אני לא רוצה להגיד, כי לפני בחירות אף אחד לא מפרט תוכניות. כשנגיע לגשר, נחצה אותו

דה-מארקר בראיון בחירות עם שר הבריאות בפועל (בתואר סגן שר הבריאות) בו עלו כמה וכמה פנינים, שלא ראוי להתעלם מהן -
חלק מהתשובות מחדדות סוגיות שמהן מצטייר ברורות הפער בהשקפת-העולם בין חרדים לחילונים. למרות שלא תמיד ברור מי צודק, יש תחושה חזקה שבתשובות מסויימות, בעיקר בנוגע ללימודי ליבה וליחסי חילונים-חרדים, ליצמן עושה כל שביכולתו כדי להימנע מהתמודדות של ממש עם הסוגיה על כל השלכותיה ומורכבותה, ולעתים אף יותר משהוא משיב הוא מיתמם.

• "אחד מההורים צריך לעבוד והשני צריך להיות עם הילדים... מישהו מוכרח להתמסר לילדים, שלא ייזרקו ברחוב"
• "אני לא למדתי ליבה. אז מה? זה רע? גפני למד ליבה? רביץ למד ליבה?"
• "מי שרוצה ללמוד, חייב ללמוד. על זה אנחנו חיים ודבר לא יעזור, אי אפשר לשנות השקפת עולם. מי שרוצה לעבוד שילך לצבא או לאן שהוא רוצה"
• על השאלה האם הויכוח על גיוס לצבא איננו יוצר פילוג: "...אין שום פילוג. עובדה, אני סגן שר, ואני חושב שאני די פופולרי, תשאלי את האנשים אם הם מרוצים." 
• "לי יש את אורח החיים שלי, לכם יש את אורח החיים שלכם. אני לא מתערב לכם, שאף אחד שלא יתערב לי"

התשובות כמובן מעידות על המצב המורכב בו נמצאת המפלגה של ליצמן, מציאות קשה ומורכבת שתוארה בכתבה לא-רעה בהארץ, במסגרתה מאויימת יהדות התורה על ידי -

• מפלגת עם שלם של הרב חיים אמסלם, מי שיצא חוצץ כנגד ש"ס והפך אלטרנטיבה חסרת-תקדים לממסד הפוליטי-חרדי. 
• האיזונים הפנימיים הישנים בין הציבורים המרכיבים את יהדות התורה ההולכים ומאבדים מכוחם, ועשויים להביא לכך שבבחירות האלה, בסופו של דבר, יהדות התורה תשוב ותתפרק למפלגות המרכיבות אותה. 
• ש"ס בהובלת אריה דרעי העתידה לנסות ולנגוס בין היתר, גם מהציבור החרדי שגידולו הדמוגרפי המתמשך כבר 30 שנה איננו משפיע על כוחו האלקטורלי של המערך הפוליטי המוכר בימים אלה כיהדות התורה. 
• ועיקר העיקרים - המעמד הבינוני החרדי ההולך וגדל ועמו גדלה השאלה: האומנם טובתו של ציבור החרדים היא עדיין במפלגה סקטוריאלית ? 

פלא שעסקן ותיק ומיומן כמו יעקב ליצמן מקפיד להלך בין הטיפות ? 

אבל הכתבה בדה-מארקר הקלה מאוד עם סגן השר ליצמן באשר לתחום אחריותו. הכתבה פותחת משום מה ב"שבחים שנשמעו על הקדנציה רבת ההישגים של ח"כ יעקב ליצמן כסגן שר הבריאות - ובפועל כשר הבריאות, בהיעדר שר במשרה מלאה במשרד הבריאות", וכאמור, גם ליצמן עצמו חושב שהוא די פופולרי במילוי תפקידו. כשחושבים על זה, זה די מפתיע בהתחשב בתפקיד השולי יחסית שמילא האיש המופקד על מערכת הבריאות בשביתת הרופאים הגדולה שהתנהלה בזמן כהונתו, ובמשבר המתמחים שפרץ בעקבותיה. כמובן שיש בדינמיקה של אותו משבר כדי להצביע עד כמה רוב המשרדים בישראל מנוהלים בעצם על ידי משרד האוצר, ולמופקדים על המערכות השונות נותרת סמכות מוגבלת ביותר בהעדר שליטה של ממש על משאבי המערכות והקצאתם מחדש (כפי שכבר הוזכר לא אחת בעבר בבלוג הזה, למשל בהתייחס לדברים שאמר בעניין באומץ רב שלמה יצחקי, הסטטיסטיקאי הראשי), וייתכן שהציבור המכיר בעובדה הזו שמח על כך שיש לו שר שיכול להגיד -

"התחלתי לעשות ביקורי פתע. אף אחד לא עשה את זה לפני. אף אחד לא חשב לבוא ב-1:00 או ב-2:00 בלילה לראות איך עובדת המערכת שלו. זה מראה על אכפתיות."

אבל אותו השר הצהיר בכתבה הזו גם -

• "אי אפשר לבנות מחלקות שיעמדו ריקות במשך השנה"
• "בלי שר"פ, לא תמצאו רופאים ביום שישי בבתי החולים"

והאמירות האלה, המעידות על אימוץ מלא של האידיאולוגיה האוצרית בתחום כלכלת-הבריאות, הן ראיה ברורה לכך שבתחום תפקידו, כשל השר בפועל ליצמן כשלון גדול ונורא. במקום להציב אלטרנטיבה ערכית-אידיאית למערכת הבריאות, כפי שהיא צריכה להיות הוא אימץ את עולמם הערכי של נערי האוצר. קשה לדמיין שבר ערכי גדול יותר ליהודי מאמין, מקבלת התפישה הסבורה שהזקנה צריכה לשכב במסדרון, והרופאים צריכים להעדיף את העשירים. 

אבל ליצמן גם אמר אמת גדולה ועצובה בכתבה ההיא, זו המצוטטת בכותרת: "לפני בחירות אף אחד לא מפרט תוכניות". האמת העצובה היא שבישראל אין תפיסה ציבורית החושבת שפוליטיקאי צריך לעמוד במילתו. כתוצאה, ראש ממשלה שהעלה מיסים למרות שהבטיח להורידם; הקפיא את הבניה בהתנחלויות והתחייב לעקרון שתי מדינות לשני עמים למרות האידיאולוגיה המוצהרת שלו; שחרר טרוריסטים בניגוד לכל עקרונותיו; ויצר בור תקציבי ענקי חרף תפישתו הכלכלית לא נשפט כמי ששיקר לציבור. 

ליצמן היה הפרטנר של ראש הממשלה הזה, ולכן אפשר להבין מדוע הוא סבור ש"מספר הדברים שקרו בקדנציה הזאת מדהים. היו הרבה מהפכות, הרבה רפורמות. אני חושב שבסך הכל המצב טוב". לזכותו של ליצמן הוא הקדים להערכה הזו את המשפט "מאחר שאני חלק מהממשלה, לא בטוח שאני באמת יכול להיות אובייקטיבי", אבל ציבור הבוחרים איננו חלק מהממשלה הזו, ולכאורה הוא דווקא יכול להיות אובייקטיבי.

אבל התשובה לשאלה האם מסוגל הבוחר הישראלי לשנות את המציאות שבה פוליטיקאים מסרבים לפרט תוכניות, מתנכרים לאידיאולוגיה עליה הצהירו, עושים ככל העולה על רוחם, ושבים לבקש את אמונו, נמצאת רק אצל אדם אחד.

אצלך.