במסגרת הפריימריס במפלגת העבודה, חברת הכנסת יחימוביץ' ועוזריה מפיצים השוואות של הצבעותיה לעומת אחרים בנסיון להסביר מי שווה יותר חברתית. המהלך נסמך על ניתוח על פי הצבעות בפועל שעשה עפרי רביב, שהוא ניתוח מטעה, בלשון המעטה, בגלל התעלמות בסיסית מהדרך שבה פועלת הכנסת כיום, אבל לפני הבהרת ההחמצה בניתוח, כדאי להתייחס לדרך פעולתה של שלי יחימוביץ ברגעי האמת:
בשני התקציבים האחרונים רואים שחברת הכנסת יחימוביץ' סוף-סוף עומדת על שלה, כך בהצבעות במליאה בקריאה שניה ושלישית ב2009-2010 וכך גם בהצבעות במליאה בקריאות השניה והשלישית על תקציב 2011-2012.
אבל קודם לכן, אוי קודם לכן...
כלומר, לדעתי, אין מנוס מהמסקנה שהנתונים מלמדים שכל זמן שחברת-הכנסת פועלת בתוך הקואליציה, אין לה בעיה לאפס את עצמה ברגע האמת. רק כשהיא בפועל באופוזיציה, היא מרשה לעצמה לפעול כצו מצפונה.
וכאן ההחמצה בניתוח בולטת: אי-אפשר לקדם חקיקה בישראל בלי תיאום עם הרוב השולט בכנסת. הרוב השולט בכנסת - הקואליציה, נשלט על ידי הממשלה. ככה זה בישראל. כתוצאה, חבר-כנסת שמבקש לקדם אג'נדה, חייב לעבוד אל מול הממשלה. יתרה מכך, חבר כנסת שהוא חבר בקואליציה, צפוי לסנקציות חריפות בכל הנוגע לאפשרותו לקדם חקיקה, אם הוא שובר את המשמעת הקואליציונית. זה ההסבר להתאדויות של חברת-הכנסת יחימוביץ' ברגעי האמת של ההצבעות במליאה על תקציבי 2006, 2007 ו-2008. זה ההסבר להתאדויות של רוב המתנגדים ברגעים המכריעים או להסכמתם להחלפתם באחרים.
יתרה מכך, יש הבדל משמעותי מאוד בין ח"כ לבין שר. שר שיצביע בניגוד לעמדת-הממשלה צפוי לאבד את משרתו. לכן השוואות בין הצבעות של חברי-כנסת שכיהנו כשרים לבין חברי-כנסת מן השורה הן חסרות-משמעות. חבר-כנסת שסבור שפעילותו כשר מועילה יותר מכל הצבעה ספציפית, תמיד ייצא גרוע יותר מחבר-כנסת שמוכן להסתכן בהפסד זמן דיבור או באפשרות להעלות הצעות חוק לדיון. כשמדובר בסיעה מפולגת שהתנהלה באופן המורכב בה התנהלה מפלגת העבודה עד לפיצולה , הסנקציות שחבר-כנסת סורר היה צפוי להן היו מינימליות או כלל לא-קיימות. במיוחד במציאות שבה הקואליציה היתה מודעת לבעיות הסיעתיות, ויכלה להסתדר רוב הזמן גם ללא חברי-הכנסת הסוררים. לעומת זאת, הסנקציות שלהן היה צפוי שר חמורות בהרבה, עד כדי אובדן תפקידו והאפשרות לקדם מהלכים שהוא מאמין בהם במשרדו.
מה שמפריע לי אישית הוא ההתדרדרות הזו למשחק מלוכלך.
לטעמי, לכל המועמדים בבחירות-המוקדמות של מפלגת העבודה -
- הפעיל החברתי וחבר-הכנסת עמיר פרץ
- איש הצבא וראש העיר עמרם מצנע
- איש ההייטק ויזם הון הסיכון אראל מרגלית
- עורך-הדין וחבר-הכנסת יצחק הרצוג
- העיתונאית וחברת-הכנסת שלי יחימוביץ
יש רקורד מרשים של עשיה.
כל אחד מהם חווה הצלחות וכשלונות.
לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות.
כל אחד מהם יוכל לתרום תרומה משמעותית למפלגת-העבודה ביום שאחרי הבחירות-המוקדמות, כמנהיג המפלגה, או כאחד מחבריה הבכירים. אבל כדי שהמפלגה תפעל כקבוצה מלוכדת ולא כאוסף יחידים שמנסים להכשיל זה את זה, צריכים להישמר קוים ברורים של משחק הוגן.
קו אחד כזה, הוא לא למתוח ביקורת שמבחוץ נראית מהותית ונוקבת, אבל שכל מי שמכיר את פני הדברים מבפנים יודע שהיא בעצם תוצאה טבעית של כללי-המשחק, ואין בה שום אמירה מהותית לגבי התרומה והעשיה של המעורבים.
כדי שהשחקנים המעורבים יוכלו לשתף פעולה ביום שאחרי, במקום להתייחס למחדליהם של האחרים ולהתעלם מעשייתם המבורכת, כדאי שכל אחד ידבר על מה שהוא עשה, ועל מה שהוא יעשה.
ויפה שעה אחת קודמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה