7.12.2014

מי לא מאפשר הקמת קואליציה חלופית?


הנימוק : קואליציה שתישען על 61 חברי כנסת היא קואליציה שבה כל חבר כנסת בודד יכול לאיים ולסחוט 
ולכן היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן (בהסתמך על תקדים קדימה ושותפותה הקצרצרה בקואליציה שמאחורי הממשלה השלושים ושתיים). 

אבל כבר ראינו את יצחק רבין ז"ל מושל באמצעות קואליציית מיעוט ואף אחד לא יכול להתכחש לכך שהממשלה העשרים וחמש  בראשותו הצליחה להוביל ולבצע מדיניות ביצועית משלה, שהשיגה יעדים רבים מאוד שאותה ממשלה הציבה לעצמה, שלא היו בקונצנזוס.  האם אביגדור ליברמן סבור שרבין היה יכול לעשות משהו שנתניהו איננו מסוגל לו ? 

אולי משהו אחר מפריע לישראל ביתנו? אולי היא חוששת להסתמן בתור המפלגה שהסכימה לשבת עם המפלגות הדתיות יהדות התורה וש"ס? אומנם ישראל ביתנו מטילה את האחריות לכך שבקואליציה הנוכחית המפלגות האלה לא ישבו על כתפי הבית היהודי (ולא על כתפי "יש עתיד"), אבל דומה שנכון לעכשיו, המפלגה היחידה שמותחת קו אדום בפני האפשרות של גיבוש קואליציה חלופית של ימין-דתיים, היא דווקא ישראל ביתנו...

וישראל ביתנו בכלל לא מנסה להסתיר זאת. להיפך, היא רוצה לוודא שכל בוחרי ישראל יידעו שהיא זו אשר מנעה את הגיבוש של קואליציית הימין-דתיים עכשיו, שהיא זו אשר הובילה את ההליכה אל הבחירות, שהיא זו אשר 

איכשהוא, קשה שלא להתרשם מכך שאביגדור ליברמן יודע משהו שאנחנו לא יודעים... 



6.12.2014

בחירות או לא בחירות ? כמה שאלות והתלבטויות תאורטיות

מבט על סקרי סוף השבוע (אפשר לראות ריכוז לא רע שלהם באתר רוטר) מלמד שלפחות כרגע, אם נתניהו הולך לבחירות במטרה לצאת עם קואליציית ימין-דתיים, הוא יוצא וידו על העליונה. אומנם יש סקר של גלובס המבשר שאיחוד בין התנועה לבין העבודה יהפוך את המפלגה המאוחדת לגדולה מכולן, אבל גם על פי אותו סקר, הגוש הגדול יותר יהיה זה של מפלגות הימין והדתיים. 

כל זאת, בהנחה שישראל ביתנו עדיין יכולה להחשב כמפלגת ימין. זו אחת השאלות הגדולות של המצב הפוליטי הנוכחי. 
האם ישראל ביתנו תתמוך אוטומטית בנתניהו לראשות-הממשלה? 

זו לא השאלה היחידה. הרי בעצם, כבר עכשיו, יש לנתניהו ביד קואליציית ימין-דתיים. סביר להניח שבמחיר הנכון, שליחי הציבור הפרגמטיים מטעם יהדות-התורה וש"ס יידעו להתגבר על הטינה של מי שהושארו בחוץ בעבור יש-עתיד. אחרי הכל, יש ציבורים גדולים המיוצגים על ידי המפלגות האלה, אשר סבלו בשנתיים האחרונות ואפשר לתת להם מענה כבר בתקציב הנוכחי. האם הן יוכלו לקדם את האינטרסים של הציבורים שלהן באותה אפקטיביות גם אחרי הבחירות? יהדות התורה אולי יכולה להיות בטוחה בכוחה (שאלה שהתשובה לה לא לגמרי ברורה, לאור התהליכים המורכבים שעוברת החברה החרדית) אבל ש"ס בוודאי ובוודאי שאיננה יכולה להיות נלהבת לקראת מערכת הבחירות הראשונה בה איננה נהנית מנוכחותו המיטבה של הרב עובדיה יוסף ז"ל. במציאות של חששות וספקות, טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, לא ? 

או שאולי, שמא, ש"ס ויהדות התורה מושפעות יותר מהצפוי ליש עתיד מאשר להן?  כרגע לפחות נראה על פי כל הסקרים שיש עתיד תיפגע קשות. במצב דברים כזה, יש לכאורה אינטרס גם לנתניהו וגם לחרדים ללכת לבחירות. הבעיה היא שזו רק הדינמיקה של ראשית-הדרך. מפלגות מרכז באות והולכות ואת זה כולנו יודעים. לעתים הן מחזיקות מעמד יותר (כמו שינוי של טומי לפיד), לעתים פחות (כמו הגימלאים). התפרקות של יש עתיד עשויה לחזק מפלגות שלא יועילו למפלגות הדתיות. שילוב של החלשות המפלגות הדתיות יחד עם התחזקות של מפלגת מרכז חדשה (נאמר, למשל, זו של משה כחלון) הוא טרנד שבהחלט עשוי להצדיק העדפה של הקמת קואליציה חלופית בכנסת הזו. אחרת, הדתיים עוד עלולים למצוא עצמם נוכח גוש מפלגות חילוניות בדמות ישראל-ביתנו, מפלגת-כחלון, יש-עתיד והעבודה יחד עם שרידי קדימה והתנועה (אם יהיו כאלה), כשהגוש הזה מסוגל לפתות בכוחו את הבית היהודי (שהרי, בשורה התחתונה, לא רק יש עתיד מתמודדת ראש-בראש עם יהדות התורה וש"ס. במשולש יהדות-התורה, ש"ס, הבית-היהודי יש קונפליקטים לא פחות מאשר שותפות אינטרסים). 

אבל לא רק המפלגות הדתיות צריכות להתלבט ולחשוש. הפרסום על נסיונות גישוש עם חברים מיש עתיד, במטרה להביא להתפרקות הסיעה והקמת קואליציה חלופית מלמדת שיש גם בליכוד עצמו החוששים מהדרך שבה תתפתח דינמיקת הבחירות. ולא בכדי. אין בליכוד, כרגע, דמויות חדשות ומרעננות. כשזוכרים שציבור הבוחרים הוא ציבור קפיטליסטי, שבוי בטרנדים וברדיפה אחרי מותגים ומהרהרים במותגים שיש לליכוד כרגע להציע בהחלט אפשר להבין חששות של חלק מחברי הליכוד. וכשאלה זוכרים שנתניהו עוד ירצה לשריין שריונים כדי לנסות ולהביא מותגים חדשים, אפשר להבין למה בתוך הליכוד עצמו יש לא מעטים שיעדיפו את נוחותה של הכנסת ה-19, על פני סכנותיה של הכנסת ה-20. 

אז לא עדיפה בכל זאת קואליציה חדשה על פני בחירות? 

תלוי בשאלה מה יש להרוויח, נכון? שאלה שמחזירה אותנו אל אביגדור ליברמן, האיש שלכאורה מחזיק כיום בעמדה שאין מנוס מבחירות לאור התפרקות הקואליציה הנוכחית. לאן הולך אביגדור ליברמן? האם ייתכן שבעצם הוא האיש שהפוטש שלו איים על נתניהו כפי שהציע פעם מנחם בן ? (הציע, וחזר בו, כשהחליט שנתניהו וליברמן מבקשים יחד לאמץ את יוזמת השלום הסעודית). אביגדור ליברמן נהנה מחירות פעולה שכמותה לא היתה לו כבר יותר מעשור, מאז התחיל פסטיבל החשדות הפליליים כנגדו (שהתפוגגו בלא כלום בהותירם תחושה של רדיפה פוליטית). מה חושב ליברמן על העתיד הצפוי למפלגתו? האם ייתכן שהוא משוכנע בכך שדווקא ישראל ביתנו תדע להפיק את עיקר התועלת מנפילתה הצפויה של יש עתיד? האם הוא חושב שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בכנסת העשרים? 

נזכיר שהכנסת התשע-עשרה הושבעה ב-5 בפברואר 2013. אם אכן תתפזר הכנסת כפי שמסתמן , הבחירות יהיו ב-17/3/2015. אם לעומת זאת נתניהו יצליח להקים קואליציה חלופית בכנסת הזו, והיא תתגלה כקואליציה יציבה, היא תוכל להחזיק מעמד עד נובמבר 2017 (מועד הבחירות המתוכנן לכנסת העשרים). 

הבחירה בין שתי החלופות היא לא פשוטה כמובן. קואליציית ימין-דתיים בכנסת הזו תישען על רוב קטן יחסית, ונתניהו יידרש לסמוך על נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וסיעותיהם. בכנסת הבאה, בלעדי השניים האלה, תהיה לו קואליציה רק אם יידע להגיע אל מפלגות כמו זו של משה כחלון, מפלגת העבודה, או מה שיישאר מיש עתיד. 

שאלה נוספת היא האם אכן המגמות המבשרות על התחזקותה של הבית היהודי לא יביאו, ביום הבחירות לכך שתהיה לנו מפלגת ימין דומיננטית חדשה, במקומה של הליכוד ? 

וכמובן, שאחרי כל אלה, כדאי להיזכר בבחינתן של שאלות חשובות אחרות - 
האם ייתכן שיאיר לפיד וחבריו יצליחו למנוע את התרסקותה של יש עתיד? האם הם יצליחו להציג את העבודה הטובה שעשו ולשכנע את הבוחרים להמשיך ולתת בהם אמון, כנגד כל עמלו התקשורתי (הלא מבוטל)של ראש הממשלה ? 

כיצד תראה הכנסת עם אחוז החסימה המוגבה ביום שאחרי? האם האיחוד הצפוי של המפלגות הערביות עשוי להביא לכך שלראשונה נראה בכנסת מפלגה ערבית מאוחדת עם יותר מעשרה מנדטים? אולי איחוד כזה יצליח להביא את כל אזרחי ישראל הערבים אל הקלפי, ולהביא למפלגה ערבית המשקפת באמת את אחוז אזרחי ישראל הערבים מקרב האוכלוסיה? מפלגה של יותר משמונה עשרה מנדטים? אם כן, האם תוכל מפלגה כזו להחזיק מעמד ולפעול יחד למרות ריבוי הקולות השונים בתוכה? 

ואם לא יידעו המפלגות הערביות להתאחד, מי יהיו המפלגות שייהנו מהמצב הזה? האם דווקא מפלגות השמאל, שייהנו לראשונה מתמיכה גדולה יותר של הציבור הערבי (למשל זו שתזכה בנציגותו  של זוהיר בהלול) ? או שמא במצב של התנכרות גדולה של הציבור הערבי על רקע פיצול המפלגות, דווקא מפלגות הימין היהודית הן אלה שיגדלו על חשבון הציבור הערבי הלא מיוצג? 

בשורה התחתונה, נראה שרוב הפרשנויות נוטות להתכנס להסכמה אחת - הבחירות הקרובות הן בעצם בחירות על ראשות הממשלה, יותר מאשר על כל שאלה אחרת. בשמאל מתחילה להתגבש הסכמה סביב נוסחת רק-לא-נתניהו. נראה שגם במרכז מתחיל להיווצר קונצנזוס שכזה. סביר להניח שבימין נראה את הבית היהודי מתייצבת מאחורי נתניהו. מה שמבשר כמה דמויות מפתח סביב השאלה כיצד יוכרעו הבחירות הקרובות, מעבר לשאלה המסורתית בדבר העדפתן של ש"ס ויהדות התורה (תשובה שמסתמנת, כרגיל, כפרגמטית): מה יאמר ליברמן? מה יאמר כחלון ? 

נוכח התמונה ההולכת ומסתמנת, מודגשת יותר ויותר השאלה במה הולך לבחור בנימין נתניהו ? האם יונחה על בסיס פחדי ההווה או פחדי העתיד ? 

אני נוטה להמר על בחירה של נתניהו שתעדיף את הציפור אשר בידו. ביום שני נדע. 

4.12.2014

אז היה או לא היה פוטש?


האם אכן היה נסיון פוטש? 
לכל מי שלא היה מרוכז, במהלך נובמבר התפרסמו שמועות על מגעים שתכליתם החלפת-הקואליציה. למשל: 

איכשהוא, עיקר המעורבים במגעים האלה היו בכלל חברי-כנסת מטעם מפלגת העבודה, ובכל זאת בנימין נתניהו הגיע למסקנה ההחלטית שמדובר ביוזמה מטעמו של יאיר לפיד. אקדח מעשן, ככל הידוע לי, מעולם לא נמצא, אבל נתניהו ידוע כפוליטיקאי חשדן על גבול הפרנואידיות. ובהתחשב בכך שהיוזמה הגיעה בדיוק בזמן שבו הקואליציה הגיעה לשלב ההתפוררות של אמצע-הקדנציה כשהתעקשות של כל צד על הדברים החשובים לו הביאו לכך שהצדדים "טיפסו גבוה מדי" ולא מצאו את הסולם שיאפשר לכולם לרדת בשקט, אפשר בהחלט להבין אותו. כמובן, מצבים כאלה תמיד גורמים לך להיזכר שהאדם שייטה לחשוד באחרים הוא אותו האדם שהיה פועל באופן הנחשד בעצמו, אבל זו - בדיוק כמו החרדה של ביבי - איננה הסקה רציונלית, אלא ספקולציה. 

את זה שביבי הוא אדם חרד אנחנו זוכרים עוד מההתנהלות הכוללת שלו סביב הגרעין של איראן. אם אכן היה נסיון פוטש, היינו שומעים עדויות של ממש לעניין הזה מצד המעורבים. אביגדור ליברמן, למשל. אמירות ברורות שתכליתן להבהיר מי נגד מי. 

איפה הן העדויות האלה? למה היחידים שמעידים הם אותם האנשים שביבי שולט בהם או שרואים את עתידם קשור לביבי? 

ומעבר לכל זה - קצת שכל ישר. האומנם אדם חרד כביבי היה הולך לבחירות במצב הנוכחי בגלל פוטש? הרי הוא יכול היה (ועדיין יכול) להכניס לקואליציה את ש"ס ויהדות התורה, להעיף את יש עתיד והתנועה, ולחיות עם קואליציה חדשה, קטנה יותר אבל ממושמעת מאוד - לשארית הכנסת הנוכחית. 



2.12.2014

האסטרטגיה של ביבי

אין לי כל-כך זמן כרגע להרחיב מה לדעתי קורה כרגע (הפוסט הזה עוד בוא יבוא) אבל בקיצור נמרץ - 

במסיבת העיתונאים הערב, ביבי יאשים את לפיד בהכל
ואז הוא יישב בצד ויחכה בסבלנות, עם סוקרים ואנשים, 
כדי להבין - 
האם המהלך הצליח, ויש עתיד עם לפיד אכן מתרסקת
או שמא הציבור לא קונה את הספין. 

ואם אכן הציבור לא יקנה את הספין,
גם אחרי שהחוק לפיזור הכנסת יעבור בקריאה ראשונה, 
גם לביבי, וגם לחרדים יהיה אינטרס משותף: לא ללכת לבחירות שיגדילו את כוחה של יש עתיד. 
ואז, כל מה שהם צריכים לעשות, הוא להקים קואליציה חדשה. 
בלי יש עתיד. בלי התנועה. 
עם החרדים וכנראה גם עם קדימה. 
ועם קואליציה של 63 חברי כנסת ממושמעים, להמשיך כל הדרך אל השקיעה. 

24.11.2014

למה נדחתה ההצבעה על חוק הלאום בשבוע?

איך קרה לה לקואליציה המתנדנדת על כרגע-התרנגולת, הנראית כמי שמקרטעת בזריזות לקראת סוף דרכה, שהיא הרוויחה עוד שובע לפני שהמשבר המבויים של חוק הלאום יגיע לשיאו?  כיצד הושגה ההסכמה הזו על דחיית העלת הצעות החוק הפרטיות בעניין הלאום בשבוע שלם ? לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל המעורבים עשו בימים האחרונים את חשבונותיהם והגיעו למסקנה שבחירות קרובות גרועות להם יותר מאשר פשרה. 

האם זה אומר שהם יצליחו להימנע מהמשבר הזה? קשה להאמין. כרגע, על פי דיווחי התקשורת, נראה שאכן יקשה להקים תחליף אמיתי לקואליציה הזו מתוך הכנסת הזו. במצבה הנוכחי, הקואליציה הזו, כמו כוכב שאיבד את רוב חומר הבעירה שלו והוא מתחיל את תהליכי-הקריסה שלו, גם הקואליציה לא תוכל להמשיך ולשמור על יציבותה לאורך חודשים ארוכים. 

אם הייתי צריך להמר, הייתי מהרהר קודם לכן בשאלה כיצד עדיף להגיע לנתניהו לבחירות המקדימות בליכוד? (שעתידות להתקיים, ככל הנראה, בראשית ינואר 2015). אחרי שהצליח, ככל הנראה, לטרפד את הנסיון של פייגלין לקשור את ידיו אם ינצח בפריימריז הקרבים, יכול נתניהו להתרכז בשאלה אחת פשוטה: האם מיצוב עצמאי במרכז יביא להצלחה אלקטורלית למרות הצפיפות העצומה הצפויה שם (התנועה בראשות ציפי לבני, קדימה בראשות שאול מופז, יש עתיד בראשות יאיר לפיד, והמפלגה שמקים משה כחלון וזאת בלי לספור גופים אחרים שעתידים להסתובב שם ואת הנטיה הבלתי-נגמרת של מפלגת העבודה לנסות ולמתג עצמה כמפלגת מרכז)? או שמא עדיף לו למצב עצמו ימינה, תוך הסתמכות על הנטיה הנמשכת לימין של הציבור היושב בציון, על ההישגים של 'הבית היהודי' בבחירות הקודמות, על המצב הבעייתי של 'ישראל ביתנו' ועל כך שאחרי הכל - כל עוד נפתלי בנט ואביגדור ליברמן אינם מעיזים להתייצב נכוחה מולו - אין לימין שום אלטרנטיבה ריאלית אחרת להנהגת ישראל? 

נדמה לי שהתשובה לשאלה הזו ברורה. וממנה, נדמה לי שגם התשובה לשאלה מדוע כיצד מכריע נתניהו בעניין חוק הלאום ברורה. בתור מישהו שהעלה כאן את ההשערה כי נתניהו עתיד ללכת על הסדר מדיני (מהלך שבהכרח היה ממצב אותו במרכז) אני נאלץ להתבונן על המציאות הנוכחית תוך פרידה עצובה מההשערה הזו. בין מנהיגות לשרידות, עד היום, נתניהו הפגין לאורך כל הקריירה שלו העדפה לשרידות האישית. רק כאשר הוא נדחק למצב של אין מוצא הוא פועל. ההתפוררות של הקואליציה שלו (שאיננה קשורה כלל למעשיו אלא לטבען של קואליציות) דוחקת אותו אל הקיר מבחינת ההתנהלות הפנים-ישראלית. מבחינה מדינית, נראה שהאיש עדיין לא נדחק אל הקיר. האם האינתיפאדה השלישית תעשה את זה? כרגע לפחות, נדמה שהתנהלותו של נתניהו מלמדת שהוא לא הפנים את חומרת המצב הבטחוני ואת הדרך שבה הוא עלול להשפיע על האלקטורט הישראלי. האם בדומה ליצחק שמיר הוא יבין זאת מאוחר מדי ? 

2.11.2014

a reply for the never ending accusation of Israel in Yasser Arafat's death

Once again I found myself arguing with a Palestinian over Yasser Arafat's death. Once again I found myself explaining that once one suspects foul play in the man's death, it is much more logical to suspect the Palestinians than any other group in the world, because when he died, it was obvious that the second Intifada was a horrible failure for the Palestinians gaining them nothing, annulling much of their Oslo accord related achievements. Arafat himself was isolated in his residents, without influence, a symbolic relic of a failed political leader, who misread the reality, denied his last opportunity to set a Palestinian state in his own life and started a violent terror attack only to discover that the Jews of the Holy Land were once again far stronger than the estimations of the Arabs.

But you don't have to take my word for it.
read the wiki article about the cause of death of Yasser Arafat and think (with an open mind) about the following facts:


  1. The widow refused to let an autopsy take place. 
  2. The medical file was given to Palestinian hands, and yet, where are the proofs from the medical records about the cause of death? 
  3.  Palestinians were taking care of him in his last days, way outside of the influence or control of Israeli hands 
  4.  Arafat's personal physician for 18 years (!),  Al-Kurdi, was not called to treat him in those days ! 
  5. Palestinians quoting anonymous French sources said that tests of  his blood indicated that no poison known to be used by the Israeli Mossad was found in the man's body. It is a well known fact that the Mossad and the french secret services cooperated widely in the 50s and 60s. As new posions are hard to come by, it is far more reasonable to assume the french would have found such poison. The Palestinians, on the other hand, have been working closely with the soviets between the 60s and the late 80s, and probably had knowledge of posions unknown to the west or to the Mossad. 
  6. Many palestinians officials denied allegations of poisoning in the first years after the man's death. Only when it became impossible to tie between them and his death, did they start supporting the assassination theories. 

The only logical explanation, impossible as it may seem, is that Palestinians, of Yasser Arafat's own inner circle, murdered him.

That is if you absolutely refuse to accept a far more known theory, that the man died of AIDS, and his inner circle has been running in circles ever since to prevent this fact from becoming public knowledge. 

30.10.2014

באין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה. האומנם ?

שלום עכשיו, בפרסומת לכנס לזכרו של יצחק רבין )שמנוכס כהרגלו של מחנה השמאל בלעדית למחנה השלום), פותח במילים: "הקיץ האחרון לימד אותנו שבאין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה". 

מוזר. 

ואני דווקא זכרתי שאז, באמצע שנות ה-90', כשיצחק רבין המנוח הוביל הסדר מדיני אמיץ, והיתה המון הידברות, והיה המון אופק מדיני (עם הפלסטינים, הירדנים וכל העולם הערבי), דווקא אז פתחו הפלסטינים במלחמת טרור נוראה כנגד ישראל ואוטובוסים ואזרחים ישראליים התחילו להתפוצץ על ימין ועל שמאל. 

אז אולי הלקח הוא שבמזרח התיכון, עם הידברות ובלי הידברות, עם אופק מדיני ובלי אופק מדיני, באה מלחמה ? 
אולי הרומאים צדקו כשדיברו על כך שהרוצה בשלום ייכון למלחמה ? 
ואולי דווקא אלה שמדברים כל הזמן על שלום צריכים לעשות חשבון נפש? 
אולי, אם נשווה את הדרך שבה מתנהלים היחסים הישראלים-פלסטיניים כבר יותר מ-20 שנה, מאז הסכם אוסלו, הגיע הזמן שכל מי שתמכו בהסכם ההוא יודו שבמבחן היחיד שחשוב בעיניהם - מבחן השלום - ההסכם ההוא היה ונותר כשלון חרוץ? 

העובדה בה אני מאמין - כי לנו - היהודים היושבים בארץ ישראל - יש אינטרס ברור לא לשלוט בעם אחר, איננה אומרת שהאינטרס הזה הוא האינטרס היחיד שלנו וגם לא שהוא האינטרס העליון שלנו.

הסדר מדיני, אם יושג, צריך להיות כזה שלא הופך את ילדי ישראל למטרות במטווחי הפיגועים הפלסטינים. שום הסדר שיביא איתו עוד פיגוע בדולפינריום או עוד מטחי טילים על בתים ישראליים איננו ראוי והוא פסול מיסודו. 

אבל מה אפשר לומר לאנשים שעוצמים עיניהם מלראות שמסביב יהום הסער ? השמאל הישראלי שניצב מעבר למפלגת-העבודה מתעלם מהמציאות המשתנה, וממשיך בשיח השלום, למרות שברור לכל מי שמביט נכוחה באיזור שגם אם תקום מדינה פלסטינית, ואפילו אם החילונים והמתונים שבחברה הפלסטינית יצליחו להמשיך ולשלוט בה, לא יהיה שלום באיזור. 

השלום איננו העילה האמיתית להסדר מדיני עם הפלסטינים. כל מי שטוען אחרת, מסייע באופן פעיל בהנצחת המציאות של שליטה ישראלית בעם אחר, ועל ידי כך, הוא שותף בהמשך הפגיעה ביסודות המפעל הציוני בארץ הקודש, יחד עם אלה הסבורים שלישראל נכון עתיד זוהר, גם אם יהיה בתוכה מיעוט גדול מאוד של לא-יהודים, שאינם זוכים לשוויון זכויות גמור. 

דווקא לקראת תקופת הזכרון של רצח רבין חשוב לזכור זאת: התמיכה בהמשך התהליך המדיני איננה נעשית מתוך אשליה שהתהליך הזה יביא שלום, ולכן התהליך הזה חייב להבטיח ביטחון שאיננו תלוי ברצונו הטוב של הצד השני. התמיכה בהמשך התהליך המדיני נעשית מתוך הפיכחון שאי-ההיפרדות בנוסח "הם שם ואנחנו כאן", תביא בסופו של יום למדינה דו-לאומית ולסופו של החזון של מדינה לעם היהודי בארץ ישראל.