27.1.2016

כנגד הבנאליות של הצדקת הרוע

באן קי מון, מזכ"ל האו"ם, בהתייחסות למצב בישראל ובשטחים, ציין, בין היתר, כי רק טבעי שבני אדם יתנגדו לכיבוש ובמצב הזה יש הבוחרים בקיצוניות ובאלימות.

זו התגובה הרשמית של ראש ממשלת ישראל:
"דבריו של מזכ"ל האו"ם נותנים רוח גבית לטרור. אין הצדקה לטרור. הרוצחים הפלסטינים לא רוצים לבנות מדינה - הם רוצים להשמיד מדינה והם אומרים זאת בריש גלי. הם רוצים לרצוח יהודים באשר הם והם אומרים זאת בריש גלי. הם לא רוצחים למען השלום והם לא רוצחים למען זכויות אדם. האו"ם מזמן איבד את הניטרליות שלו ואת הכוח המוסרי שלו והדברים הללו של המזכ"ל לא משפרים את מצבו."
אני לא יכול להגיד שאני אוהב במיוחד את הדברים של קי מון. בוודאי שאינני מסכים לדגשים בהם בחר ובעיקר להשמטות שהשמיט.

אבל התגובה של נתניהו היא החמצה נוראה של הזדמנות הסברתית.

לו הייתי בנעלי נתניהו (ושות'), הייתי בוחר בתגובה אחרת:
  1. נכון עשה מזכ"ל האו"ם כאשר גינה את התקפות הטרור הרצחניות אשר מבצעים פלסטינים מדי יום.
  2. טוב עשה כאשר אמר שאין מקום להסתה וכי אין לסבול את הטלת הספק בזכותה של ישראל להתקיים. 
  3. צר כי בנאום הנושא את הכותרת "הערות המזכיר הכללי למועצת הביטחון על המצב במזרח התיכון" לא התייחס המזכ"ל לאומללות ולכאב הרבים בסוריה, עיראק ותימן. הצער מחריף נוכח הבחירה להתעמק בחיי הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ולגייס כספים עבורם תוך התעלמות מחיי הפלסטינים השוכנים בסוריה .
  4. לו היה המזכ"ל מביט על המזרח התיכון במבט רחב יותר, בוודאי היה מזהה את הדומה בכל אותם מקומות אומללים. בחירתם של צעירים מוסלמים בדרך האלימות היא המשותף לכל המוקדים של האומללות והכאב כאן באיזור המזרח התיכון. היא האתגר האמיתי איתו יש להתמודד. 
  5. לכולנו יש בעיות ואתגרים. אבל אלימות איננה פתרון. מדוע המזכ"ל איננו קורא לפלסטינים להתמודד עם קשייהם בדרכים אחרות, אנושיות יותר? מדוע איננו מנצל את ההזדמנות כדי לשוב ולהנחיל את דרכי המחאה הפוליטית הלא-אלימה אותם לימדו המהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג? 
  6. אנחנו בישראל היינו יכולים  לנהוג בדרך אחרת לגמרי במסגרת הסכסוך הזה, אם העם שמנגד היה שומר מכל משמר על הבטחתו לחדול מאלימות, אם בניו היו מנהלים איתנו שיח לא-אלים, המושתת על רצון כנה בפיוס לדורות ועל הכרה הדדית בקדושת החיים.
  7. אין זה ראוי להצדיק את האלימות, כבוד המזכ"ל. חבל שדווקא אתה, העומד בראש הארגון הבינלאומי שהיה ונשאר סמל לתקוותם של בני-האדם לשלום עלי אדמות, בחרת לפעול בדרך הזו. האומנם הצדקת מעשי הזוועה אשר עושים האנשים היא הדרך לקדם את עתידה של האנושות ? 

24.1.2016

זה כבר מזמן לא קרה לו. האומנם החלום הנורא של נתניהו מתקרב?

העלמם של החשדות לגבי גבי אשכנזי הם התגשמות החלום הנורא של בנימין נתניהו.
כלומר, הם פוטנציאל לאיום פוליטי בסדר גודל כמותו לא ראה כבר זמן רב.
מדוע זה איום כל-כך גדול ?

  • כי בקרבות ראש-בראש מול בטחוניסטים נתניהו מפסיד (ראו אהוד ברק ואריאל שרון). 
  • כי מזרחי בראשות העבודה מטהר אותה מחטאיה בנושא (האמיתיים והמדומיינים) ומציב אותה באותו מישור כמו הליכוד. 
  • כי גבי אשכנזי נהנה מהדבר המוזר הזה שקוראים לו כריזמה, שאותו כל-כך קשה להגדיר אבל שלגביו כולנו נסכים שלבנימין נתניהו יש וליצחק הרצוג אין. 

עד כמה נתניהו מבוהל ?
בינתיים הוא כבר מתנגח באשכנזי בערמומיות פוליטית טיפוסית, ומנסה להציג את ההתנהלות של אשכנזי כבעייתית למרות שהוא עצמו עשה בדיוק את אותם דברים (ולא פעם אחת)

ובהמשך ? מאחר והצפי להשתלטות של אשכנזי על מפלגת העבודה (אם תהיה כזו) הוא כנראה לקראת 2017, אז דרך התמודדות אחת של נתניהו עם האיום הזה, היא בחירות מהירות.

אם זה יקרה, אל תופתעו מזה יותר מדי.
זה כמובן לא בהכרח ימנע מאשכנזי להתארגן לזה.
אבל זה בהחלט יוכל להקשות עליו.
ואם יש משהו שנתניהו הפגין אשפות בו, זה בהצבת קשיים גדולים בפני כל מי שמאיים עליו.

יש לכך עוד נימוק מעניין - בחירות מהירות לא רק ינקו את השולחן, אלא גם ישחררו את בני גנץ מהצינון ויאפשרו לו להצטרף לפוליטיקה.
ואז, במקום לעמוד לבדו מול 'האיום האשכנזי', נתניהו יוכל לשבת מהצד, כראש ממשלה,
 ולהתבונן בדרך שבה גנץ ואשכנזי נלחמים זה בזה, כנראה על ראשות העבודה,
או כל אחד מפלטפורמה פוליטית אחרת.

נימוק שלישי, ולא פחות חשוב להקדמת הבחירות - אם נתניהו ינהל את המשבר הפוליטי שיביא לבחירות נכון, זה יוכל להיות בשבילו נימוק מכריע לשינוי שיטת הממשל, ולמעבר לשיטה נשיאותית, חלום לו נתניהו מפלל מאז ראשית דרכו בפוליטיקה.

הייתכן?

ראיות ראשונות בשטח כבר נראו בדמות מלחמות הסקרים.
ערוץ 2 כבר מסביר לנו שאשכנזי הוא המועמד המוביל מול נתניהו. NRG ממהרים להבהיר שנתניהו אינו מאויים בסקרים. בערוץ 10 מדמיינים מרכז פוליטי חדש. וכולם כמובן לא אומרים את המובן מאליו: הסקירה מייד לאחר הידיעות התקשורתיות על סגירת התיק הן חסרות משמעות. מהבחינה הזו כל הסוקרים כולם עשו לנתניהו טובה גדולה.

אבל אני לא חושב שנתניהו יסתפק בזה.

הרי הבעיה העיקרית של נתניהו היתה ונשארה: החרדה. מרוב חרדה מיריבים אפשריים הוא מתנהל בצורה שנועדה להכחיד כל יריבות. זו הסיבה המרכזית לכך שצמרת הליכוד נראית כפי שהיא נראית.

כשאתה כל-כך חרד, זה לא באמת משנה מה קורה במציאות.
ומהבחינה הזו, החלום הנורא של נתניהו מתגשם כל הזמן.

13.1.2016

האיש שהצליח יותר מדי

קראתי השבוע שהבחירה 'הקשה' מולה היו עתידים חברי הליכוד להתמודד - בין ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לבין פתק לבן-  בוטלה.


הליכוד מעולם לא הדיח ראש ממשלה מכהן (גם לא אריאל שרון ז"לזה היה אריק שהותיר את הליכוד מאחוריו כדי להתניע את  'קדימה'). ומכאן שבניגוד לכל תקוות מתנגדיו הפוליטיים, כל עוד הוא זוכה בבחירות, תפקידו של נתניהו כיו"ר הליכוד מובטח לו. 

אדם עם נסיון פוליטי מרשים ופקחות רבה כשלו יודע זאת היטב. 

ובכל זאת,התמרונים שלו הביאו את יריביו לברוח מההתמודדות מולו.

בדיעבד, מבחינת נתניהו היה עדיף לו משה פייגלין היה נשאר בליכוד.
הרי בלי פריימריז הוא מפסיד המון כסף (זוכרים איך נפתלי בנט לימד את כולנו כמה כסף אפשר לגייס  באמצעות פריימריז ?)

גרוע מזה, המצב הזה של שליטה מוחלטת, ללא עוררין, הוא מצב שמאוד מקשה על שמירת השטח במתח ובלי פעילים נלהבים ורעבים, קשה לנצח בבחירות שמוכרעות על בסיס מספר האנשים שטורחים להגיד אל הקלפי ולשים את הפתק. בבחירות הבאות ספק אם מצביעי הליכוד יטרחו לזרום אל הקלפי אפילו אם באמת יראו להם אוטובוסים. מה הטעם לזרום אם הנצחון מובטח כך או כך ?
אז מה יהיה הפתרון של נתניהו ?

הוא הרי יודע את כל מה שנכתב כאן.
הוא מבין שההצלחה שלו היא האויבת הכי גדולה שלו.
אז מה הוא יעשה עכשיו ?

אנחנו יודעים שהוא נפגש עם כחלון ומקדם איזשהוא איחוד פוליטי 
אנחנו גם יודעים שהרטוריקה של אביגדור ליברמן הולכת ומקצינה
ואנחנו יודעים שיש נושא אחד עליו ליברמן ונתניהו מסכימים: הצורך הישראלי במשטר נשיאותי 
ככה הוא גם ייפטר מרובי ריבלין  וגם יוכל להחזיק בעמדת יתרון בולטת מול יריבים פוטנציאליים שהשמאל עלול להעמיד נגדו אם הכנסת תשלים את ימיה.
אבל האם נתניהו ייקח כזה סיכון ?

הרי אם יש משהו שלמדנו על בנימין לאורך השנים זה שהוא מוכן לעשות הכל כדי להימנע מסיכונים מיותרים. אז מה יעשה האיש שהצליח יותר מדי ?

מפחיד לחשוב על זה.

7.1.2016

בואו נהיה הגונים בביקורת שלנו


ביקורת נוקבת, אבל כזו שלטעמי  איננה הוגנת. 

מדוע אני סבור כך  ?

בואו נחשוב יחד - איך בוחנים פרלמנט ? מעיפים מבט באינדיקטורים השונים לפעילותו. 
פרלמנט מודרני עוסק בשתי פעילויות: התוויית הכללים לפעילות במדינה (חקיקה) וביקורת )(דיון ציבורי).
אז בואו נבדוק יחד את הכנסת שלנו כשהיא מתקרבת לאט לאט לסוף שנתה הראשונה. 

למשל - במה עוסקות הועדות
 סדר היום של הועדות מלמד על ועדות שעוסקות באינטנסיביות בסוגיות מהותיות 
3 דוגמאות מהשבוע האחרון:
  • מעקב על תכנית פיתוח והעצמת היישובים הדרוזים והצ''רקסיים לשנת 2015 בועדת הכספים
  • בקשה לחוות דעת מבקר המדינה עפ"י סעיף 21 לחוק מבקר המדינה בנושא: פיטורי עובדים וקיצוץ תקצוב מוסדות חינוך בעיריית ירושלים בועדת הכלכלה
  • פניות ציבור בנושא הסעות בחינוך המיוחד בועדה לפניות הציבור 

האם אלה אינם דיונים מהותיים ? 

למשל - החקיקה 
הביקורת בפוסט אומרת: "רצים, רצים בלי להגיע לשום מקום. בכנסת הקודמת העבירו בשנה הראשונה חקיקה מסיבית; כמו חוק גיוס חובה או העלאת אחוז החסימה; הצליחו לחוקק תקציב בזמן; העבירו את חוק הריכוזיות וצמצום התחרות; והתמודדו עם בעיות בשוק הספרים. אך בכנסת ה־20, אוטוטו בת שנה, כמעט כלום לא קורה." 

אם נתעמק בהשוואה לכנסת הקודמת נראה את הנקודות הבאות:

  • נכון, יש הרבה יותר חוקים ממשלתיים מאשר פרטיים, אבל זה תמיד כך בשנה הראשונה לפעולתה של כנסת. לוקח זמן עד שהצעות החוק הפרטיות מוגשות, עוברות את הבירוקרטיה, מונחות על שולחן הכנסת, עוברות את זמן ההמתנה, זוכות להתייחסות ממשלתית, גורלן מוכרע במו"מ ח"כ מול קואליציה וממשלה ומתקדמות בתהליכי החקיקה. מבט על הצעות החוק הפרטיות שהתקדמו בכנסת הזו (איזור באתר הכנסת שמשום מה עובד יותר טוב באינטרנט אקספלורר) :מלמד שפורסמו כבר 15 חוברות כחולות של הצעות חוק (חוברות 598 עד 613 ). חלקן עוסקות בסוגיות חשובות יותר, חלקן בסוגיות חשובות פחות, חלקן שנויות במחלוקת אבל כולן ישפיעו, אם יגיעו לקריאה שניה-שלישית ויאושרו, על חיינו בארץ הזו.


  • האם זו איננה עבודה חקיקה מהותית? 

    בקיצור, קשה שלא להגיע למסקנה שהתיאור של הכנסת העשרים במילים "זו אולי הכנסת הגרועה מכולן. אין יעילות, אין רצון טוב, אין כוונה לעבוד לטובת האזרח הקטן. כנסת מנותקת מהעם" איננו הוגן. 

    אז אפשר להגיד שהכנסת הזו איננה רעה יותר מהכנסות הקודמות. 
    יכול להיות שדווקא בהתחשב בכך שמדובר בכנסת שפועלת עם קואליציה שנהנית מרוב קטן מאוד, 
     אפשר להגיד שהישגיה ופעילותה עד כה מלמדים שהיא טובה יותר מקודמותיה. 

    את המבחן הסופי נוכל להעביר כשהכנסת הזו תתפזר (אם במלוא ימיה, אם כתוצאה ממשבר קואליציוני של אמצע הדרך). 
    עד אז, בואו נהיה הגונים בביקורת שלנו. 

    4.1.2016

    מבחינת הממשלה, טרור זה משהו שאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו. כמו תאונות דרכים




    ולממשלת ישראל יש פתרון. שרי הממשלה כבר מתחילים עם קמפיין הסברתי חדש: התחבורה הישראלית מסוכנת יותר מהטרור הפלסטיני

    יצחק שמיר הפסיד את הבחירות הקודמות נוכח חוסר יכולתו להתמודד עם הטרור הפלסטיני. אבל השמאל הישראלי הציב מולו דמות בטחונית שמשכה את האלקטורט הישראלי שחיפש מושיע.
    האם מנהיגי השמאל הישראלי יידעו להתעלות על עצמם ולהציע את הנהגת המחנה שלהם לדמות בטחונית שכזו ? 

    נדמה לי שזה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו מהמשך המדרון החלקלק אליו מוביל אותנו בנימין נתניהו

    18.12.2015

    זה בידיים שלנו (בינתיים)

    לא מזמן ניהלתי כאן דיון בחידה המוזרה שהיא חוסר-היכולת של הצד שלנו להבין למה הפלסטינים נוהגים
    כפי שהם נוהגים.

    חשוב להבין שאם אנחנו מבינים שהגענו לשלב בסכסוך היהודי-ערבי
    על ארץ ישראל בו המאבק הלאומי הפלסטיני לעצמאות
    הפך להיות עממי באמת ואולי אפילו ספונטני
    זה לא מכתיב לנו שום דבר.

    אפשר לתמוך בו.
    אפשר להתנגד לו.
    אפשר להרגיש אמפתיה לנאבקים (הטרוריסטים הרוצחים, כן?).
    אפשר להרגיש אמפתיה לקורבנותיהם (אנשים חפים מפשע, כן?).
    אפשר להאמין שהיענות להגדרה העצמית שלהם משמעה אובדן ההגדרה העצמית שלנו.
    אפשר להאמין שיש דרך ליישב בין זכות ההגדרה העצמית שלהם לזכות ההגדרה העצמית שלנו.
    אפשר להאמין שאין שום פתרון שיצור שלום וביטחון.
    אפשר להאמין שיש פתרון שיצור גם שלום וגם ביטחון.
    אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של שתי מדינות.
    אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של טרנספר.
    אפשר להאמין במשהו אחר.
    אבל עדיין חשוב להבין.

    למה ?
    כי ההבנה הזו, גם אם איננה מכתיבה דבר, יכולה להועיל בתכנון לעתיד.
    כי כאשר נזכרים בכך שמדובר במאבק בין שני לאומים
    כשמפסיקים להכחיש שהצד השני גם הוא קיבוץ לאומי שגם לו זכות להגדרה עצמית
    אפשר לחזור אל ספרי ההיסטוריה ולנסות ולהבין מהעבר מה צפוי לנו בעתיד.

    כל מי שמעיין בהיסטוריה של המאבקים הלאומיים של המאה ה-20 יודע שהם -
    • כוחניים 
    • אלימים 
    • ספוגי דמם של חפים מפשע. 
    • מוכרעים לרוב במו"מ ורק לעתים נדירות בכוח. 
    כל מי שלומד את הנושא הזה של מאבקים לאומיים רואה שבכל אחד מהמקרים
    כל אחד מהצדדים משוכנע שהצדק כולו איתו ושהצד השני הוא אוסף של מפלצות חסרות-לב.

    לכן, כל מי שרואה את המצב מבין שגם אם אין פתרון
    צריך להערך למציאות העתידית
    על כל אפשרויותיה.
    לפני שהמצב יפתור את עצמו, לפני שיהיה טוב, יהיה הרבה הרבה יותר גרוע.

    לא חייבים לנצל את המציאות שנוצרה במזרח התיכון ולנסות להכתיב פתרון.
    אפשר לשבת ולחכות להתרסקות הרשות הפלסטינית ולצפות ביצירתה של מדינה דו-לאומית
    בין הירדן לים
    בה יש מיעוט עצום של ערבים.
    גם אם המיעוט הזה לא יהפוך לרוב מייד (וזה עניין שנתון לויכוח דמוגרפי מורכב וקשה) ברור
    שהמציאות הדו-לאומית הזו תהיה קשה ומרה.

    עם מציאות כזו אפשר להתמודד רק באמצעות קונצנזוס. 
    אריק שרון ז"ל ניסה ליצור קונצנזוס שכזה 
    אבל לצערנו הוא נלקח מאיתנו בטרם עת.

    פעם נתניהו, כשהיה צעיר, לפני שנהיה דומה ליצחק שמיר,
     דיבר על "הם שם ואנחנו כאן". 
    היום, במחדליו, הוא מייסד את המדינה הדו-לאומית. 

    אבל מה עם ההכנה של העם היושב בציון למערכה הקשה הצפויה לו?
    המדינה הדו-לאומית,
    זו שנתניהו מייסד לנו,
    לא תהיה מדינה סימפטית במיוחד לגור בה.

    כרגע האפשרות לעיצוב הפתרון היא בידיים שלנו.
    רק בידיים שלנו.
    כמה זמן עוד נשאר לנו, לפני שהפתרון יהיה רק בידיים שלהם ?

    באיזה מצב נגיע למציאות הזו? כעם אחד מלוכד או כשבטים מפוצלים ונוחים להכנעה ?
    נוכח המאבק הלאומי הזה, נדרשת הנהגה מאחדת ומלכדת שתגביר את חוסן העם.

    הנהגה כזו - אין.
    הסברים ישרים והגונים - לא ניתנים לציבור.
    וכך, ממשיכים להתדרדר במורד הדרך אל עבר המדינה הדו-לאומית
    עודנו תמהים מה בדיוק קורה כאן
    אנחנו עתידים למצוא את עצמנו ברעה מכל המציאויות.

    לא חבל ? יום אחד נביט אחורה ונגיד לעצמנו (עם צביטה בלב) - זה היה בידיים שלנו.




    17.12.2015

    אין שום הסבר לגל הטרור האחרון ?

    אבי יששכרוף פרסם בואלה! עם כתבה מאוד מעניינת אבל גם קצת מוזרה בנושא הרציני והחשוב של גל הטרור האחרון, זה שמשום מה לא קוראים לו האינתיפאדה השלישית.

    ב-75 הימים האחרונים השתתפו יותר מ-130 מחבלים בפיגועים או בניסיונות לפגוע. אם סופרים גם את הפיגועים שסוכלו בידי השב"כ ובידי הרשות הפלסטינית מגיעים לכ-200 עד 250 פלסטינים. ממוצע של 3 בני-אדם היוצאים מדי יום כדי לבצע פיגוע טרור.

    יששכרוף קורא לזה " מספר דמיוני, הזוי ומסוכן."
    יששכרוף סבור שהכיבוש אינו מסביר את הגל הזה
    הוא סבור שגם ההסתה איננה מסבירה את הגל הזה.

    קשה לי להבין את חוסר-ההבנה הזו.

    הפרופיל הממוצע של של מבצעי-הפיגועים מגלה :
    • לא כולם נמנים על האיסלם הרדיקלי 
    • לרבים מהם היה הרבה מה להפסיד
    • רבים מהם תוקפים חיילים - ורק חיילים 
    • לא נמצא מי שמארגן אותם ושולח אותם 

    מתי ראינו בפעם האחרונה את כל זה ?
    שותפות לפעולות אלימות שחבריה באים מאידיאולוגיות שונות?
    פעילות שנראית ספונטנית וללא תכנון מלמעלה ?
    צעירים שיש להם מה להפסיד ובכל זאת יוצאים למעשי אלימות
    שנראים נואשים ובמסגרתם תוקפים כל מה שמייצג עבורם את השלטון הזר  ?

    אם אתם זוכרים את ההיסטוריה של מאבק היישוב היהודי לעצמאות.
    אולי יהיה לכם דז'ה וו. לא זהה, אבל דומה.
    זוכרים את ארץ ישראל בשנות ה-40, לפני כ"ט בנובמבר ?
    זוכרים את תנועת המרי ?
    את הצעירים שלנו, שהלכו להגנה, לאצ"ל וללח"י אבל פעלו יחד כנגד הכובש הזר ?
    קוראים לזה מאבק לאומי.

    בהחלט אפשר להגיד על האויבים שלנו שהם לא נחמדים,
    שהם לא מוסריים,
    שהם נוהגים בברבריות.
    אבל אי אפשר להגיד שאין הסבר אחד להתנהלות שלהם.
    יש הסבר.
    זה מאבק בין לאומים
    על ארץ ישראל
    הצד השני נלחם נגדנו.

    ומה אנחנו עושים ?