כבר כמה וכמה ימים אני מסתובב עם הפוסט הזה בבטן.
מחפש את המילים הנכונות, ולא מוצא אותן.
כיליד הארץ, גדלתי וחונכתי על הידיעה של הגורל היהודי, הישראלי.
כן, אנחנו חיים על חרבנו כאן. ממש לא כמו בשווייץ או בפינלנד.
וברור לכולנו שההם, שיורים את הטילים, היו מאוד מאוד רוצים לראות ערימות של קורבנות, אחרי כל שיגור, ממש כמו בתמונה כאן למטה. זה היה עושה להם את היום, להצליח ככה.
מהבחינה הזו, הם באמת שכחו מה זה להיות בני-אדם.
השנאה של היריב, גורמת לחלק גדול מהמעורבים, גדול מדי, לשכוח שהיריב איננו אחד. איננו מפלצת.
ואסור לנו לשכוח - השד הזה יצא מבקבוקו, והאיזור אימץ אל חיקו את המנהג המפוצץ הזה, של פצצות שמפוצצות אזרחים, בגללנו. לא בגללם.
היו אלה לוחמי האצ"ל שהתחילו את ההתדרדרות הברברית הזו, אז כשהלכו בנתיב השימוש רחב-ההיקף בפצצות כנגד אזרחים ביולי 1938, במסגרת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כדי להבהיר לערבים האלה, הרוצחים אזרחים חפים מפשע, כי מי שפוגע ביהודים, דמו בראשו.
וכך ככל שגלגל ההסלמה התגלגל לו, אז והיום, המציאות היא שיותר מדי פעמים נהרגים לא-לוחמים. אחים ואחיות, הורים וילדים, סבים וסבתות, בנים ובנות, ילדים וילדות. ממש כמו בתמונה כאן למטה.
אז ברור לי שאי-אפשר שלא להרים את החרב מעת לעת, ולצאת אל הקרב. וגם ברור לי שבקרב - כמו בקרב - מתים גם קורבנות חפים מפשע. במיוחד כשהחרב כבר איננה אותו כלי נשק מדוייק להפליא של העת העתיקה, אלא היא טיל מדוייק הנושא ראש קרבי בן כך וכך קילוגרמים של חומר-נפץ שבאפשרותו להיכנס אל בית-מגורים דרך החלון בקומה התחתונה, או העליונה, ולהרוג כך וכך בני אדם. ממש כמו בתמונה כאן למטה.
מדהים לחשוב עד כמה חלק מהלוחמים המודרניים הומניים יותר מלוחמי-העבר בתודעתם, אבל כאילו יש איזה חוק קוסמי מאזן, כלי-הנשק העומדים לרשותם ברבריים הרבה יותר. חוק שימור הברבריות במלחמות. ואני אפילו מדמיין (או לפחות מנסה, חזק-חזק) שיש הצדקה מצויינת להחלטה לשגר מין טיל שכזה אל בית מגורים, שבקומתו התחתונה יש מחסן חימוש של החמאס, או שבקומתו העליונה יושב איש חמאס ואוכל ארוחת ערב עם הוריו, אשתו וילדיו, כי השמדת מחסן-החימוש או השמדת איש-החמאס הזה הם יעד מבצעי חשוב מאין כמותו. חשוב מאוד לדמיין את זה חזק-חזק, כדי שאפשר יהיה לישון בלילה, ולא לחשוב על התמונה הזו, שכאן למטה.
ואני מדחיק חזק-חזק את כל האפשרויות האחרות, שפעם נחשבו כחלק מההגיון המבצעי של צה"ל -
- כמו לדחות את המבצע כי האיש נוסע ברכבו עם אשתו ואנחנו לא מוכנים שחרבנו תוכתם בדמה של האשה החפה מפשע;
- כמו לבטל אפשרות לחיסול של יריב נורא כי הוא בדיוק מסתתר מאחורי גן-ילדים ולהתנחם בכך שיום יבוא ועוד נתפוש אותו;
- כמו להחליף חלופה מבצעית של סיכון נמוך לכוחותינו בחלופה מבצעית של סיכון גבוה הרבה יותר לכוחותינו;
כי ככה אנחנו נלחמים - בגאון, בהדר, ונשקנו הוא נשק מגן.
נשק טהור.
האם צדקו אלה שאמרו שנשק לא יכול להיות טהור ?
שאמרו שזה פרדוקס אידיאי ?
נשקנו איננו נראה טהור במיוחד עם התמונה הזו, כאן למטה.
אבל גם אחרי כל הדמיונות, וכל ההדחקות,יש דבר אחד שאני לא מבין.
מדוע אין זה אפשרי, שאחרי כל מבצע בו יוצאת ישראל להגן על אזרחיה, במסגרת פעולות הבקרה והפקת-הלקחים, יפורסמו תמונותיהם של כל הקורבנות החפים-מפשע, ונאמר סליחה.
לא לזה התכוונו.
אנחנו לא באמת רוצים לפגוע בחפים מפשע.
אם להיות כנים, בשאלה האם אנחנו מעדיפים שילדינו יהיו בתמונה שלמטה, או ילדיכם שלכם, אנחנו בכל זאת מעדיפים את התוצאה הנוכחית.
זה עצוב, אנחנו יודעים.
טראגי.
באמת, לא בפראזה.
אבל תסכימו איתי שבכל זאת יש הבדל בין מי שזה עושה לו את היום, להביא הישגים כמו התמונה הזו שלמטה, לבין מי שמביט בתמונה הזו שלמטה, מצטער צער עמוק על יפי החיים הצעירים שנגדעו, והשקט של העדר צחוקם מלווה את יממותיו ולילותיו בשבועות שאחרי, לא ?
סליחה. באמת שלא לזה התכוונו.
אפילו שידענו מראש שהסיכוי הסטטיסטי שזה יקרה הוא ודאי.
הייתי רוצה להיות מסוגל להאמין במשפט שבמציאות של ברירת-השטן בין מבצע קרקעי למבצע אווירי למו"מ מדיני עם מי שאומר שהוא רק רוצה הפוגה כדי להתחזק מספיק כך שיוכל לשחוט את ילדינו, לא היתה לנו ברירה אחרת.
היינו חייבים להגן על עצמנו, גם במחיר התמונה שלמטה.
אבל כמו שאתם יודעים, אני חושב אחרת.
אני חושב שצריך היה להעדיף מבצע קרקעי, כי בו נפגעים אזרחים פעם אחת, ולא בהופעות חוזרות של קרקס המבצעים האוויריים הרצחניים שלא בכוונה.
אני חושב שהמבצע הזה, על תוכנו ועיתויו, תמוהים לגמרי.
אני חושב שאי קידומו של מו"מ מדיני הוא חוסר-אחריות מהמדרגה הראשונה של מי שעומד כרגע בראש-הנהגת ישראל ובוחר שלא להנהיג.
אז כן, אני חושב שהיתה לנו ברירה אחרת.
שאפשר היה לחסוך את התמונה הזו, שלמטה.
אבל גם אם לא הייתי חושב שהיתה לנו ברירה אחרת, גם אם הייתי משוכנע לגמרי, בכל נימי-גופי, שהמבצע הזה הוא מהמוצדקים שבמבצעי ישראל, גם אם הייתי משתבח ומהלל את צה"ל על כך שהחיסול של ג'עברי, לכשעצמו, היה ככל הנראה אחד המוצלחים אי פעם, במבחן "הנזק המשני", כלומר הפגיעה באזרחים (וזאת בניגוד לחלק מהמידע שמסתובב לו בארץ ובעולם. אלה היו נסיונות הפגיעה במאגרי תחמושת ופעילים אחרים שגררו פגיעות באזרחים חפים מפשע. )
או נפגעים מנשק חמאסי שפגע בתושבי עזה עצמם (דיווח בעברית) - ואין לי שום ספק בכך שדמם של חלק מהחפים מפשע שמתו בשבועות האחרונים, מרוח על חרב החמאס, ולא על חרבו של צה"ל - גם אז, היה לבי נחמץ בגלל טיפת דמו של ילד אחד ששפכה חרבנו. גם אז התמונה שלמטה לא היתה מאפשרת לי לישון.
ולא, אל תטעו.
אני בכלל לא מדבר כאן על כך שמלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה, ושכל אזרח הרוג בעזה, ובמיוחד ילדים, גורמים לכך שדעת-הקהל במדינות השכנות ודעת הקהל העולמית הופכת את שדה הדיפלומטיה העולמית עבור נציגי ישראל לביצת מוקשים ממנה כמעט אי אפשר להחלץ עם הישגים.
לא זה מה שמטריד אותי. זה אמור להטריד את מקבלי ההחלטות המבצעיים, והעובדה שהם לא קולטים שאם הקונפליקט נתפש בעולם בעיקר דרך תמונות שכאלה שהופכות את ישראל לצד הרע של הסיפור, אז כל ההגיון הצבאי מאחורי ניהול המבצע פגום. כי פעולה צבאית איננה תכלית לעצמה, אלא כלי לשיפור המצב המדיני.
אינני מדבר על כך שאם כל מה שאנחנו יודעים זה לנצח במלחמה ולהפסיד בשולחן המו"מ, אז עדיף לנסות גישה אחרת. לא. אינני מדבר כלל על כך שאנחנו מפסידים בשולחנות המו"מ בגלל התמונה שלמטה.
אני מאלה שאינם סבורים כי הנחת-המוצא של הנהגתנו הנערצת, שגם בעוד 100 שנה נחיה על חרבנו היא מופרכת לגמרי. בהחלט ייתכן שזהו המחיר שיש לשלם על רעיון מדינת-היהודים.
אבל אני מאלה שחושבים שכדי שמי שיחיו כאן עוד 100 שנה יהיו אנשים שנוכל להיות גאים בכך שהם צאצאינו, אנחנו חייבים לגדל אותם על ערכים. לא על אמונה עיוורת בצדקת חרבנו המשכלת.
אי-אפשר לגדל על ערכים אם מחנכים שמוות של פעוטות הצד האחר הוא דבר הכרחי.
אי-אפשר.
אנחנו חייבים לגדל את הדורות הבאים כשהם -
- מבינים את המחיר המוסרי הכבד של היציאה למלחמה,
- שוקלים את משקל הפגיעה באזרחים מול הצרכים הבטחוניים החיוניים,
- ויודעים, ביום שלאחר מכן, כשאנו סופרים את מתינו והם את מתיהם, לדעת להביט במתי הצד השני, ולהצטער על מותם של חיים שרק התחילו ללבלב, באשר הם.
לחזון המדינה היהודית יהיה עתיד ראוי, רק אם נדע להצטער, בכל הלב, כשאנחנו מביטים על התמונה שלמטה.
ציטוט התמונה כאן הוא במסגרת כללי ה-Fair use, בהעדר חלופה סבירה אחרת.
זאת מאחר ותמונות אחרות של גופות בני משפחת אל-דאלו,
שנמצאות ככל הנראה ברשות הציבור,
מזעזעות וקשות מדי, אפילו בהשוואה למחזה הקשה הזה, של גופות בני-משפחה אחת לקראת קבורתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה