חייל מילואים ישראלי שיתף בחוויותיו משירות המילואים האחרון שלו. הסכנה האמיתית באבטחה-שוטפת ביהודה-ושומרון, מתברר, נשקפת מצד המתנחלים. פעולת תג המחיר בבסיס חטיבת בנימין השחיתה כלי-רכב שעשויים היו להידרש לפעילות מבצעית. נראה שהרציונל של מאמיני תג-המחיר קצת ירד מהפסים, ולצד קולות שמבקרים את הקו החדש אפשר למצוא גם את מי שמצדיקים אותו.
החשוב בסיפור הזה, עם כל הכאב על חיילי-צה"ל שנאלצים להגן גם על גבם מצד אלה שעל חייהם הם שומרים, הוא התבהרות הערפילים. ציבור יהודי מסויים ביהודה ושומרון רואה במדינת ישראל אוייבת. גם הוא שותף למה שכולנו (חוץ מממשלת ישראל) כבר רואים כבר זמן רב - בואה הקרב של פלסטין, וברור לו שלאחר ההכרה הבינלאומית בפלסטין, ישראל תנהל מו"מ כזה או אחר עמה, גבולות כאלה או אחרים יותוו, ואז תעלה שאלת פינוין של ההתנחלויות שמעבר לגבול. מאחר וברור לו שישראל לא רק שלא תגן על ההתנחלויות האלה, אלא תפנה אותן בדיוק כפי שפינתה יישובים בסיני ובעזה, הוא כבר פועל כנגד האויבים החדשים. בלי שמץ מודעות היסטורית, בלי שמץ של פרופורציה בין החשוב (יישוב א"י בעת הזו) לחשוב באמת (מדינה יהודית ברת-קיימא לדורות), ועם נכונות לדקור אחים בגבם, מצית הציבור הזה את הניצוצות הראשונים של מה שעלול להתפתח למלחמת-אחים.
האסימון צריך לרדת לכולנו.
לכל מי שמאמין שמדינת-ישראל ברת-קיימא חשובה יותר מיישוב זה או אחר.
לכל מי שמבין שרוב יהודי מוצק וקו מוסרי נחרץ דחופים יותר מהכרעות לטובת ארץ-ישראל.
לכל מי שרואה שחוסר-יכולתה של ישראל להתנתק מהשטחים הובילה אותה בנתיב של התבהמות מוסרית .
לכל מי שחי בשטחים אבל יודע שהעם חשוב יותר מן הארץ.
לכל מי שראה שמאז 1992 כל ממשלות ישראל, ללא יוצאת מן הכלל, מימין ומשמאל, נכנסו למשא-ומתן כדי לסיים את הקשר הסבוך בין היהודים והפלסטינים, באופן שיאפשר רווחה לכל אחד מהצדדים, וחופש מהשני.
ובעיקר לכל מי שעתיד למצוא עצמו נדרש להקריב את ביתו, המקום בו גדל, מרכז חייו למען הסדר קבע עם האויב, או שעתיד למצוא עצמו חי קרוב מאוד לגבול עם האויב הזה, שאולי יהפוך לידיד ואולי ימשיך להתמיד בחלום השלכתנו אל הים - אחדותו של העם היושב בציון חשובה יותר מסוגיות טקטיות של יישוב כזה או אחר. האחדות הזו לא נתונה בידיהם של פלסטינים אלא רק בידיהם של יהודים. היהודים המבקשים לפורר את האחדות הזו, מכחידים במו ידיהם את חלומו של בנימין זאב הרצל.
העצוב הוא שגם אם האסימון יירד, הוא עלול לרדת מאוחר מדי. אם הוא לא יירד, הרי שבקרוב, בקרוב מדי, ישראל תידרש להכריע האם לפנות התנחלויות בכוח, או להותירן בשטח המדינה הפלסטינית, לרחמי הפלסטינים. וכך או כך, מלמדים אותנו המאורעות האחרונים, צפויה שפיכות-דמים.
[קרדיט נאות: הגעתי לפוסט הזה לראשונה הודות לבלוג החברים של ג'ורג'.]
[עדכון, 9/10/2011: אני חייב להודות שלמרות ההערכות שלי, הופתעתי לגלות כמה מהר הפכה סוגיית תג המחיר לרלוונטית בכל שטחי מדינת ישראל. אישית, למרות הצער על גילויי הגזענות והפגיעה שבהם, אני רואה בהתפתחויות האחרונות מהלך שיש בו יותר מן הטוב מאשר מן הרע. קשה להאמין שאדם כלשהו שאמון על ניהול מדיניות יוכל להמשיך ולטמון את ראשו בחול, אל נוכח הפיכתה של התפישה הגזענית-אלימה הזו לחלק אינטגרלי מסדר היום במדינת ישראל. עדיין נותרת השאלה האם יבינו האמונים על קבלת ההחלטות, שהגיע הזמן להפסיק ולהתענג על כך שעדיין מדובר במיעוט מבוטל, והגיע הזמן להחזיר את שלטון החוק למדינת ישראל, גם במישור הזה]
החשוב בסיפור הזה, עם כל הכאב על חיילי-צה"ל שנאלצים להגן גם על גבם מצד אלה שעל חייהם הם שומרים, הוא התבהרות הערפילים. ציבור יהודי מסויים ביהודה ושומרון רואה במדינת ישראל אוייבת. גם הוא שותף למה שכולנו (חוץ מממשלת ישראל) כבר רואים כבר זמן רב - בואה הקרב של פלסטין, וברור לו שלאחר ההכרה הבינלאומית בפלסטין, ישראל תנהל מו"מ כזה או אחר עמה, גבולות כאלה או אחרים יותוו, ואז תעלה שאלת פינוין של ההתנחלויות שמעבר לגבול. מאחר וברור לו שישראל לא רק שלא תגן על ההתנחלויות האלה, אלא תפנה אותן בדיוק כפי שפינתה יישובים בסיני ובעזה, הוא כבר פועל כנגד האויבים החדשים. בלי שמץ מודעות היסטורית, בלי שמץ של פרופורציה בין החשוב (יישוב א"י בעת הזו) לחשוב באמת (מדינה יהודית ברת-קיימא לדורות), ועם נכונות לדקור אחים בגבם, מצית הציבור הזה את הניצוצות הראשונים של מה שעלול להתפתח למלחמת-אחים.
האסימון צריך לרדת לכולנו.
לכל מי שמאמין שמדינת-ישראל ברת-קיימא חשובה יותר מיישוב זה או אחר.
לכל מי שמבין שרוב יהודי מוצק וקו מוסרי נחרץ דחופים יותר מהכרעות לטובת ארץ-ישראל.
לכל מי שרואה שחוסר-יכולתה של ישראל להתנתק מהשטחים הובילה אותה בנתיב של התבהמות מוסרית .
לכל מי שחי בשטחים אבל יודע שהעם חשוב יותר מן הארץ.
לכל מי שראה שמאז 1992 כל ממשלות ישראל, ללא יוצאת מן הכלל, מימין ומשמאל, נכנסו למשא-ומתן כדי לסיים את הקשר הסבוך בין היהודים והפלסטינים, באופן שיאפשר רווחה לכל אחד מהצדדים, וחופש מהשני.
ובעיקר לכל מי שעתיד למצוא עצמו נדרש להקריב את ביתו, המקום בו גדל, מרכז חייו למען הסדר קבע עם האויב, או שעתיד למצוא עצמו חי קרוב מאוד לגבול עם האויב הזה, שאולי יהפוך לידיד ואולי ימשיך להתמיד בחלום השלכתנו אל הים - אחדותו של העם היושב בציון חשובה יותר מסוגיות טקטיות של יישוב כזה או אחר. האחדות הזו לא נתונה בידיהם של פלסטינים אלא רק בידיהם של יהודים. היהודים המבקשים לפורר את האחדות הזו, מכחידים במו ידיהם את חלומו של בנימין זאב הרצל.
העצוב הוא שגם אם האסימון יירד, הוא עלול לרדת מאוחר מדי. אם הוא לא יירד, הרי שבקרוב, בקרוב מדי, ישראל תידרש להכריע האם לפנות התנחלויות בכוח, או להותירן בשטח המדינה הפלסטינית, לרחמי הפלסטינים. וכך או כך, מלמדים אותנו המאורעות האחרונים, צפויה שפיכות-דמים.
[קרדיט נאות: הגעתי לפוסט הזה לראשונה הודות לבלוג החברים של ג'ורג'.]
[עדכון, 9/10/2011: אני חייב להודות שלמרות ההערכות שלי, הופתעתי לגלות כמה מהר הפכה סוגיית תג המחיר לרלוונטית בכל שטחי מדינת ישראל. אישית, למרות הצער על גילויי הגזענות והפגיעה שבהם, אני רואה בהתפתחויות האחרונות מהלך שיש בו יותר מן הטוב מאשר מן הרע. קשה להאמין שאדם כלשהו שאמון על ניהול מדיניות יוכל להמשיך ולטמון את ראשו בחול, אל נוכח הפיכתה של התפישה הגזענית-אלימה הזו לחלק אינטגרלי מסדר היום במדינת ישראל. עדיין נותרת השאלה האם יבינו האמונים על קבלת ההחלטות, שהגיע הזמן להפסיק ולהתענג על כך שעדיין מדובר במיעוט מבוטל, והגיע הזמן להחזיר את שלטון החוק למדינת ישראל, גם במישור הזה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה