יותר מדי אנשים, ביותר מדי הזדמנויות, חוזרים על אמירה שהם מאוד בטוחים בה. שהמחאה החברתית היא "נגד ביבי".
זה עצוב. אפילו מאוד. בעיקר בגלל שזה מאוד לא מדוייק. אבל לא רק.
בנימין נתניהו בהחלט עשה דבר או שניים יוצאים מן הכלל בחייו. הנציח את זכר אחיו ביעילות שמעטים היו מסוגלים לה והוביל מאבק תודעתי רב תהודה כנגד הטרור; היה שגריר אפקטיבי מאוד באו"ם; הפגין כישורים פוליטיים חדים מאוד כשקפץ מעל לדור שלם של פוליטיקאים בליכוד והפך למנהיג התנועה; הצליח לזכות בבחירות שלאחר רצח יצחק רבין, בנסיבות שבהן כנראה כל אחד אחר היה נכנע; עשה קאמבק שלולא אהוד ברק היה נחשב חד-פעמי; היה שר אוצר בתקופה כלכלית קשה ביותר בארץ ובעולם והוביל בנחרצות מדיניות בה האמין; עמד באומץ כנגד ראש-הממשלה בניגוד למהלך פוליטי לו התנגד; הצליח לשקם את הליכוד ולהוביל אותו שוב לשלטון.
אי-אפשר לקחת את הדברים האלה ממנו.
אבל זה לא מקרה שביבי מיתג את עצמו כ"מר כלכלה", כמוביל ההפרטה, וכמי "שהציל את הכלכלה הישראלית בעשור האחרון". זו השקפת עולמו. הוא כנראה חושב שהיא באמת נכונה.
למרות שהוא התפשר פה ושם (כמו קצבאות הילדים לחרדים שב2002-2003 קיצץ וב2006 החזיר חלקית);
למרות שהוא נטל לעצמו קרדיט שלא תמיד מגיע לו (ביבי היה אחד משני שרי-האוצר בשנים 2001 - 2004 שהובילו את מהלכי הקיצוץ הדרמטיים נוכח הגרעון בתקציב המדינה שקפץ על ישראל יחד עם המיתון (העולמי, ככל הנראה פרי 'בועת האינטרנט', והמקומי, ככל הנראה פרי האינתיפאדה השניה, זו המכונה 'אל-אקצה): השני הוא סילבן שלום, שאיכשהוא, בתודעה הישראלית, לא זכה לקרדיט המגיע לו);
למרות כל אלה הוא בהחלט הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם הנאו-ליברליזם.
אבל הנאו-ליברליזם נכשל. אל תבינו אותי לא נכון - בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כתאגיד כלכלי הוא הצליח. אבל בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כמכשיר שנועד לאפשר לכל בני האדם שחיים בתוכה הזדמנות הוגנת לרדיפה אחרי האושר, ולא רק למנהליה הבכירים, הנאו-ליברליזם הוא כשלון חרוץ. ההבטחה שהצמיחה והשגשוג של התאגיד תזלוג לכל שכבותיו הוכחה כהבטחת שוא. יש צמיחה, אבל רק מי שיש לו נהנה ממנה. וגרוע מזה, ככל שיש יותר צמיחה נאו-ליברלית, יש פחות ופחות אנשים שיש להם. מעמד הביניים מצטמק, ואנשים מוצאים עצמם נאלצים לעבוד הרבה יותר קשה - בשביל אותו הדבר - במקרה הטוב.
אל תבינו אותי לא נכון. יש דברים טובים מאוד בנאו-ליברליזם. זו תפישה כלכלית שחשוב מאוד לשמור את הטוב שבה. כדי למנוע מארגוני עובדים להשתלט על צמתים מרכזיים במדינה, ולסחוט את כולנו. כדי לייעל את הפעילות הכלכלית של המערכות שפועלות לטובת כולנו. כדי לשמור על היציבות הכלכלית והשרידות הכלכלית של המשק.
אבל הנאו-ליברליזם הלך רחוק מדי, ומאמיניו צריכים להתעורר, ולהבין שצריך דרך שלישית.
ביבי צריך להתעורר ולהבין זאת.
יהיה הרבה יותר טוב, לכולנו, אם כל הפוליטיקאים במדינה יבינו זאת, והשיח הכלכלי הישראלי יהפוך להיות לשיח כלכלי מאוזן, שנועד להשתמש במנגנונים נאו-ליברליים ובמחשבה נאו-ליברלית, כדי להגשים יעדים של צדק חברתי. אם כולם יבינו שאי-אפשר לסמוך על השוק שיצור צדק חברתי, אבל אפשר לסמוך עליו שיסייע לנו בגיוס המשאבים האלה. אם כולם יבינו שתהליך החזרת המדינה הישראלית למקום צודק יותר הוא ארוך-טווח, אך יסכימו שזהו היעד הראשון במעלה של המדיניות של ישראל.
כדי שביבי יבין זאת ויקבל זאת על עצמו, אי אפשר להסתפק בועדה. אי אפשר להסתפק בכמה תיקונים. יש הכרח שכלל הפוליטיקאים בישראל יבינו שחל שינוי.
נדע שההבנה הזו תגיע, כשנראה פוליטיקאים מובילים שינוי, ולא פקידים. פוליטיקאים שמנהלים משא-ומתן עם מובילי מחאה ורופאים ששובתים, ולא פקידים. כשנשמע את נבחרי-הציבור מדברים בשפה של צדק חברתי ונראה אותם עושים צדק חברתי. נדע זאת כשהתנהלותם תפגין את התובנה שהשינוי הוא הכרחי, והוא דחוף. שהשינוי מצדיק חקיקת חוק תקציב נוסף, כפי שנהגו לעשות בשנות ה-50' וה60', כשהתברר במהלך שנת-התקציב שיש צורך בשינויים דחופים על רקע המציאות הכלכלית-גאופוליטית.
עד שלא נראה מהלכים מהסוג הזה, עד שלא נרגיש שהשינוי החל, נצטרך להמשיך ולמחות.
ואם הפוליטיקאים של הדור הזה - מימין, מרכז ושמאל - לא יהפכו למייצגים של השינוי לו החברה הישראלית זקוקה; לא יהפכו לנציגים אמיתיים (ולא נציגים מכוח היותם אופוזיציה או מכוח רצונם להיות פופולריים); לא יתחילו לפעול ורק ימשיכו לדבר ולדבר ולדבר, הרי שלא יהיה מנוס להביא לבחירתם של אחרים. שיבינו, שיידעו ושיפעלו.
אבל החלפת שלטון היא מלאכה קשה. לעתים היא אורכת עשרות שנים. זה עשוי להיות הזמן שיידרש לשינוי מהפכני אמיתי בחברה הישראלית. ייתכן שיהיו כשלונות ותקופות בהן תראה המציאות כאילו נכשלה המחאה. אם אכן יתממש החזון הכואב הזה, לרבים השינוי יהיה מאוחר. מאוחר מדי.
לכן, לטובת כולנו, צריך שהשינוי יבוא בזמן הזה. וכדי שהוא יבוא בזמן הזה, צריך שביבי וחבריו להנהגת המדינה יקבלו על עצמם את השינוי באהבה, ברצון ובאמונה.
וכדי שזה יקרה צריך ללכת להפגין. להפגין כדי לשנות את תודעת מנהיגי ישראל. להפגין לטובת העם היושב בציון.
זה עצוב. אפילו מאוד. בעיקר בגלל שזה מאוד לא מדוייק. אבל לא רק.
בנימין נתניהו בהחלט עשה דבר או שניים יוצאים מן הכלל בחייו. הנציח את זכר אחיו ביעילות שמעטים היו מסוגלים לה והוביל מאבק תודעתי רב תהודה כנגד הטרור; היה שגריר אפקטיבי מאוד באו"ם; הפגין כישורים פוליטיים חדים מאוד כשקפץ מעל לדור שלם של פוליטיקאים בליכוד והפך למנהיג התנועה; הצליח לזכות בבחירות שלאחר רצח יצחק רבין, בנסיבות שבהן כנראה כל אחד אחר היה נכנע; עשה קאמבק שלולא אהוד ברק היה נחשב חד-פעמי; היה שר אוצר בתקופה כלכלית קשה ביותר בארץ ובעולם והוביל בנחרצות מדיניות בה האמין; עמד באומץ כנגד ראש-הממשלה בניגוד למהלך פוליטי לו התנגד; הצליח לשקם את הליכוד ולהוביל אותו שוב לשלטון.
אי-אפשר לקחת את הדברים האלה ממנו.
אבל זה לא מקרה שביבי מיתג את עצמו כ"מר כלכלה", כמוביל ההפרטה, וכמי "שהציל את הכלכלה הישראלית בעשור האחרון". זו השקפת עולמו. הוא כנראה חושב שהיא באמת נכונה.
למרות שהוא התפשר פה ושם (כמו קצבאות הילדים לחרדים שב2002-2003 קיצץ וב2006 החזיר חלקית);
למרות שהוא נטל לעצמו קרדיט שלא תמיד מגיע לו (ביבי היה אחד משני שרי-האוצר בשנים 2001 - 2004 שהובילו את מהלכי הקיצוץ הדרמטיים נוכח הגרעון בתקציב המדינה שקפץ על ישראל יחד עם המיתון (העולמי, ככל הנראה פרי 'בועת האינטרנט', והמקומי, ככל הנראה פרי האינתיפאדה השניה, זו המכונה 'אל-אקצה): השני הוא סילבן שלום, שאיכשהוא, בתודעה הישראלית, לא זכה לקרדיט המגיע לו);
למרות כל אלה הוא בהחלט הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם הנאו-ליברליזם.
אבל הנאו-ליברליזם נכשל. אל תבינו אותי לא נכון - בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כתאגיד כלכלי הוא הצליח. אבל בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כמכשיר שנועד לאפשר לכל בני האדם שחיים בתוכה הזדמנות הוגנת לרדיפה אחרי האושר, ולא רק למנהליה הבכירים, הנאו-ליברליזם הוא כשלון חרוץ. ההבטחה שהצמיחה והשגשוג של התאגיד תזלוג לכל שכבותיו הוכחה כהבטחת שוא. יש צמיחה, אבל רק מי שיש לו נהנה ממנה. וגרוע מזה, ככל שיש יותר צמיחה נאו-ליברלית, יש פחות ופחות אנשים שיש להם. מעמד הביניים מצטמק, ואנשים מוצאים עצמם נאלצים לעבוד הרבה יותר קשה - בשביל אותו הדבר - במקרה הטוב.
אל תבינו אותי לא נכון. יש דברים טובים מאוד בנאו-ליברליזם. זו תפישה כלכלית שחשוב מאוד לשמור את הטוב שבה. כדי למנוע מארגוני עובדים להשתלט על צמתים מרכזיים במדינה, ולסחוט את כולנו. כדי לייעל את הפעילות הכלכלית של המערכות שפועלות לטובת כולנו. כדי לשמור על היציבות הכלכלית והשרידות הכלכלית של המשק.
אבל הנאו-ליברליזם הלך רחוק מדי, ומאמיניו צריכים להתעורר, ולהבין שצריך דרך שלישית.
ביבי צריך להתעורר ולהבין זאת.
יהיה הרבה יותר טוב, לכולנו, אם כל הפוליטיקאים במדינה יבינו זאת, והשיח הכלכלי הישראלי יהפוך להיות לשיח כלכלי מאוזן, שנועד להשתמש במנגנונים נאו-ליברליים ובמחשבה נאו-ליברלית, כדי להגשים יעדים של צדק חברתי. אם כולם יבינו שאי-אפשר לסמוך על השוק שיצור צדק חברתי, אבל אפשר לסמוך עליו שיסייע לנו בגיוס המשאבים האלה. אם כולם יבינו שתהליך החזרת המדינה הישראלית למקום צודק יותר הוא ארוך-טווח, אך יסכימו שזהו היעד הראשון במעלה של המדיניות של ישראל.
כדי שביבי יבין זאת ויקבל זאת על עצמו, אי אפשר להסתפק בועדה. אי אפשר להסתפק בכמה תיקונים. יש הכרח שכלל הפוליטיקאים בישראל יבינו שחל שינוי.
נדע שההבנה הזו תגיע, כשנראה פוליטיקאים מובילים שינוי, ולא פקידים. פוליטיקאים שמנהלים משא-ומתן עם מובילי מחאה ורופאים ששובתים, ולא פקידים. כשנשמע את נבחרי-הציבור מדברים בשפה של צדק חברתי ונראה אותם עושים צדק חברתי. נדע זאת כשהתנהלותם תפגין את התובנה שהשינוי הוא הכרחי, והוא דחוף. שהשינוי מצדיק חקיקת חוק תקציב נוסף, כפי שנהגו לעשות בשנות ה-50' וה60', כשהתברר במהלך שנת-התקציב שיש צורך בשינויים דחופים על רקע המציאות הכלכלית-גאופוליטית.
עד שלא נראה מהלכים מהסוג הזה, עד שלא נרגיש שהשינוי החל, נצטרך להמשיך ולמחות.
ואם הפוליטיקאים של הדור הזה - מימין, מרכז ושמאל - לא יהפכו למייצגים של השינוי לו החברה הישראלית זקוקה; לא יהפכו לנציגים אמיתיים (ולא נציגים מכוח היותם אופוזיציה או מכוח רצונם להיות פופולריים); לא יתחילו לפעול ורק ימשיכו לדבר ולדבר ולדבר, הרי שלא יהיה מנוס להביא לבחירתם של אחרים. שיבינו, שיידעו ושיפעלו.
אבל החלפת שלטון היא מלאכה קשה. לעתים היא אורכת עשרות שנים. זה עשוי להיות הזמן שיידרש לשינוי מהפכני אמיתי בחברה הישראלית. ייתכן שיהיו כשלונות ותקופות בהן תראה המציאות כאילו נכשלה המחאה. אם אכן יתממש החזון הכואב הזה, לרבים השינוי יהיה מאוחר. מאוחר מדי.
לכן, לטובת כולנו, צריך שהשינוי יבוא בזמן הזה. וכדי שהוא יבוא בזמן הזה, צריך שביבי וחבריו להנהגת המדינה יקבלו על עצמם את השינוי באהבה, ברצון ובאמונה.
וכדי שזה יקרה צריך ללכת להפגין. להפגין כדי לשנות את תודעת מנהיגי ישראל. להפגין לטובת העם היושב בציון.
+ LIKE !
השבמחקאתה כותב יפה וברור !
תמשיך כך !
תודה (:
השבמחק