בשוליה של הפסקת אש מזדחלת לאיטה - ו' - אז מה קרה כאן בעצם?

כיצד הגענו עד הלום? מה הביא להשתלשלות האירועים שהביאה אותנו עד אל מבצע צוק איתן? 

עיון באירועים באיזור עזה לאחר מבצע עמוד ענן, ובמיוחד בדוח חודשי - יוני 2014 - בפורטל הטרור של השב"כ, מלמדים כי יוני בהחלט היה חודש אינטנסיבי של תקיפות מעזה, אבל לא האינטנסיבי ביותר בחודשים האחרונים. 

ירי פצצות מרגמה ורקטות מרצועת עזה בחודש יוני 2014 - מצוטט מתוך דוח יוני של השב"כ

קשה לדבר על טרנד חד-משמעי. ברור שהשוואה לאירועים של לפני חצי שנה, למשל, בהחלט מלמדת על הסלמה מזדחלת. אבל אי אפשר לומר שההסלמה היתה בלתי-ניתנת לשליטה. 

בחודש מרס, למשל, התרחשה הסלמה שלא יצאה מכלל שליטה ובסיומה הושגה רגיעה.

נדמה שבתהליך ההסלמה שהביאו למבצע 'צוק איתן' היו שתי נקודות זמן בולטות: 

1. ה-30/6/2014 - אותו לילה שלאחר מציאת גופות השלושה, במהלכו תקף חיל האוויר כ-34 מטרות בעזה. 

2. ה-4/7/2014 - יומיים לאחר מציאת גופת של מוחמד אבו חדיר, כשישראל הציעה שקט תמורת שקט ובתקשורת דובר על מאמצים מצריים להביא להפסקת-אש.

גרשון בסקין, פעיל השלום הידוע בקשריו הטובים עם צמרת החמאס, הטיל את האחריות על המשך ההסלמה על הנהגת החמאס: "ביליתי שעות ארוכות אתמול בבוקר ואחר הצהריים בניסיון לשכנע את איש הקשר המרכזי שלי בחמאס לדבר עם מנהיגיו ולקרוא להפסקת אש למשך 24 שעות כדי למנוע הסלמה. המסר שלי עשה דרכו אל חאלד משעל. רציתי למנוע את מותם הבלתי נמנע של חפים מפשע ואת ההרס שמלחמה כזו תגרום. הנהגת חמאס החליטה להתעלם ולדחות את האפשרות להפסקת אש ואתגרה את ישראל לפעול... אני יכול לומר בכנות שנתניהו לא רצה בהסלמה. כל כך מצער שמנהיגי חמאס, חלקם יושבים בבתי מלון בחו"ל וחלקם מתחבאים מתחת לאדמה, שמו אוכלוסייה שלמה חפה מפשע בקו האש. זהו פשע. כוח בלבד לעולם לא יהיה מענה ראוי. אבל ישראל מוכרחה לפעול בכוח. אני מצטער לומר זאת. ישראל גם מוכרחה להציג תכנית משלה שתיתן מענה דחוף לצרכים של מיליון ו-700 אלף תושבים בעזה. אחרת המלחמה הבלתי נגמרת הזו לא תסתיים לעולם" (זה הפוסט המקורי של בסקין, בפייסבוק, באנגלית).

אם בארזי השמאל נפלה השלהבת, הרי שלמרות הפיתוי לשאול על תפקידה של ישראל בהסלמה, אקבל את הכרעתו של בסקין, ואתמקד בשאלה הבאה, החשובה לא פחות (ואולי יותר): בסדר, אז ישראל לא זו שיזמה את ההסלמה. אבל מה היו התוצאות החזויות של ההסלמה הזו, מהפרספקטיבה הישראלית? לאן ישראל חותרת? 

סביר להניח שהנהגת ישראל מודעת לעובדות הבאות: 

• יורים מרגמות מעזה מאז ה30/1/2001.
• הקסאם הראשון על שדרות נורה ב30/4/2001.
• זה התחיל אצל ברק והמשיך אצל שרון והמשיך אצל אולמרט והמשיך אצל נתניהו - ואצלו זו הרי לא הקדנציה הראשונה.
• כבר ראינו את עופרת יצוקה ב-2008 ואת עמוד ענן ב-2012.

אלברט איינשטיין כבר לימד את כולנו ש"אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". 

אז למה, הוי למה בחרה ישראל לתקוף כפי שהיא תקפה? מה התכלית? האומנם ישראל מצפה להצליח פתאום במיגור הירי בשימוש באותם אמצעים שכשלו? 

אם ישראל יודעת שהתקפות אוויריות לא יצליחו עם או בלי פעולה קרקעית מוגבלת (שסבירותה נמוכה לאור שגשוג מנהרות החמאס), האם יש בכוונתה  לחזור לעזה ולשלוט בה? 

אני חושב שכולנו נסכים שלא. החריג היחיד בממשלה הוא כנראה שר החוץ הישראלי, לגביו קשה להחליט, לאור העקביות שלו, האם הוא מרשה לעצמו לדבר כי הוא יודע שאין רוב לפנטזיה שלו, או שמא, יום אחד, אם יגיע לשלטון, הוא עוד יפתיע את כולנו. כל האחרים לא מבטאים תשוקה לשליטה בעזה. ההגיון הפשוט מבהיר שהכיבוש מחדש של עזה עלול להיות קשה מבחינה צבאית, אבל שהשליטה הנמשכת בעזה לאחר מכן תהיה בלתי-אפשרית מכל בחינה שהיא. כל מי שחושב אחרת, מוזמן לחזור ולעיין בכותרות העיתונים בחודשים שקדמו להתנתקות כדי להבין את המציאות הבטחונית הצפויה לחיילי צה"ל, ומוזמן להרהר בעמדה הבינלאומית הצפויה כלפי מהלך שישיב מיליוני פלסטינים לשליטה ישראלית במסגרתה אין להם זכויות-אזרחיות בסיסיות. 

אז אם ישראל יודעת שהיא לא תמגר את הירי תלול-המסלול מעזה באמצעות התקפות אוויריות, ואם אין בכוונתה של ישראל לשוב ולכבוש את עזה, מה היא מצפה שיקרה אחרי מבצע צוק איתן? 

הרי סביר להניח שהנהגת ישראל גם יודעת שהעימות הישיר הזה בין חמאס לבינה רק מחזק את התדמית של חמאס ברחוב הפלסטיני בעזה, ביהודה ושומרון ובעולם הערבי. 

אז מה קרה כאן בעצם? 

רציתי להציע אפשרות מחשבתית פשוטה: שהנהגת ישראל פועלת ביודעין לחיזוקו של החמאס. וזאת למרות המחיר של רשות פלסטינית חלשה. 

לפני שאמשיך אזכיר שהסבר פשוט אחר הוא האפשרות של מצעד של איוולת. סוג התנהלות שמשיג, ביודעין, תכלית הפוכה מהרצויה, בגלל הכרח להיכנע לאילוצים קצרי-טווח. למשל, אפשר אפילו להציע טענה קונספירטיבית - אילוצים פוליטיים שהפכו את המבצע הזה להכרחי למען שרידות הממשלה. אולי, למשל, לקראת התקציב.

אבל אני מעדיף הסבר שמייחס לבנימין נתניהו יותר רציונליות. אני סבור שאפשר להסביר את ההתנהלות הישראלית בהתחזקותם של נציגי דעאש בעזה. התחזקות שהביאה לתובנה ישראלית חדשה - בדבר החשיבות שבחיזוקו של חמאס בעזה. 

זה לא מופרך כמו שזה אולי נשמע בהתחלה. כל מי שחושב על מצב של שלוחה דעאשית מדרומה של ישראל המשתפת פעולה עם החליפות המתהווה בעיראק וסוריה בהחלט יכול להבין מדוע מבחינה בטחונית ישראל תכריע שמדובר במצב שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

אם זה נכון, יש כאן בעצם נסיון ישראלי לשוב ולחזור על דוקטרינת רבין שהביאה את הסכמי אוסלו. נתניהו הולך בנעלי רבין ומנסה לחזק יריב חלש כדי למנוע עלייה של יריב חזק ממנו. אז, הנסיון להשליט את אש"ף על הפלסטינים לא צלח, אלא הביא בסופו של דבר למציאות הנוכחית הקשה - של שתי ישויות פלסטיניות - האחת בעזה והאחרת בגדה.

לאן יביא אותנו הנסיון החדש הזה? 

עוד סיבה לחשוב שזה לא מופרך כמו שזה נראה, היא שאנשים כמו נפתלי בנט בוודאי יתמכו במהלך שכזה שהרי כל החלשה של הרשות הפלסטינית תאפשר את קידום התפישה הבנטית של פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תפישה שייתכן שגם נתניהו שותף לה, לפחות לאור בחירתו הנמשכת שלא לחתור להסכם מדיני עם אבו-מאזן. 

איך נדע אם התזה הזו נכונה או מופרכת מאליה?

קל להציע שני מבחנים פשוטים:

האם ישראל ממקדת את התקפותיה על פעילי חמאס או פעילים לא-חמאסיים?

האם המבצע הזה יסתיים בהשפלת חמאס או בהסכם שיעניק לו יוקרה ועוצמה מחודשים?