בין עמימות לבירור רעיוני

זאב שטרנהל קורא במאמר בהארץ לשותפים למחאה החברתית להפסיק את העמימות. הוא סבור שהמוחים "חסרים יסוד בעל חשיבות עליונה: אחדות המטרה" והוא סבור שהגיעה הנקודה שבה מארגני המחאה צריכים לקפוץ למים הקרים של הפוליטיקה.

אני חולק על כמה וכמה נקודות במאמרו:

• אני לא מסכים עם הסברה שעצם הדרישה ל'צדק חברתי' היא עמומה. צדק חברתי פניו רבות, וטבעי שיהיו אנשים שירצו שהיבט מסויים יזכה לעדיפות לפני סוגיות אחרות. שאלת המפתח היא האם כולם מבינים שהם בעצם פועלים לטובת מטרה משותפת - רווחה מצרפית גדולה יותר לכלל הפרטים בחברה כשכל פרט נהנה ממנה - או שלא. לטעמי, רוב, אם לא כל מארגני המחאה החברתית מבינים זאת היטב. השאלה היא האם גם מספיק פרטים בחברה הישראלית יקבלו על עצמם את ההשקפה הזו. הדרך להסכמה שכזו, לדעתי, איננה עוברת בהכרח דרך התארגנות פוליטית או התארגנות בתנועה פורמלית. 
• יש בי ספקות רבים כלפי הטענה כי על המתכנסים בכיכרות להחליט אם הם באמת תנועה או אוסף של יחידים. מדוע לא יכולים אינדיבידואלים להתכנס בכל פעם מחדש לטובת סוגיה אחרת ?האם לא יכולים המתכנסים בכיכרות להופיע שם על בסיס השתייכותם לאותה חברה ? לאותו עם ? האומנם דרך ההתארגנות על בסיס תנועה שאפיינה שנים קודמות עדיין הדרך הדומיננטית והיעילה ביותר גם במאה ה-21 ? מאת הרשתות החברתיות והאינטרנט ? 
• יש בי גם ספקות רבים לגבי אמונתו הרבה באפקטיביות ובחיוניות שבהתארגנות כמפלגה. תחשבו רגע על האמירה: "תנועה עממית ספונטנית ולא מאורגנת, שאינה מצטיידת מהר בכלים פוליטיים המאיימים על השלטון, סופה לשקוע, להצטמק ולהתנוון". זאת היא אמירה מאתמול. תביטו על טוניס. תביטו על מצרים. תביטו על סוריה. יש אפשרות שאנחנו ניצבים בפני פתחו של עידן חדש. אולי יתברר ששטרנהל צודק, ובלא מעבר לארגון פוליטי אין למחאות סיכוי. אבל יכול להיות שהאינטרנט מאפשר סוג אחר לגמרי של התנהלות. סוג של השתתפות אינדיבידואלית במאבקים חברתיים שונים, שנראים בעלי טעם. סוג של התארגנות חברתית על-תנועתית. על-מפלגתית. סוג אחר של קשר בין אזרחים לבין נבחריהם. סוג אחר לגמרי של דינמיקה של דיון ציבורי והכרעות ציבוריות. אני יודע שזה נשמע מעט הזוי, אבל אם תחשבו על מידת ההשתתפות של הציבור (בישראל ובכל העולם הדמוקרטי) בבחירות ובדיונים ציבוריים, בהתפקדות למפלגות ובפעולתן השוטפת, קשה שלא להשתחרר מהמחשבה שהמפלגה היא סוג של פלטפורמה פוליטית שאיננה יעילה כבעבר. 
• ועכשיו אתענג על אחד המשפטים התמוהים ביותר בכתבה הזו: "כוח ציבורי גדול אינו יכול להסתפק בעיסוק במאבק סקטוריאלי ובה בעת לקוות להצלחה מעבר לאיסוף פירורים". האומנם ? אני דווקא מכיר מפלגה פוליטית ותיקה למדי (רמז: שמה הוא שתי אותיות, שמזכירות באופן חשוד מונח יהודי), שבעיסוק במאבק סקטוריאלי גרידא הפכה לממליכת-המלכים של ישראל מאז 1990 (כמעט ללא הפסקה). אם תחשבו לרגע על הפוליטיקה של התנועה הזו, תגלו שלא רק שהיא סקטוריאלית, אלא שהיא ישבה בנינוחות (מפתיעה) גם בממשלות ימין וגם בממשלות שמאל. כמעט כאילו כל פוליטיקת הימין-שמאל הישראלית איננה רלוונטית, כשאתה עסוק במאבק שמטרותיו אינן מדיניות. 

אל תבינו אותי לא נכון. הרי בעצמי כתבתי שיכול להיות שלב שבו המעבר לתנועה פוליטית הוא הכרחי. אבל השלב הזה נכון כשיש לכידות רעיונית פנימית עזה. אחרת, התוצאה היא פשוטה - וראו את גורלן של כל מפלגות המרכז הישראלי לדורותיהן. לכידות רעיונית כזו לא מגבשים ברגע ולא בשבוע, ואולי אפילו לא בשנה. זה תהליך ארוך.
מפתיע שדווקא מלומד מכובד כמו פרופ' שטרנהל לא מבין זאת ולא מפגין את הסבלנות הראויה לתהליך שאולי יאפשר לשתיל קטן להפוך לשינוי של ממש.

עוד חשוב לזכור - וזה אולי חשוב יותר מכל דבר אחר - המאבק החברתי הוא לא מאבק לטווח הקצר. אביב העמים של 1848, אולי התקופה ההיסטורית שנדמית כרגע הכי דומה לתקופה הזו, נכשל במבחן הטווח הקצר. כך אולי גם יקרה לאביב הערבי, גם אם נקווה מאוד שלא. אבל בטווח הארוך רוחות האביב של 1848 הן שנושבות תחת כנפי רוב המשטרים הדמוקרטיים בעולם המערבי. המחאה החברתית של 2011 היא מחאה שמחוללת שינויים תודעתיים. יש לכך כבר עדויות. זה השינוי החשוב באמת. כפי שכבר כתבתי בעבר, הויכוח האמיתי כאן הוא לא לטובת ביבי או נגדו. זה ויכוח על תחילתה של דרך שלישית ישראלית.