What is it that they wished to achieve with such baseless claims? What was their objective in ? Let us remember - this story was run on July 25th. That is no coincidence. In the media-warfare against Israel all is fair. 



26.7.2014

הכל מצדיק את הכל

קו אחד מחבר את הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני: הכל מצדיק את הכל. 

עבור הימני בשם ההגנה העצמית ישראל יכולה לעשות את הכל. כל היקף של פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בעזה והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-עזה. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי להגן על חיילינו ואזרחינו. 

עבור השמאלני בשם המאבק נגד הכיבוש חמאס יכול לעשות את הכל. כל היקף פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בישראל והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-ישראל. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי לסיים את הכיבוש. 

הכל מוצדק. 
הכל מוסרי. 
כי הכל מצדיק את הכל. 

ואם זה הרלטיויזם המוסרי שמאפיין את אלו שטורחים לנמק את דעותיהם משני עברי המפה הפוליטית, מה יעשו אלה שלא חושבים שבכלל צריך לשקול את הדברים האלה, כי חשובה יותר הפעולה מן המחשבה? 

אין לבטים. 
אין התעמקות בפרטים. 
העולם איננו מקום מורכב, 
צבוע בגוונים של אפור.
לא ! 
עבור השמאלני הקיצוני והימני הקיצוני,
העולם צבוע בגוונים של לבן ושחור. 

וכהרגלו, 
העולם הולך ומשנה צבעיו,
מתאים עצמו לתודעת המתבוננים בו,
ונערך לעוד חגיגה גדולה של שפיכות דמים,
שבעקבותיה יוכלו גם השמאלנים הקיצוניים וגם הימנים הקיצוניים
להתברך על שצדקו מההתחלה. 

וכמה טוב שהם לא עצרו לרגע להטיל ספק
לפקפק ברגשותיהם 
להרהר 
ולנסות לחשוב מחדש, מההתחלה, 
על כל ידיעותיהם ואמונותיהם 
סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

17.7.2014

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת לאיטה - ו' - אז מה קרה כאן בעצם?

כיצד הגענו עד הלום? מה הביא להשתלשלות האירועים שהביאה אותנו עד אל מבצע צוק איתן

עיון באירועים באיזור עזה לאחר מבצע עמוד ענן, ובמיוחד בדוח חודשי - יוני 2014 - בפורטל הטרור של השב"כ, מלמדים כי יוני בהחלט היה חודש אינטנסיבי של תקיפות מעזה, אבל לא האינטנסיבי ביותר בחודשים האחרונים. 

ירי פצצות מרגמה ורקטות מרצועת עזה בחודש יוני 2014 - מצוטט מתוך דוח יוני של השב"כ

קשה לדבר על טרנד חד-משמעי. ברור שהשוואה לאירועים של לפני חצי שנה, למשל, בהחלט מלמדת על הסלמה מזדחלת. אבל אי אפשר לומר שההסלמה היתה בלתי-ניתנת לשליטה. 

נדמה שבתהליך ההסלמה שהביאו למבצע 'צוק איתן' היו שתי נקודות זמן בולטות: 

גרשון בסקין, פעיל השלום הידוע בקשריו הטובים עם צמרת החמאס, הטיל את האחריות על המשך ההסלמה על הנהגת החמאס: "ביליתי שעות ארוכות אתמול בבוקר ואחר הצהריים בניסיון לשכנע את איש הקשר המרכזי שלי בחמאס לדבר עם מנהיגיו ולקרוא להפסקת אש למשך 24 שעות כדי למנוע הסלמה. המסר שלי עשה דרכו אל חאלד משעל. רציתי למנוע את מותם הבלתי נמנע של חפים מפשע ואת ההרס שמלחמה כזו תגרום. הנהגת חמאס החליטה להתעלם ולדחות את האפשרות להפסקת אש ואתגרה את ישראל לפעול... אני יכול לומר בכנות שנתניהו לא רצה בהסלמה. כל כך מצער שמנהיגי חמאס, חלקם יושבים בבתי מלון בחו"ל וחלקם מתחבאים מתחת לאדמה, שמו אוכלוסייה שלמה חפה מפשע בקו האש. זהו פשע. כוח בלבד לעולם לא יהיה מענה ראוי. אבל ישראל מוכרחה לפעול בכוח. אני מצטער לומר זאת. ישראל גם מוכרחה להציג תכנית משלה שתיתן מענה דחוף לצרכים של מיליון ו-700 אלף תושבים בעזה. אחרת המלחמה הבלתי נגמרת הזו לא תסתיים לעולם" (זה הפוסט המקורי של בסקין, בפייסבוק, באנגלית).

אם בארזי השמאל נפלה השלהבת, הרי שלמרות הפיתוי לשאול על תפקידה של ישראל בהסלמה, אקבל את הכרעתו של בסקין, ואתמקד בשאלה הבאה, החשובה לא פחות (ואולי יותר): בסדר, אז ישראל לא זו שיזמה את ההסלמה. אבל מה היו התוצאות החזויות של ההסלמה הזו, מהפרספקטיבה הישראלית? לאן ישראל חותרת? 

סביר להניח שהנהגת ישראל מודעת לעובדות הבאות: 
  • יורים מרגמות מעזה מאז ה30/1/2001.
  • הקסאם הראשון על שדרות נורה ב30/4/2001.
  • זה התחיל אצל ברק והמשיך אצל שרון והמשיך אצל אולמרט והמשיך אצל נתניהו - ואצלו זו הרי לא הקדנציה הראשונה.
  • כבר ראינו את עופרת יצוקה ב-2008 ואת עמוד ענן ב-2012.

אלברט איינשטיין כבר לימד את כולנו ש"אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". 
אז למה, הוי למה בחרה ישראל לתקוף כפי שהיא תקפה? מה התכלית? האומנם ישראל מצפה להצליח פתאום במיגור הירי בשימוש באותם אמצעים שכשלו? 

אם ישראל יודעת שהתקפות אוויריות לא יצליחו עם או בלי פעולה קרקעית מוגבלת (שסבירותה נמוכה לאור שגשוג מנהרות החמאס), האם יש בכוונתה  לחזור לעזה ולשלוט בה? 
אני חושב שכולנו נסכים שלא. החריג היחיד בממשלה הוא כנראה שר החוץ הישראלי, לגביו קשה להחליט, לאור העקביות שלו, האם הוא מרשה לעצמו לדבר כי הוא יודע שאין רוב לפנטזיה שלו, או שמא, יום אחד, אם יגיע לשלטון, הוא עוד יפתיע את כולנו. כל האחרים לא מבטאים תשוקה לשליטה בעזה. ההגיון הפשוט מבהיר שהכיבוש מחדש של עזה עלול להיות קשה מבחינה צבאית, אבל שהשליטה הנמשכת בעזה לאחר מכן תהיה בלתי-אפשרית מכל בחינה שהיא. כל מי שחושב אחרת, מוזמן לחזור ולעיין בכותרות העיתונים בחודשים שקדמו להתנתקות כדי להבין את המציאות הבטחונית הצפויה לחיילי צה"ל, ומוזמן להרהר בעמדה הבינלאומית הצפויה כלפי מהלך שישיב מיליוני פלסטינים לשליטה ישראלית במסגרתה אין להם זכויות-אזרחיות בסיסיות. 

אז אם ישראל יודעת שהיא לא תמגר את הירי תלול-המסלול מעזה באמצעות התקפות אוויריות, ואם אין בכוונתה של ישראל לשוב ולכבוש את עזה, מה היא מצפה שיקרה אחרי מבצע צוק איתן? 

הרי סביר להניח שהנהגת ישראל גם יודעת שהעימות הישיר הזה בין חמאס לבינה רק מחזק את התדמית של חמאס ברחוב הפלסטיני בעזה, ביהודה ושומרון ובעולם הערבי. 

אז מה קרה כאן בעצם? 

רציתי להציע אפשרות מחשבתית פשוטה: שהנהגת ישראל פועלת ביודעין לחיזוקו של החמאס. וזאת למרות המחיר של רשות פלסטינית חלשה. 

לפני שאמשיך אזכיר שהסבר פשוט אחר הוא האפשרות של מצעד של איוולת. סוג התנהלות שמשיג, ביודעין, תכלית הפוכה מהרצויה, בגלל הכרח להיכנע לאילוצים קצרי-טווח. למשל, אפשר אפילו להציע טענה קונספירטיבית - אילוצים פוליטיים שהפכו את המבצע הזה להכרחי למען שרידות הממשלה. אולי, למשל, לקראת התקציב.

אבל אני מעדיף הסבר שמייחס לבנימין נתניהו יותר רציונליות. אני סבור שאפשר להסביר את ההתנהלות הישראלית בהתחזקותם של נציגי דעאש בעזה. התחזקות שהביאה לתובנה ישראלית חדשה - בדבר החשיבות שבחיזוקו של חמאס בעזה. 

זה לא מופרך כמו שזה אולי נשמע בהתחלה. כל מי שחושב על מצב של שלוחה דעאשית מדרומה של ישראל המשתפת פעולה עם החליפות המתהווה בעיראק וסוריה בהחלט יכול להבין מדוע מבחינה בטחונית ישראל תכריע שמדובר במצב שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

אם זה נכון, יש כאן בעצם נסיון ישראלי לשוב ולחזור על דוקטרינת רבין שהביאה את הסכמי אוסלו. נתניהו הולך בנעלי רבין ומנסה לחזק יריב חלש כדי למנוע עלייה של יריב חזק ממנו. אז, הנסיון להשליט את אש"ף על הפלסטינים לא צלח, אלא הביא בסופו של דבר למציאות הנוכחית הקשה - של שתי ישויות פלסטיניות - האחת בעזה והאחרת בגדה.
לאן יביא אותנו הנסיון החדש הזה? 

עוד סיבה לחשוב שזה לא מופרך כמו שזה נראה, היא שאנשים כמו נפתלי בנט בוודאי יתמכו במהלך שכזה שהרי כל החלשה של הרשות הפלסטינית תאפשר את קידום התפישה הבנטית של פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תפישה שייתכן שגם נתניהו שותף לה, לפחות לאור בחירתו הנמשכת שלא לחתור להסכם מדיני עם אבו-מאזן. 

איך נדע אם התזה הזו נכונה או מופרכת מאליה?
קל להציע שני מבחנים פשוטים:
האם ישראל ממקדת את התקפותיה על פעילי חמאס או פעילים לא-חמאסיים?
האם המבצע הזה יסתיים בהשפלת חמאס או בהסכם שיעניק לו יוקרה ועוצמה מחודשים? 



15.7.2014

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת - הקדמה

הפסקת האש הממשמשת ובאה (או שלא), היא מאפיין טיפוסי ליחסי ישראל-חמאס וליחסי ישראל וקבוצות טרור בכלל. הקונפליקט ידוע וישן, אבל הסלמה מתגלגלת ביוזמת אחד הצדדים (או שניהם) מגיעה לנקודת-רתיחה, ואז כשצריך לחזור לשגרה, מאחר והאינטרס הישראלי גדול מזה של הצד השני - בעיקר בגלל המשוואה הבינלאומית, אבל לא במעט גם בגלל שבכל זאת, בישראל מנהלים מדינה ויש גם שיקולים כלכליים, שלא לומר פוליטיים ולא נזכיר במילה את האפשרות של סיבוך לא מתוכנן - אז בגלל שהאינטרס הישראלי גדול מזה של הצד השני, ישראל מתנהלת במדיניות המוזרה מעט שאני אוהב לכנות לכבודו של ראש-ממשלתנו, מדיניות "יתנו-יקבלו", ושמשמעותה בהקשר הזה הוא הפוך בצורה שיהיו שיאמרו משעשעת. ישראל נותנת שקט, ואז היא מצפה לקבל שקט. לצד השני בדרך כלל לוקח עוד קצת זמן להוציא קיטור, אז עד הלום, אם נביט על העבר של התנהלות ישראל וארגוני הטרור, מגיע השקט. 

כלומר, עד הסיבוב הבא. 

אבל לפני שהתחיל הבלאגן היה שקט, לא ? זה הרושם שאפשר להבין מהדיון הציבורי שמובילים כל העיתונים. היה שקט ואז חטפו ורצחו את השלושה ואז ההם עשו ככה וככה ואז חטפו ורצחו את האחד ואז ההם עשו עוד ככה וככה וכבר לא היתה ברירה והיה צריך לצאת למבצע. ככה בערך נראה הנרטיב הישראלי. 

כמו שכתבתי לא אחת כאן, אני לא אוהב לכתוב על דברים לפני שהם מתבהרים. יש בכך כמובן חסרון גדול - הדיון הפוליטי הישראלי הוא דיון שטחי שמתאפיין, קודם כל, בהיותו דיון של "מה קורה עכשיו". אם אתה לא מגיב בזמן אמת בנושאים שעל סדר היום, כשאתה כבר מבטא את ההתייחסות שלך היא מעניינת את ציבור הקוראים בדיוק כמו אותם עיתונים מאתמול שעוטפים את הדגים שנמכרים היום. אבל יש בכך גם יתרון גדול - כי הדיון על מה שקורה עכשיו הוא דיון עם מינימום אינפורמציה ומקסימום השערה. והשערות, פעמים רבות, אינן מבוססות והינן מוטעות. גרוע מזה, לדיון של העכשיו, בעידן השידור החי והישיר, יש מאפיין נוראי נוסף - אותן ידיעות נאמרות ונדונות שוב ושוב ושוב, ובתהליך איטי של מסמור נוצרות מחשבות, תודעות ותפישות, שכל קשר בינן לבין המציאות להווייתה הוא מקרי בהחלט. ועכשיו לך תתמודד עם הפוסט-טראומה הלאומית שנוצקה שוב. 

אז עכשיו, כשהסיבוב הזה הגיע לשלב השקט שמישהו יתן ומישהו אחר יקבל, או להיפך, אני מרגיש שאפשר להתחיל להתייחס למה שקרה כאן. זה כמובן לא מושלם, כי יש הרבה מידע שנדע רק בעוד 50 או 100 שנה. יש גם כנראה הרבה מידע שאולי לא נדע אף פעם. וכולנו יודעים שעדיין מוקדם לשפוט את תוצאות והשלכות המהפכה הצרפתית. ובכל זאת, באיזון בין האמירה עם הפרספקטיבה הנכונה לבין האיזון עם אמירה שאולי עוד יש לה משמעות, אני בוחר לכתוב עכשיו. 

8.4.2013

יום השואה והאנטישמיות החדשה

כמו שכבר כתבתי פעם בבלוג הזה, אני נמנה על אלה הסבורים שלהשמדות-עם יש שורשים עמוקים בהיסטוריה האנושית. שואת היהודים, כפי שאני סבור שיש לכנות את השמדת-העם שניסו לבצע הנאצים ביהדות אירופה וצפון-אפריקה היא להשקפתי עוד חוליה בשרשרת-הרצחנות הנוראה הזו. 

לא חייבים להסכים איתי, אבל למי שלא מכיר, כדאי לעיין קצת בתולדותיהן של השמדות-עם אחרות (כמה דוגמאות פחות פופולריות - ג'נוסייד המאג'י מאג'י והג'נוסייד של ההררו והנאמה ; רצח העם הטסמני) ואולי גם לעיין בהיבטים פחות מוכרים של שואת היהודים כפי שלמשל באו לביטוי בקרואטיה העצמאית של מלחמת העולם השניה

זו החובה המוסרית של כולנו, כבני-אנוש, להזכיר ולזכור את האירועים האלה, בהם הגיעה האנושות לשיאים של זוועה ושפל.

זו גם החובה המוסרית של כולנו לנסות ולהבין אותם, כדי שנוכל למנוע את הישנותם. 

כאמור, אינני מסכים עם אלה הטוענים לייחודיות יוצאת-דופן של השואה לעומת השמדות-עם אחרות.

כל השמדת-עם מיוחדת היא, בדרכה שלה.

עם זאת, אף אחד אינו יכול להתכחש לכך שליהודים יש ייחודיות משלהם - בהיותם קורבן לשנאה רצחנית ועקבית במשך תקופה ארוכה מאוד בהיסטוריה האנושית.

הדוגמאות הן רבות מספור, אבל נזכיר רק כמה - 
קל היה להמשיך את הרשימה, עוד ועוד. אבל אני חושב שהנקודה ברורה דיה. 

אסור להתכחש לכך שהשנאה העומדת בבסיס גילויי-האלימות הקיצוניים האלה, האנטישמיות, לא נעלמה מהעולם.

לא זאת בלבד, אלא שהיא זוכה בתקופה הזו לעדנה, דווקא בקרב האנשים המגדירים עצמם כנאורים ביותר, בדמות האנטישמיות החדשה

במסווה של התנגדות לפעולותיה של מדינת-ישראל על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני הלכה והתגבשה התופעה של הקדשת יחס שונה ומיוחד במינו למדינת-ישראל המאפשר הצגתה באופן שלילי וביקורתי ביותר, בכל נסיבות שהן. כתוצאה מעיגון התפישה של מדינת-ישראל כיישות חורשת-רע, נוצר היזון-חוזר של שנאת-יהודים ברחבי-העולם. 

התופעה הזו, שרבים טוענים כי החלה בשנות ה-60'  הולכת ומקבלת לגיטימציה ברחבי-העולם. יש בתהליך התגבשותה  עליות ומורדות, ככל תהליך, אך אי אפשר להתעלם מכך שהמאה ה-21 היא תקופת-עדנה לאנטישמיות החדשה (למשל - ועידת האו"ם הראשונה נגד הגזענותועידת האו"ם השניה נגד הגזענות).

בדיוק כמו בנסיונות הויכוח עם האנטישמים "הישנים", אין למבקש להתווכח ולהתדיין עם מי לדבר. הם מחזיקים בדעותיהם גם כאשר מדדים אובייקטיביים מעידים על כך שישראל איננה בולטת לרעה כלל ועיקר בהשוואה למדינות אחרות. הם סבורים שהטיעון כי אולי ישראל איננה צריכה להתקיים כלל הוא לגיטימי, למרות שלא היו רואים אותו ככזה בנוגע לשום מדינה אחרת על פני כדור-הארץ, והם מצליחים ליישב את הסתירה בין התפישה העצמית שלהם כנאורים לבין הנכונות לשלול את הזכות להגדרה עצמית מהעם היהודי, ללא רגע של פקפוק או תחושת אי-נוחות. 

אי-הרציונליות שבבסיס האנטישמיות החדשה, הוא הצריך לעמוד במרכז תשומת-לבם של אלה הגורסים כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יביא להעלמותה של האנטישמיות החדשה. נכונותם של אינטלקטואלים אירופאיים לדון באפשרות העלמותה של ישראל מעל מפת כדור-הארץ צריכה להדאיג את ראש-הממשלה בנימין נתניהו לא-פחות משאלת הגרעין האיראני. בעוד ששאלת הגרעין האיראני איננה יכולה להיפתר באמצעות נאומים והסברים, האנטישמיות החדשה יכולה וצריכה להיענות בקמפיין חינוכי רחב-היקף. ולא בכדי - השנאה העמוקה, השיטתית, הלא-רציונלית היא היא הנושאת בחובה זרעים  של איום בשואה עתידית.

30.11.2012

לחזון המדינה היהודית יהיה עתיד ראוי, רק אם נדע להצטער, בכל הלב, כשאנחנו מביטים על התמונה שלמטה

כבר כמה וכמה ימים אני מסתובב עם הפוסט הזה בבטן. 
מחפש את המילים הנכונות, ולא מוצא אותן.

כיליד הארץ, גדלתי וחונכתי על הידיעה של הגורל היהודי, הישראלי.
כן, אנחנו חיים על חרבנו כאן. ממש לא כמו בשווייץ או בפינלנד.

וברור לכולנו שההם, שיורים את הטילים, היו מאוד מאוד רוצים לראות ערימות של קורבנות,  אחרי כל שיגור, ממש כמו בתמונה כאן למטה. זה היה עושה להם את היום, להצליח ככה.

מהבחינה הזו, הם באמת שכחו מה זה להיות בני-אדם.

השנאה של היריב, גורמת לחלק גדול מהמעורבים, גדול מדי, לשכוח שהיריב איננו אחד. איננו מפלצת.
ואסור לנו לשכוח - השד הזה יצא מבקבוקו, והאיזור אימץ אל חיקו את המנהג המפוצץ הזה, של פצצות שמפוצצות אזרחים, בגללנו. לא בגללם.
היו אלה לוחמי האצ"ל שהתחילו את ההתדרדרות הברברית הזו, אז כשהלכו בנתיב השימוש רחב-ההיקף בפצצות כנגד אזרחים ביולי 1938, במסגרת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כדי להבהיר לערבים האלה, הרוצחים אזרחים חפים מפשע, כי מי שפוגע ביהודים, דמו בראשו.

וכך ככל שגלגל ההסלמה התגלגל לו, אז והיום, המציאות היא שיותר מדי פעמים נהרגים לא-לוחמים. אחים ואחיות, הורים וילדים, סבים וסבתות, בנים ובנות, ילדים וילדות. ממש כמו בתמונה כאן למטה.

אז ברור לי שאי-אפשר שלא להרים את החרב מעת לעת, ולצאת אל הקרב. וגם ברור לי שבקרב - כמו בקרב - מתים גם קורבנות חפים מפשע. במיוחד כשהחרב כבר איננה אותו כלי נשק מדוייק להפליא של העת העתיקה, אלא היא טיל מדוייק הנושא ראש  קרבי בן כך וכך קילוגרמים של חומר-נפץ שבאפשרותו להיכנס אל בית-מגורים דרך החלון בקומה התחתונה, או העליונה, ולהרוג כך וכך בני אדם. ממש כמו בתמונה כאן למטה.

מדהים לחשוב עד כמה חלק מהלוחמים המודרניים הומניים יותר מלוחמי-העבר בתודעתם, אבל כאילו יש איזה חוק קוסמי מאזן, כלי-הנשק העומדים לרשותם ברבריים הרבה יותר. חוק שימור הברבריות במלחמות. ואני אפילו מדמיין (או לפחות מנסה, חזק-חזק) שיש הצדקה מצויינת להחלטה לשגר מין טיל שכזה אל בית מגורים, שבקומתו התחתונה יש מחסן חימוש של החמאס, או שבקומתו העליונה יושב איש חמאס ואוכל ארוחת ערב עם הוריו, אשתו וילדיו, כי השמדת מחסן-החימוש או השמדת איש-החמאס הזה הם יעד מבצעי חשוב מאין כמותו. חשוב מאוד לדמיין את זה חזק-חזק, כדי שאפשר יהיה לישון בלילה, ולא לחשוב על התמונה הזו, שכאן למטה.

ואני מדחיק חזק-חזק את כל האפשרויות האחרות, שפעם נחשבו כחלק מההגיון המבצעי של צה"ל -
  •  כמו לדחות את המבצע כי האיש נוסע ברכבו עם אשתו ואנחנו לא מוכנים שחרבנו תוכתם בדמה של האשה החפה מפשע; 
  • כמו לבטל אפשרות לחיסול של יריב נורא כי הוא בדיוק מסתתר מאחורי גן-ילדים ולהתנחם בכך שיום יבוא ועוד נתפוש אותו;
  • כמו להחליף חלופה מבצעית של סיכון נמוך לכוחותינו בחלופה מבצעית של סיכון גבוה הרבה יותר לכוחותינו;
כי ככה אנחנו נלחמים - בגאון, בהדר, ונשקנו הוא נשק מגן.
נשק טהור.
האם צדקו אלה שאמרו שנשק לא יכול להיות טהור ?
שאמרו שזה פרדוקס אידיאי ? 
נשקנו איננו נראה טהור במיוחד עם התמונה הזו, כאן למטה.

אבל גם אחרי כל הדמיונות, וכל ההדחקות,יש דבר אחד שאני לא מבין.
מדוע אין זה אפשרי, שאחרי כל מבצע בו יוצאת ישראל להגן על אזרחיה, במסגרת פעולות הבקרה והפקת-הלקחים, יפורסמו תמונותיהם של כל הקורבנות החפים-מפשע, ונאמר סליחה.
לא לזה התכוונו. 
אנחנו לא באמת רוצים לפגוע בחפים מפשע.
אם להיות כנים, בשאלה האם אנחנו מעדיפים שילדינו יהיו בתמונה שלמטה, או ילדיכם שלכם,  אנחנו בכל זאת מעדיפים את התוצאה הנוכחית.
זה עצוב, אנחנו יודעים. 
טראגי. 
באמת, לא בפראזה.
אבל תסכימו איתי שבכל זאת יש הבדל בין מי שזה עושה לו את היום, להביא הישגים כמו התמונה הזו שלמטה, לבין מי שמביט בתמונה הזו שלמטה, מצטער צער עמוק על יפי החיים הצעירים שנגדעו, והשקט של העדר צחוקם מלווה את יממותיו ולילותיו בשבועות שאחרי, לא ?

סליחה. באמת שלא לזה התכוונו.

אפילו שידענו מראש שהסיכוי הסטטיסטי שזה יקרה הוא ודאי.
הייתי רוצה להיות מסוגל להאמין במשפט שבמציאות של ברירת-השטן בין מבצע קרקעי למבצע אווירי למו"מ מדיני עם מי שאומר שהוא רק רוצה הפוגה כדי להתחזק מספיק כך שיוכל לשחוט את ילדינו, לא היתה לנו ברירה אחרת.
היינו חייבים להגן על עצמנו, גם במחיר התמונה שלמטה.

אבל כמו שאתם יודעים, אני חושב אחרת.
אני חושב שצריך היה להעדיף מבצע קרקעי, כי בו נפגעים אזרחים פעם אחת, ולא בהופעות חוזרות של קרקס המבצעים האוויריים הרצחניים שלא בכוונה.
אני חושב שהמבצע הזה, על תוכנו ועיתויו, תמוהים לגמרי.
אני חושב שאי קידומו של מו"מ מדיני הוא חוסר-אחריות מהמדרגה הראשונה של מי שעומד כרגע בראש-הנהגת ישראל ובוחר שלא להנהיג.
אז כן, אני חושב שהיתה לנו ברירה אחרת.
שאפשר היה לחסוך את התמונה הזו, שלמטה.

אבל גם אם לא הייתי חושב שהיתה לנו ברירה אחרת, גם אם הייתי משוכנע לגמרי, בכל נימי-גופי, שהמבצע הזה הוא מהמוצדקים שבמבצעי ישראל, גם אם הייתי משתבח ומהלל את צה"ל על כך שהחיסול של ג'עברי, לכשעצמו, היה ככל הנראה אחד המוצלחים אי פעם, במבחן "הנזק המשני", כלומר הפגיעה באזרחים (וזאת בניגוד לחלק מהמידע שמסתובב לו בארץ ובעולם. אלה היו נסיונות הפגיעה במאגרי תחמושת ופעילים אחרים שגררו פגיעות באזרחים חפים מפשע. )
או  נפגעים מנשק חמאסי שפגע בתושבי עזה עצמם (דיווח בעברית) - ואין לי שום ספק בכך שדמם של חלק מהחפים מפשע שמתו בשבועות האחרונים, מרוח על חרב החמאס, ולא על חרבו של צה"ל - גם אז, היה לבי נחמץ בגלל  טיפת דמו של ילד אחד ששפכה חרבנו. גם אז התמונה שלמטה לא היתה מאפשרת לי לישון.

ולא, אל תטעו.
אני בכלל לא מדבר כאן על כך שמלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה, ושכל אזרח הרוג בעזה, ובמיוחד ילדים, גורמים לכך שדעת-הקהל במדינות השכנות ודעת הקהל העולמית הופכת את שדה הדיפלומטיה העולמית עבור נציגי ישראל לביצת מוקשים ממנה כמעט אי אפשר להחלץ עם הישגים.
לא זה מה שמטריד אותי. זה אמור להטריד את מקבלי ההחלטות המבצעיים, והעובדה שהם לא קולטים שאם הקונפליקט נתפש בעולם בעיקר דרך תמונות שכאלה שהופכות את ישראל לצד הרע של הסיפור, אז כל ההגיון הצבאי מאחורי ניהול המבצע פגום. כי פעולה צבאית איננה תכלית לעצמה, אלא כלי לשיפור המצב המדיני.
אינני מדבר על כך שאם כל מה שאנחנו יודעים זה לנצח במלחמה ולהפסיד בשולחן המו"מ, אז עדיף לנסות גישה אחרת.  לא. אינני מדבר כלל על כך שאנחנו מפסידים בשולחנות המו"מ בגלל התמונה שלמטה.

אני מאלה שאינם סבורים כי הנחת-המוצא של הנהגתנו הנערצת, שגם בעוד 100 שנה נחיה על חרבנו היא מופרכת לגמרי. בהחלט ייתכן שזהו המחיר שיש לשלם על רעיון מדינת-היהודים.
אבל אני מאלה שחושבים שכדי שמי שיחיו כאן עוד 100 שנה יהיו אנשים שנוכל להיות גאים בכך שהם צאצאינו, אנחנו חייבים לגדל אותם על ערכים. לא על אמונה עיוורת בצדקת חרבנו המשכלת.  
אי-אפשר לגדל על ערכים אם מחנכים שמוות של פעוטות הצד האחר הוא דבר הכרחי.
אי-אפשר.
אנחנו חייבים לגדל את הדורות הבאים כשהם -
  • מבינים את המחיר המוסרי הכבד של היציאה למלחמה,
  • שוקלים את משקל הפגיעה באזרחים מול הצרכים הבטחוניים החיוניים, 
  • ויודעים, ביום שלאחר מכן, כשאנו סופרים את מתינו והם את מתיהם, לדעת להביט במתי הצד השני, ולהצטער על מותם של חיים שרק התחילו ללבלב, באשר הם.

לחזון המדינה היהודית יהיה עתיד ראוי, רק אם נדע להצטער, בכל הלב, כשאנחנו מביטים על התמונה שלמטה.

ציטוט התמונה כאן הוא במסגרת כללי ה-Fair use, בהעדר חלופה סבירה אחרת. 
זאת מאחר ותמונות אחרות של גופות בני משפחת אל-דאלו,
 שנמצאות ככל הנראה ברשות הציבור,
מזעזעות וקשות מדי, אפילו בהשוואה למחזה הקשה הזה, של גופות בני-משפחה אחת לקראת קבורתה. 

23.11.2012

עמוד ענן - סיכום בטרם עת (חלק שלישי - ספקולציות בצד, המבצע הזה שיפר את מצבה של ישראל או הרע אותו?)


בהתבסס על מה שאנחנו יודעים בוודאות, ולא על מה שאולי קרה ויעברו שנים רבות עד שנדע (או לעולם לא), ברורות העובדות הבאות: 
1. לראשונה מאז 1991 נורו טילים על תל-אביב. 
2. לראשונה אי-פעם נורו טילים לכיוון ירושלים. 
3. לראשונה אי פעם הדגימה ישראל שמערכת כיפת ברזל מסוגלת להגן על חלקים גדולים מאיזור הדרום ומגוש דן באופן 
    אפקטיבי. 
4. אחרי שנים ארוכות, הדגימה ישראל שוב שהיא מסוגלת לגייס אנשי מילואים בהיקפים של אוגדה ? יותר ? ושהיא נכונה לעשות כן, ולהשאיר אותם מגוייסים למרות העלות הכלכלית, למען אינטרסים שהיא תופשת כאסטרטגיים. 
5. העורף הישראלי שוב הפגין נחישות מרשימה נוכח מטחי טילים. 
6. המנהיגות הישראלית שוב הפגינה אדישות עצומה ואיומה בכל הנוגע לדעתם של אזרחיה על התנהלותם ואחד מאלה - 
  א. זלזול עמוק באינטליגנציה שלהם. 
  ב. חוסר יכולת משמעותית לתכנון של מבצע ליותר מכמה ימים. 

(אני נוטה ל6(א), אגב, למקרה שזה לא היה ברור משני הפוסטים הקודמים. גם ספקולציות יכולות להיות נכונות לפעמים, אתם יודעים)

דומה ששני הדברים העיקריים שיישארו כמורשת 'עמוד ענן' הם- 
א. ארגון טרור הצליח לשגר טילים לאיזור ת"א ולאיזור ירושלים. 
ב. ישראל הדגימה יכולת התגוננות אפקטיבית ויעילה למדי כנגד מטחי טילים. 

האם אפשר לקבוע שטילים כבר אינם איום אסטרטגי על ישראל ? 
3. הבשורה הגדולה של 'עמוד ענן': טילים אינם איום אסטרטגי על ישראל
מבחינה כלכלית, כבר יודעים הרבה זמן שכיפת ברזל היא פרוייקט כדאי. אבל ההשלכות שלו מבחינה פסיכולוגית - הן על הציבור הישראלי והן על מדינות ערב וארגוני הטרור, לא יסולאו בפז. אומנם עדיין לא מדובר במערכות שמאפשרות קיום חיי שגרה שלווים, אבל סיכול של 90% מהטילים

אחרי 'עופרת יצוקה', בצד הביקורת הקשה בעולם על הפגיעה באזרחים, התגאה צה"ל באמצעים המשוכללים בהם נעשה שימוש במבצע, חלקם לראשונה בלוחמה אמיתית, ובחיי-החיילים הרבים שחסכו. סביר מאוד להניח שגם אחרי 'עמוד ענן' נלמד על התקדמות מרשימה בתחומים שונים, מעבר לפסטיבל סביב כיפת מגן (שעם כל השמחה על הצלחתה הגדולה והמרשימה ביירוט אחוז גבוה מאוד של הטילים, חשוב להזכיר - איננה מגנה על היישובים הקרובים לרצועה מרחק של פחות מ-4.5 ק"מ) הרבה מאוד מילים ייאמרו על השקט שהושג. חשוב לזכור כי בשנה שאחרי "עופרת יצוקה" היתה על פי צה"ל ירידה של כ-90% בירי טילים על ישראל משטחי רצועת עזה. מצד שני, הטיל הראשון נורה שבועיים אחרי תום המבצע. אם נניח ש'עמוד ענן' ישיג תוצאות דומות, חשוב לשאול את השאלה: זה היה שווה את זה ?חלקה הצפוני של ישראל היה נתון להתקפות טילים בין השנים 1969 ל-2006. בעבר נורו קטיושות אף על פתח תקווה. הפרדיגמה של יצירת מאזן-אימה מעולם לא השיגה תקופות שקט ארוכות, ובכל זאת, גם היום, זה מה שישראל מנסה. זה מה שמדינת-ישראל מסוגלת להשיג היום בכוחותיה הצבאיים המשוכללים ? האומנם מאזן-הכוחות הוא כזה שאין בידי ישראל להבטיח שקט לתושבים שאינם מרוחקים מספיק מן הגבולות ?

וכמובן, אסור להתעלם מדבריה של שרת החוץ של ארה"ב, הילארי קלינטון, במסיבת העיתונאים אמש בה הוכרזה הפסקת-האש. קלינטון אומנם בשלהי תפקידה, אך עדיין משמיעה את קולה של ארה"ב. קולה של ארה"ב הוא חד וברור: הפסקת האש הזו נתפשת כצעד. "כל צעד חייב לקדם אותנו לקראת שלום כולל".

4. ובסופו של יום, ככל שהצדדים מטפסים על עצים גבוהים יותר ויותר, תושג רגיעה, שככל הנראה תהיה דומה יותר לשאיפות של חמאס להודנה מאשר את השאיפות של ישראל לשלום.
על דבר אחד אני מוכן להתנבא כבר עכשיו - במידה והמבצע הזה מסתיים בהסכמה על רגיעה, ולא בהשתלטות ישראלית על מלאה על עזה, המעברים בעזה ייפתחו, באופן שילמד את בנימין נתניהו לקח אחד שקודמיו כבר למדו: אל תצא למלחמה שאתה לא יודע איך לנצח בה.


22.11.2012

עמוד ענן: סיכום בטרם עת (חלק שני) (או למה המבצע הופסק כל-כך מהר והאם הצלחנו או נכשלנו?)

במהלך השבוע האחרון, השאלה הגדולה שעמדה בפני כל מי שהתבונן במתרחש בישראל היתה מה הסיבה ליציאה למבצע הצבאי בעזה שהחל בחיסולו של אחמד ג'עברי, רמטכ"ל חמאס ? מהי בעצם התכלית האמיתית של המבצע שדרשה גיוס של 75,000 חיילי מילואים (בין הספקולציות אפשר היה למנות גם את אפשרות הכיבוש מחדש של עזה ואת האפשרות לתקיפה של אתרי הגרעין של איראן בהסתמך על ההסחה שמעניקה התקשורת העולמית בזמן מבצע צבאי בעזה)

אחרי כניסת הפסקת-האש לתוקפה אמש, השאלה החדשה העומדת היא כיצד מגייסת ישראל עשרות אלפי חיילי מילואים, יוצאת למבצע כשהיא יוצרת את הרושם בעיני כל הרואים כי היא נחושה לשנות את המציאות של המצב הבטחוני בדרום -מן היסוד - ומגיעה להפסקת-אש שמעוררת בקרב תושבים רבים בדרום תחושת אכזבה קשה, התמרמרות על התקפלות הממשלה, ואף האשמות קשות על כך שהם נבגדו בידי ממשלתם-הם

בפוסט האחרון שלי, "עמוד ענן: סיכום בטרם עת (חלק ראשון) (או למה בעצם יצאה ישראל למבצע הזה ?)", הסברתי מדוע הנימוקים הרשמיים ליציאה למבצע - החזרת השקט לישובי הדרום, והתגלגלות למבצע כתוצאה מהסלמה שהניעו הארגונים בעזה - אינם סבירים ואינם נכונים בעיניי. 
הצעתי 4 הסברים אחרים - מבצע כמהלך שנועד לשמור את ההרתעה הישראלית; מבצע כמהלך במלחמה הקרה עם איראן; מבצע כמהלך שנועד לשמר את רצועת הביטחון בעזה; מבצע כמהלך במערכת הבחירות.
וסברתי שכל ההסברים שהצעתי ריחפו בתודעתם של מקבלי-ההחלטות כסיבות אפשריות ליציאה למבצע. כל אחד מאיתנו יחליט בינו לבינו כמה מכריע היה כל אחד מהם. אני נוטה לחשוב שעבור מפקדי צה"ל הכריע השיקול של רצועת-הביטחון, עבור הפוליטיקאים הכריע שילוב של שיקול בטחוני זה או אחר יחד עם השיקול של הבחירות הקרבות, ואין לבטל כלל את העובדה שכולם היו מודעים לתהליכים שעובר המזרח-התיכון אשר רובם המכריע רואה בהם איום הולך וגדל על ישראל, שיש להקדים לו רפואה למכה. 

אבל עם כל ההסברים האלה, איך זה קורה שמבצע מסתיים לו כך לפתע ? והאם הסיום היה מוצלח או כושל ? 

כל הסבר שיינתן לשאלה הזו, חייב להתייחס לפרסומים על מה שישראל הסכימה לתת לחמאס במשא-ומתן ולמה שהיא קיבלה, מעבר להסכמה ההדדית להפסיק את האש בעת הזו. 

ישראל התחייבה
  • להפסיק את החיסולים
  • לבטל את רצועת-הביטחון (זו המשמעות של הפסקת הכניסה לשטח הרצועה, הפסקת הגבלת התנועה של התושבים באיזורי הגבול והפסקת טיווח התושבים הנעים באיזורים אלה)
  • לפתוח את המעברים תוך הקלת מעבר אנשים וסחורות 
  • על פי הפרסומים, ישראל התחייבה גם להקל את מגבלות הדיג
  • לפנות למצרים, המתוארת כנותנת-החסות להפסקת-האש בכל מקרה בו צד סבור שהיתה הפרה או שיש לו השגה 
  • למצוא מענה לסוגיות אחרות שאולי יתבקש הטיפול בהם 
חמאס התחייב  - 
  • להפסיק את שיגור הרקטות לישראל 
  • להפסיק את ההתקפות לאורך הגבול 
  • לאכוף את ההסכמות על הארגונים האחרים 
  • לפנות למצרים, המתוארת כנותנת-החסות להפסקת-האש בכל מקרה בו צד סבור שהיתה הפרה או שיש לו השגה 
  • למצוא מענה לסוגיות אחרות שאולי יתבקש הטיפול בהם 

כשחושבים על דינמיקת המשא-ומתן כפי שפורסמה, אי-אפשר להתעלם מכך שישראל נסוגה משמעותית בדרישותיה בדבר הקשר בין התחייבויותיה שלה להתחייבויות הצד השני. מדרישה של 'קודם כל שקט' ואז נראה, הגענו למצב שבו אחרי 24 שעות, ישראל מתחילה להגשים את חלומותיו של החמאס.

בנוסף, עדיין אין זה ברור האם התחייבו הארגונים שלא לתקוף גם מסיני; האם מצרים התחייבה לסייע לישראל במלחמה בהברחות הנשק; מה קורה כשחמאס מנסה אבל נכשל ומהו טבע ההבטחה של ארה"ב שהזכיר נתניהו בדבריו על הפסקת האש, לסייע לישראל במלחמה בהברחות הנשק מאיראן.

איך שלא מביטים בתמונה הזו, אם הנחת המוצא היא שתכלית המבצע היתה השבת השקט לדרום הארץ, קשה להבין מדוע ישראל הסכימה להפסקת האש.

הדברים שפורסמו פשוט לא מתיישבים עם השכל הישר.

הממשלה ומערכת הביטחון מכירות היטב את המציאות הנוהגת בעזה.

נתניהו הוא הרי האיש שטען שאסור לסמוך על החמאס. והנה הוא מקבל עיסקה שלכמותה התנגד כל הקריירה שלו.

התמיהות הן לא רק לגבי נתניהו או ליברמן. למקרה שמישהו לא זוכר, אהוד ברק הושבע לתפקידו כשר הביטחון בממשלת אולמרט במהלך יוני 2007. האם הוא לא חשב על האפשרות להגיע להסכמה הזו עם החמאס בלי המבצע הזה, ולקבל את הצעת הניה כשהוגשה ? האם כל צמרת צה"ל  פתאום ראתה את האור והגיעה למסקנה שאפשר לוותר על רצועת-הביטחון, לפתוח את המעברים ולסמוך על החמאס ? ואם הם חשבו שכל עוד פרשת גלעד שליט לא מגיעה לסיום אי אפשר, אבל אחרי סיומה דווקא אפשר ליצור סטטוס-קוו חדש עם החמאס, מדוע לא קידמו את הנושא בדרכי-שלום ובלי קורבנות בנפש משני צידי הגבול ?

פלא שראש ממשלת חמאס, איסמאיל הנייה, מצהיר על נצחון ? הרי זה מה שחמאס רצה מההתחלה.  את העיסקה של פתיחת המעברים תמורת התחייבות שלא לבצע פיגועים, הציע איסמאיל הנייה עוד ביוני 2007.


מה יכול להסביר את המצב הלא-הגיוני הזה ? מה גרם לישראל לסיים את המבצע כך ? 


למרבה השמחה, גם לשאלה הזו אפשר להציע שורה של הסברים, חלקם מבוססים יותר, חלקם קרובים יותר לספקולציות פרועות. אני נוטה לטובת אחת הספקולציות, דווקא, אבל זו כבר בחירה שכל אחד מאיתנו צריך לעשות בעצמו.

הסבר א': מבצע שיקום ההרתעה הצליח: ישראל הגיעה למסקנה, על בסיס מידע מודיעיני, שהרתעתה שוקמה לחלוטין, וההנהגה האחראית של ישראל לא היתה מוכנה לסכן חיילים במהלך קרקעי כשאין בו צורך. ההסבר הזה יוצא מן ההשקפה שבנימין נתניהו ואהוד ברק לא מתנהלים על בסיס שיקולים של פופולריות זולה, אלא על בסיס שיקולים של אחריות לאומית. אין להם בעיה להיתפש כחסרי חוט-שדרה בעיני ההמונים, כל זמן שהם יודעים, על בסיס דוח"ות המודיעין שבחדרי-חדרים, בעזה וברחבי כל העולם הערבי, כל מקבלי-ההחלטות הבינו שאסור להתעסק יותר עם ישראל.
ההרתעה שוקמה. 

האם כל זה מתיישב עם הסכם הפסקת-האש ? אם ישראל אכן משוכנעת שאין לה מה לחשוש יותר מהארגונים ברצועה, אין לה עוד צורך בחיסולים, רצועת ביטחון ובהגבלות החמורות על מעבר אוכלוסין וסחורות. אין לה גם ממה לחשוש ממצרים כבורר. אבל האם סביר שישראל הצליחה להשיג כזו רמה של הרתעה כלפי הארגונים בעזה לאור עצם שיגורם של טילים אל איזור ת"א ולאור התמדתם בשיגור הטילים עמוק לתוך זמן הפסקת-האש ? תמהני.

זהו כמובן הסבר ספקולטיבי.

כל המידע שיכול לבסס את ההסבר הזה מסווג וישוחרר לידיעת הציבור, אם בכלל, רק בעוד שנים רבות. 

עם זאת, אפשר למצוא תימוכין חלקיים לספקולציה הזו בדיווחים בתקשורת. מאמרו של גיא בכור בגלובס "ישראל השיבה לעצמה את הדימוי של מדינה גאונית ומרתיעה" מייצג היטב את הפרספקטיבה שמבטא ההסבר הזה. על פי הנרטיב הזה, אחת מתכליות המבצע היתה עצם ההודעה על גיוס 75,000 חיילים, ולא עצם שליחתם לקרב.
מין תזכורת שכזו על עוצמת השרירים שישראל יכולה להפעיל, אם היא באמת רוצה. 


הסבר ב': מבצע נטרול הבסיס הדרומי של איראן הצליח: ישראל הצליחה להבהיר למנהיגי החמאס כי עליהם לבחור בין ניתוק קשריהם מאיראן לבין כיבושה המלא של רצועת-עזה בידי ישראל.

החמאסניקים נבהלו והעדיפו עצמאות תחת הגמוניה חדשה - במקום איראן, מצרים.

בתרחיש זה, מצרים וטורקיה היו שותפות מלאות למהלך שביטא את שיתוף הפעולה הסודי אך ההדוק של הציר האנטי-איראני המשולש ישראל-טורקיה-מצרים.

ההסבר הזה מבהיר היטב מדוע כעת אפשר לפתוח את המעברים. הוא נשען על ההנחה שיש הסכמה בין ישראל למצרים שבכל מקרה של הפרה אסטרטגית של ההסכם על ידי חמאס ההופכת את עזה לבסיס עבור איראן, עזה תאבד את עצמאותה (אם על ידי חלוקה של הרצועה בין מצרים לישראל, ואם על ידי כיבושה על ידי אחת המדינות, בהסכמת השניה).

האם כל זה מתיישב עם הסכם הפסקת-האש ? שאלה טובה. בהנחה שישראל מתמקדת במלחמה הקרה מול איראן כאיום האסטרטגי העיקרי מולה, וגיבוש הברית מול איראן היא אינטרס עליון, בהחלט אפשר להבין מצב בו ישראל מוכנה לקחת סיכונים משמעותיים בחזית מול חמאס. זה כמובן לא מבשר טובות עבור תושבי הדרום. בהחלט אפשר לתאר את ההסכמות האלה כאילו ישראל הסכימה לסכן אותם, כדי להגן על דימונה ועל המערך האסטרטגי מול איראן. זו כמובן לא תהיה הפעם הראשונה בה ממשלה בישראל מקבלת החלטות שנוגדות את האינטרס של חלק מתושביה, בשם האינטרס הלאומי העליון. גם לא האחרונה. 

מאחר וכל האינטריגות עתירות-הדמיון האלה הן בליבת הביטחון הלאומי של ישראל, סביר להניח שמידע שיאשרר את ההסבר הזה לעולם לא ישוחרר לידיעת הציבור. 

עם זאת, גם לספקולציה הזו אפשר למצוא תימוכין חלקיים בדיווחי התקשורת. 

הסבר ג': כשלון ישראלי כתוצאה מהערכה לא-נכונה של המצב בעזה/במזרח-התיכון
ההסבר הזה עצוב הרבה יותר מקודמיו. על פיו ישראל נכשלה כשלון חרוץ במלחמתה עם החמאס בגלל שהנהגתה סיבכה את המדינה עד מעל לראשה, כשההסתבכות יכולה לנבוע משתי סיבות שונות: 

הסתבכות עקב הערכה לא-נכונה את חוזק הארגונים בעזה על פי הסבר זה, התברר לישראל שהארגונים בעזה חזקים הרבה מכפי שהיא שיערה.

המידע שהצטבר בימי-הקרב, הביא למסקנה שכניסה קרקעית לעזה תעלה לישראל בדמים מרובים, וספק רב אם היא אכן תצליח להגיע להכרעה. ייתכן שרק במהלך המבצע התברר לצה"ל היקף מערך המנהרות התת-קרקעי של החמאס, והצמרת הבטחונית הבינה שהארגונים בעזה יהיו מסוגלים לנהל מלחמת-הגנה עיקשת, מבית לבית, תוך גרימת אבדות כבדות לחיילי צה"ל, כשלוחמי הארגונים מצליחים להימלט שוב ושוב אל מנהרותיהם מתחת לאדמה, והאש הצה"לית מצליחה בעיקר לגרום להרוגים אזרחיים כה רבים, עד כי דעת-הקהל העולמית תאלץ את המדינה להפסיק את המבצע.

במצב הזה, ההנהגה - מפוכחת מאשליותיה - נאלצה להפסיק את המבצע ולחתור להפסקת-אש, מתוך הבנה שהרתעה בוודאי לא תושג בדרך הזו, ו/או כי רצועת-הביטחון איננה מצדיקה את הכניסה לבוץ העזתי, ו/או מתוך הבנה שכניסה לבוץ העזתי תביא להפסד בטוח בבחירות הקרובות.

האם ההסבר הזה מתיישב עם הסכם הפסקת האש ? לכאורה, במצב שבו ישראל הגיעה למסקנה שהיא לא נכנסת קרקעית לעזה, ביצוע גיוס המילואים שם אותה בין הפטיש לסדן. כלכלית, גיוס כזה פוגע במשק. כלכלית, המשך הלוחמה פוגע במשק ומשתק חלקים גדולים מהדרום. במצב הזה, עדיף לישראל לחתוך כמה שיותר מהר. ייתכן שהדרך היחידה לחתוך היתה להיענות לדרישות הארגונים. כשלון, לא ?

מבין כל ההסברים, זה היחיד שאם הוא נכון - נדע על כך בשנים הקרובות. תימוכין לנכונותו אפשר למצוא בנימוקים שפורסמו בתקשורת להגדלת מספר המגוייסים מ-30,000 ל-75,000 איש

הסתבכות עקב הערכה לא-נכונה את הנכונות של המדינות הערביות תחת הנהגה איסלאמית לעמוד לימין חמאס על פי הסבר זה, התברר לישראל, הודות לשילוב של מידע מודיעיני ומסרים דיפלומטיים חריפים מאוד ממצרים ומטורקיה, ואולי מעוד מדינות ערביות, ש'עמוד ענן' כמעט והפך לו למלחמה כוללת של ישראל עם חמאס, מצרים, אולי גם טורקיה, אולי גם סוריה, אולי גם חיזבאללה המסייע באמצעות ירי טילים בלתי-פוסק מלבנון ואולי אף איראן. 

האם כל זה מתיישב היטב עם הסכם הפסקת-האש ? זה די תלוי בשאלה מי מהמדינות/ארגונים שהוזכרו כמצטרפים למהומה באמת איים להצטרף. אם מצרים, למשל, הציבה אולטימטום בפני ישראל, בנוסח דוגמת "או שתסיימו את המבצע או שנבטל את הסכם השלום ונבוא לעזור לאחינו הנטבחים" או ניסוח אחר בסגנון נאה יותר, בהחלט אפשר להבין שאחרי לילה לבן של דיונים, הגיעה ממשלת ישראל למסקנה שתהא מה שתהא האסטרטגיה ארוכת-הטווח שלה מול מצרים, בשלב ראשון צריך לעצור את ההסלמה, כאן ועכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי.

תרחיש זה הוא בעצם ההסבר שנתן איסמאיל הנייה לסוף המבצע. הוא גם מסביר היטב מדוע נזקקה  'התשיעיה' לשעות ארוכות בדיונים האם להיכנס למהלך קרקעי בעזה אם לאו, בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי.
ההסבר הזה נתמך בדברים שנאמרו על ידי מנהיגי טורקיה ומצרים בדבר חוסר נכונותם לשבת בשקט כשאחיהם נטבחים, הוא מסביר את ההצעה הטורקית לנהל שיחות ישירות עם ישראל כדי להביא לסיום המבצע ומתיישב היטב עם אמירתו של ראש-הממשלה של מצרים, קנדיל, כי מצרים אינה יכולה לעבור על מה שקורה בעזה בשקט
האפשרות שסוריה תהפוך מעורבת יכולה להסתמך על ריבוי אירועי האש בגבול ישראל-סוריה בשבועות האחרונים, שייתכן שיש בו להעיד על נסיון מכוון של השלטון הסורי להצית את הגזרה בצורה שתאפשר לו את הטלת האשמה בישראל, ואם לא תעניק לו זמן משמעותי נוסף, אולי תצליח לשנות את דינמיקת היחסים עם המורדים לאור האויב המשותף, או במקרה הגרוע ביותר - לפחות תאפשר לו ליפול כשהוא נלחם בישראל (בסגנון סדאם במלחמת המפרץ של 1991). 
באשר לאפשרות מעורבותו של חיזבאללה, יש לכך תימוכין במידע המצוי במאמר של רונן ברגמן שטען בסוף אוקטובר כי חיזבאללה מתכונן למלחמה גדולה מול ישראל.  באותו מאמר תיאר ברגמן את עוצמתו של הארגון במילים הבאות - "מאז שהכריח את ישראל לסגת בפאניקה מלבנון בשנת 2000, חיזבאללה הקים עוצמה צבאית אדירה, עם נשק ש-90% מהמדינות בעולם לא מחזיקות". עם זאת, יש להעיר כי ההערכות לגבי כוונותיו של חיזבאללה אינן נקיות מספקות. הצהרותיו האחרונות של נסראללה מלמדות על מדיניות של הארגון להגביל את פעולותיו לציר איראן-סוריה-לבנון. המצב הפנים-לבנוני הוא כה נפיץ בימים אלה, שקשה להאמין שנסראללה ייקח על עצמו ביודעין אחריות לחזית לבנונית-ישראלית בלי קונצנזוס לבנוני בעניין. עם זאת, ראוי לציין שגם במצב שבו מצרים, טורקיה וסוריה עומדות מנגד, בהחלט ייתכן שהמודיעין הישראלי הגיע למסקנה שכניסה קרקעית לרצועת-עזה תעניק לחיזבאללה את הקונצנזוס הנדרש לפעולה נרחבת כנגד ישראל (או את 'המוטיבציה' הנדרשת מאת האחות הגדולה איראן). 

חושבים שכל ההסברים האלה לא סבירים ? 
אין ספק שלא הוכחתי כאן שום דבר. רק העליתי תרחישים אפשריים.

נראים  לא הגיוניים ? 
נראה יותר הגיוני שנתניהו וברק יזמו את כל המבצע הזה וגייסו כל-כך הרבה אנשי מילואים, רק כדי לעצור לפני הכניסה הקרקעית על בסיס המילה של אנשי חמאס ?
הייתכן שהחשש מהסתבכות בעזה לא היה ברור לנתניהו וברק לפני שהם החליטו על היציאה למבצע הזה, כפי שמשתמע מדבריו של אהוד ברק המציע לכל הסובלים להגר לשוויץ או פינלנד ?
סביר שהם שקלו כניסה קרקעית ברצינות ולא שקלו את הדברים הבאים שצוטטו ב"הארץ" ? 
"ראוי להקשיב לדברים הנכוחים שאומר תת-אלוף (מיל') צ'יקו תמיר, מפקד אוגדת עזה לשעבר. תמיר, אולי הקצין המבריק ביותר שהוביל כוחות של צה"ל בלחימה בעשור האחרון, קורא לתקוות להרתעת החמאס 'ציפיות לא ריאליות למתווה הפעולה הנוכחי'. לדעתו, מוטב להנמיך ציפיות. 'כניסה קרקעית דורשת מחיר אחר לגמרי, בחיי חיילים ובפגיעה לא מכוונת באזרחים פלסטינים, כי אי אפשר לפעול יותר כירורגית. מה שנעשה עד עכשיו בעזה מזכיר לי יותר את מלחמת לבנון השנייה בשלביה הראשונים - פעולה אווירית כירורגית, שבעקבותיה נגררים לפעולה קרקעית בלי רצון ובלי מטרות מוגדרות. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו הוא שבגלל התלהמות בחירות נידחף לפעולה שתכליתה לא ברורה. פעולה קרקעית מוגבלת לא תשיג לצערי הרתעה. זו מטרה שאינה בת-השגה, כדאי שנהיה ריאליים' ".

לי נראה שאם כבר מייחסים לממשלת ישראל את כל זה, אפשר באותה מידה של סבירות לאמץ כל אחד מהאפשרויות שהעליתי. 

יש לכם הסבר הגיוני יותר ?

אשמח לשמוע אותו. קדימה - טופס התגובות הוא כאן למטה !