30/10/14

באין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה. האומנם ?

שלום עכשיו, בפרסומת לכנס לזכרו של יצחק רבין )שמנוכס כהרגלו של מחנה השמאל בלעדית למחנה השלום), פותח במילים: "הקיץ האחרון לימד אותנו שבאין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה". 

מוזר. 

ואני דווקא זכרתי שאז, באמצע שנות ה-90', כשיצחק רבין המנוח הוביל הסדר מדיני אמיץ, והיתה המון הידברות, והיה המון אופק מדיני (עם הפלסטינים, הירדנים וכל העולם הערבי), דווקא אז פתחו הפלסטינים במלחמת טרור נוראה כנגד ישראל ואוטובוסים ואזרחים ישראליים התחילו להתפוצץ על ימין ועל שמאל. 

אז אולי הלקח הוא שבמזרח התיכון, עם הידברות ובלי הידברות, עם אופק מדיני ובלי אופק מדיני, באה מלחמה ? 
אולי הרומאים צדקו כשדיברו על כך שהרוצה בשלום ייכון למלחמה ? 
ואולי דווקא אלה שמדברים כל הזמן על שלום צריכים לעשות חשבון נפש? 
אולי, אם נשווה את הדרך שבה מתנהלים היחסים הישראלים-פלסטיניים כבר יותר מ-20 שנה, מאז הסכם אוסלו, הגיע הזמן שכל מי שתמכו בהסכם ההוא יודו שבמבחן היחיד שחשוב בעיניהם - מבחן השלום - ההסכם ההוא היה ונותר כשלון חרוץ? 

העובדה בה אני מאמין - כי לנו - היהודים היושבים בארץ ישראל - יש אינטרס ברור לא לשלוט בעם אחר, איננה אומרת שהאינטרס הזה הוא האינטרס היחיד שלנו וגם לא שהוא האינטרס העליון שלנו.

הסדר מדיני, אם יושג, צריך להיות כזה שלא הופך את ילדי ישראל למטרות במטווחי הפיגועים הפלסטינים. שום הסדר שיביא איתו עוד פיגוע בדולפינריום או עוד מטחי טילים על בתים ישראליים איננו ראוי והוא פסול מיסודו. 

אבל מה אפשר לומר לאנשים שעוצמים עיניהם מלראות שמסביב יהום הסער ? השמאל הישראלי שניצב מעבר למפלגת-העבודה מתעלם מהמציאות המשתנה, וממשיך בשיח השלום, למרות שברור לכל מי שמביט נכוחה באיזור שגם אם תקום מדינה פלסטינית, ואפילו אם החילונים והמתונים שבחברה הפלסטינית יצליחו להמשיך ולשלוט בה, לא יהיה שלום באיזור. 

השלום איננו העילה האמיתית להסדר מדיני עם הפלסטינים. כל מי שטוען אחרת, מסייע באופן פעיל בהנצחת המציאות של שליטה ישראלית בעם אחר, ועל ידי כך, הוא שותף בהמשך הפגיעה ביסודות המפעל הציוני בארץ הקודש, יחד עם אלה הסבורים שלישראל נכון עתיד זוהר, גם אם יהיה בתוכה מיעוט גדול מאוד של לא-יהודים, שאינם זוכים לשוויון זכויות גמור. 

דווקא לקראת תקופת הזכרון של רצח רבין חשוב לזכור זאת: התמיכה בהמשך התהליך המדיני איננה נעשית מתוך אשליה שהתהליך הזה יביא שלום, ולכן התהליך הזה חייב להבטיח ביטחון שאיננו תלוי ברצונו הטוב של הצד השני. התמיכה בהמשך התהליך המדיני נעשית מתוך הפיכחון שאי-ההיפרדות בנוסח "הם שם ואנחנו כאן", תביא בסופו של יום למדינה דו-לאומית ולסופו של החזון של מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. 

23/10/14

עכשיו זה כבר ממש רשמי. תקשורת המיינסטרים של ישראל מכירה באינתיפאדה השלישית


לקח להם הרבה זמן. גם הם מודים בזה שזה לא מאתמול. לטעמי (ולטעמם של רבים אחרים) זה נמשך כבר כמה שנתיים
האינתיפאדה השלישית כבר כאן ממזמן. 

האומנם רק כשקורה משהו באחת מהערים הגדולות, האליטה הישראלית נכונה להכיר במציאות? 

מצד אחד, הרבה בעיות פוליטיות נפתרות כאן למפלגות חברות הקואליציה ולאנשים העומדים בראשן. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ציפי לבני, יכולים לישר קו ולהסביר שנוכח המצב חייבים לעשות פשרות בשלל נושאים - כדי להתמודד מול המציאות הבטחונית החדשה.

מצד שני, אם אפשר יהיה לכסות את קו השבר הכלכלי-חברתי המבוסס על ציפיות שונות של קהלי-בוחרים שונים תחת השטיח הבטחוני, הרי שבשטיח הזה עוברים קוי שבר אחרים, שרק הודות להבדלים בין סיעות הקואליציה הן תוכלנה לפנות אל קהלי-הבוחרים. האם נראה מפץ גדול בקואליציה המתיישנת הזו הודות לאירוע הבטחוני הזה או שמא הוא ישמש כחבל שיחזיק את הקואליציה עוד קצת יחד? 

וחשובה יותר מכל אלה - מהפרספקטיבה של הישראלי המצוי - עומדת השלאה: גם אם סוף סוף תכיר הנהגת ישראל בכך שמדובר באינתיפאדה, על כלל המשמעות הכבדה שבהכרה הזו, האם הנהגת ישראל באמת מבינה ורואה את כל התהליכים הרלוונטיים למרקם היחסים הישראלי-פלסטיני

22/10/14

יאיר לפיד מדבר אחרת. האומנם יהפוך כושי עורו?

כשמשווים את הדרך בה דיבר שר האוצר, יאיר לפיד, לפני שנה  וחצי לדרך בה הוא מדבר בימים אלה, קל לראות עד כמה האיש למד בתקופה הזו. הבה נעיין יחד בכמה פנינים ממשנתו הנוכחית, כפי שנפרשה בנאומו ביום העיון השנתי של אגף התקציבים, ופורסמה בגלובס, לפני פקידי האוצר ומשתתפים אחרים: 
  • "בעיתונות הכלכלית לעגו לי לא פעם על כך שאני לא מבין את חוקי הכלכלה. יכול להיות, אבל אני רוצה להזכיר לכם משהו על חוקי הכלכלה: הם לא חוקי טבע, הם חוקים מעשי ידי אדם. אנחנו יוצרים אותם ובידינו לשנות אותם. אנחנו שוכחים לעתים קרובות שהתיאוריות הכלכליות שלנו כשמן כן הן - תיאוריות, ואנחנו צריכים תמיד לבחון אותן מחדש. האם העשירים באמת יוצרים משרות? האם כשאנחנו נותנים להם הקלות מס זה באמת טוב לכלכלה, או שהם פשוט מתעשרים עוד יותר? האם גירעון הוא בהכרח רע? האם איגודים מקצועיים הם בהכרח דבר רע? האם הפרטות הן בהכרח דבר טוב? האם באמת מטרתה היחידה של חברה היא להפיק רווחים לבעלי המניות שלה? אין לה עוד מטרות? מה לגבי שכר הוגן, אחריות חברתית, מחויבות לקהילה? האם מותר כבר להודות ש'כלכלת החלחול' נכשלה לגמרי מפני שמרכז הקיום הכלכלי הוא מעמד הביניים ולא העשירון העליון? האם יש באמת דבר כזה 'שוק חופשי' כשאנחנו אלה שקובעים את החוקים שלפיהם הוא פועל?"
  • "הדילמות שבפנינו הן דרמטיות ועלינו לגשת אליהן בצניעות ומתוך ראיה רחבה. אנחנו יודעים להסביר, כולנו, מדוע שמירה על איזון פיסקלי היא חשובה, אבל עלינו להודות בכך שזוהי התלבטות בין העניים של מחר לעניים של היום. אנחנו יודעים להסביר - באותות ובמופתים ובמצגות פאואר-פוינט - שבמצב של גירעון גבוה, אם יהיה מחר משבר, לכלכלה לא תהיה כרית ביטחון שתשמור עליה. אבל מה אם לא יהיה משבר? מה אם ב-2016 תהיה צמיחה חזקה בשווקים הבינלאומיים ועודף תקציבי ממשי? איך נסביר לעצמנו את העובדה שבשם האיזון הפיסקלי מנענו - בדעה צלולה - מילדים עניים בבית שמש ובירושלים, בעוטף עזה ובקרית שמונה מזון וחינוך, דיור ורווחה. מה נגיד להם - ומה נגיד לעצמנו - על כך שגזלנו מהם את הסיכוי בשם סיכון תיאורטי שלא התממש?".
  • "יש עובדה פשוטה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה: משהו לא עובד. יוקר המחיה, יוקר המזון, יוקר הדיור, הם בלתי אפשריים. המוביליות החברתית בין העשירונים התחתונים לעשירונים העליונים היא מהנמוכות בעולם המערבי ומדדי אי-השוויון הם בלתי נסלחים. תפקידנו לשנות את כל זה, ואם הכלים המסורתיים לא עובדים - צריך לחפש כלים אחרים."
  • "החיים - ברוב המקרים - אינם מורכבים מן העובדות אלא מן התפיסה של העובדות. אם כל האנשים יאמינו, ברגע מסוים, שהבורסה עומדת ליפול - הבורסה תיפול גם אם אין שום הצדקה מעשית שמובילה לכך. משקיע ישראלי גדול אמר לי פעם שכלכלנים טובים קוראים את עמודי החדשות הרבה לפני שהם קוראים את העמודים הכלכליים. מה אומרים לנו העמודים האלה? הם אומרים לנו שהישראלים מאבדים את האמון בשיטה ובמערכת. יוקר המחיה הורג אותם מחדש בכל יום והם זקוקים מאתנו לאישור מחודש לכך שיש להם עתיד במדינה הזו. הם רוצים לדעת שאחרי שהעלו להם מסים ב-2012 וב-2013 והורידו אותם למקלטים ב-2014, הם עדיין חיים במקום שרואה אותם באמת, עם שלטון שמקשיב להם באמת וממשל שאכפת לו מהם באמת. בידינו הדבר להחזיר להם את האמון הזה. זה לא יהיה פשוט. בטח לא בעולם לעומתי, עם שיח ציבורי אלים, שמנוהל בידי תסכול וזעם ומידע חלקי ומוטה וכולם מחפשים בו כל הזמן מישהו להאשים. בעולם כזה האינסטינקט הוא לחמוק מאחריות כדי לא להיות אלה שמאשימים אותם בצרותיהם של אחרים, אבל אני מאמין שמשרד האוצר יכול וצריך לקחת את האחריות הזו. בידנו הדבר להחזיר להם את הידיעה שעתידם נמצא במקום הזה. בוויכוח בין ברלין לירושלים, אנחנו יכולים להכריע מה תהיה התשובה",  ‏
  • "לשמור על הקופה זה חלק מהתפקיד, אבל אם זה הופך להיות כל התפקיד, אנחנו חוטאים לייעודנו. כרגע לילד בירוחם אין באמת הזדמנות שווה, כרגע לילדה יוצאת אתיופיה מקרית מלאכי או לילד חרדי מבית"ר עילית אין איך להיחלץ ממעגל העוני, כרגע אנחנו לא מייצרים מספיק פתרונות לצמצום אי-השוויון ולשיפור מצבו של מעמד הביניים, וכל עוד זה המצב - אנחנו מועלים בתפקידנו‎"‎‏. ‏
אתה קורא, ואתה מגרד בראשך. האומנם הוא למד כל-כך הרבה? ועם זאת, הוא מגיש תקציב דומה כל-כך לקודמיו? או שמא האיש שרכב אל תוך הכנסת על גב 19 מנדטים שקיבל הודות למחאה החברתית, ולא עשה דבר משמעותי אחד איתם, מתכונן לאפשרות של בחירות או של חילופי-גברא בממשלה, בעקבותיהם הוא נאלץ לדבר קצת אחרת ?
לעיון נוסף



20/10/14

על תאונת-דרכים והשלכותיה הפוליטיות-מדיניות ועוד כמה נקודות

  • כאילו שמצב הדברים, כמות שהוא, איננו מתוח מספיק, באה תאונת-הדרכים אמש, ליד סנג'יל, בה מצאה את מותה הילדה בת ה-5, אינאס שווכאת ונפצעה קשה עומר עספור, גם היא בת 5. לא סתם תאונה. תאונת פגע-וברח שנסיבותיה עדיין נחקרות במשטרה. האירוע שנחשב, היסטורית, כזה שהתחיל את האינתיפאדה הראשונה, היה מותם של ארבעה פועלים בתאונת דרכים בין משאית בה נהג ישראלי, לבין שתי מוניות. לגבי אותו אירוע נפוצה שמועה כאילו היה מדובר בפעולת טרור ישראלית מכוונת. האם תאונת-הדרכים הזו תהיה האירוע שהיסטוריונים יתארו כאילו הוא זה שהתחיל את האינתיפאדה השלישית ? 

  • אני מזכיר פוסט ישן-נושן - למה הנשיא אובמה בא לבקר? - כדי לוודא שקוראיי זוכרים שתפישת המציאות על פי הבלוג הזה (בניגוד לתקשורת הישראלית ברובה), היא שהאינתיפאדה השלישית כבר התחילה ממזמן. 
  • ואני מזכיר פוסט חדש מהתנור - זה לא נראה טוב - כדי לשוב ולהזכיר שאפשר לקרוא את המצב הישראלי-פלסטיני במגוון נרטיבים, ובוודאי לא חייבים להסכים עם הניתוח הפוליטי שלי, אבל אי-אפשר להתעלם מהמציאות: לפלסטינים יש אינטרס מדיני ברור להגביה את הלהבות, כדי לוודא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יקבל פחות כותרות בתקשורת העולמית מדעא"ש ועניינים שכאלה.  


14/10/14

זה לא נראה טוב

קשה להביט על המצב הנוכחי של המאבק הדיפלומטי הישראלי-פלסטיני באופטימיות, אם אתה ישראל. 


אבל זה לא צריך לגרום למישהו לחשוב שהפלסטינים מתנהלים ללא תוכנית מסודרתהכרעת הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה הפלסטינית ברוב עצום היא רק עוד קיסם שנוסף לו למדורה ההולכת ומתעצמת. זה הצד שעוסק בהגברת הלגיטימציה הפלסטינית. במקביל, הצד השני- הגברת הלחץ הישראלי גם היא נושאת פירות, למשל הכרעת הכנסיה הפסביטריאנית לפני כמה חודשים למשוך השקעות בחברות המעורבות במה שהכנסיה הגדירה ככיבוש.  

אפשר לא להסכים איתי לגבי הניתוח שלי של המצב הבטחוני הנוכחי בשטחים, אבל אי אפשר להביט על המציאות שלאחר צוק איתן, על רקע הדרך שבה הסתיים התהליך המדיני האחרון, ולאור הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני האגרסיבי, ולחשוב שהדברים מנותקים או יישארו מנותקים מן האירועים האחרונים סביב הר הבית. 

יחסי אבו-מאזן וראשי חמאס אולי לא לגמרי ברורים לעין הישראלית, אבל הנחת-המוצא של ישראל צריכה להיות שמבחינת החמאס, כל עוד אבו-מאזן יכול לספק הישגים מדיניים, הם יתנהלו באופן שיהיה המועיל ביותר עבורו. 

האם יש מקום להרהורי קונספירציה בנוגע לצוק איתן ובנוגע לכוונותיו המדיניות של ביבי נתניהו? ייתכן. 

קשה להחליט מה נראה יותר גרוע - האפשרות שישראל מתנהלת ביודעין ובמכוון מתוך כוונות קונספירטיביות אבל תוך הבנה עמוקה של השלכות מעשיה, או האפשרות שישראל מפסידה במלחמה הדיפלומטית תוך הפגנת יכולות מחרידות. 


לקריאה נוספת

05/10/14

Between fear and hope - the Brazilian elections

Brazil goes to elections today, but polls do not predict a very different tomorrow. Brazilians elect today 1,059 state legislators, the entire 513-seat lower house of the federal Congress, a third of their 81 federal senators, governors of all 27 states and a president.

If to judge from an economic perspective (which is sometimes a very good predictory sign), the recent fall in the Brazilian stocks is mainly due to the markets foreseeing more of the same. So, markets favor candidate Marina Silva for president over incumbent  Dilma Rousseff. But what do Brazilians themselves prefer?

Polls repeatedly tell that Rousseff's popularity is stable. Analyst tend to attribute this to so called popular measures of her government:

  • the reduction of the federal tax in the energy bill;
  • the exemption of federal tax in the products of the consumer basket (meat, milk, beans, rice, flour, potatoes, tomatoes, bread, sugar, coffee powder, cooking oil, butter, bananas and apples)
  • The lowering of the overnight rate conducted by the Central Bank of Brazil 

I tend to be one of those who believe that Roussef shall end victorious. Maybe even after a single round. My reasons are less to do with international analytsts and more with the wind that is sweeping the entire continent. South-America has been seeking a different, more balanced form of government, than the neo-liberal direction it is recommended by economists.

If that prediction is true, and Rousseff is able to win despite the criticism surrounding the constructions for the soccer world cup and the coming Olympic games, and even despite Brazil's defeat in the soccer world cup, then all analysts who predicted a close race should take a long hard look in the mirror. Any politician and any ruling party that can survive such a sports disaster, have much deeper roots than anyone estimted.


[update: on October 26 a second round of elections shall be held, between president Dilma Rousseff of the PT and Aécio Neves of the PSDB

30/09/14

מדוע נסע בנימין נתניהו לארה"ב ומה היתה תכלית נאומו באו"ם?

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שנאומו של בנימין נתניהו באו"ם לא נועד לקידום יחסי ישראל עם הפלסטינים. נתניהו הציג את העיסקה הזו כנסיעה שתכליתה היא להשיב לגירסא הפלסטינית שהעלה אבו-מאזן (אותה גירסא שהאשימה את ישראל בפשעי-מלחמה בצוק איתן). קשה שלא לחשוד שנסיעתו ונאומו משרתים צורך אחר. אבל איזה?

על פי התקשורת, נתניהו עוסק בפגישות מדיניות אינטנסיביות למדי בביקור הזה:
  • שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי (פגישה ראשונה בין השניים מאז 'צוק איתן'); 
  • ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי (פגישה ראשונה מזה עשור בין ראשי הודו וישראל); 
  • נשיא ארה"ב, ברק אובמה (בוושינגטון ביום רביעי); 
  • מזכ"ל האו"ם, באן קי מון; 
וכך עולות להן אפשרויות מספר אל השכל התוהה מה בעצם מחפש לו ראש-ממשלת ישראל שם?
אפשרות אחת - נסיעה מדינית שתכלית בקרת-נזקים אחרי 'צוק איתן'. נדמה לי שעיון בנאום שלו, לא מאפשר ביטול של הפרשנות הזו:
"כך שבחרה לחקור את ישראל במקום את החמאס על פשעי מלחמה, מועצת זכויות האדם של האו"ם בגדה בשליחותה העליונה להגן על חפים מפשע. למעשה, היא הפכה את חוקי המלחמה על פניהם.

ישראל, שנקטה בצעדים חסרי תקדים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלסטינים, סופגת גינויים.

החמאס, שפגע במזיד באזרחים והסתתר מאחוריהם – פשע מלחמה כפול – זוכה לפטור.

בכך, מועצת זכויות האדם שולחת מסר ברור לטרוריסטים באשר הם: השתמשו באזרחים כמגן אנושי. השתמשו בהם שוב ושוב ושוב. יודעים למה? כי למרבה הצער, זה עובד.

בעצם הענקת לגיטימציה בינלאומית לשימוש במגינים אנושיים, הפכה מועצת זכויות האדם של האו"ם למועצת זכויות הטרוריסט. ויהיו לכך השלכות. ככל הנראה יש לכך כבר השלכות בכל הקשור לשימוש באזרחים כמגן אנושי.

זה לא רק האינטרס שלנו. אלה לא רק הערכים שלנו שנמצאים תחת מתקפה. אלה הם האינטרסים שלכם והערכים שלכם."

אפשרות שניה - למרות ש"הארץ", כהרגלו, עסוק במיסגור שלילי של הנסיעה הזו (אולי בגלל שלהשקפת העיתון אם ראש-ממשלה לא מודיע על ויתורים נוספים, הוא אינו עוסק בקידום השלום), לנסיעה יש תכלית בינלאומית חשובה, המעוגנת בתפקידה הנסתר של ישראל בקואליציה נגד דעא"ש, וביחסים המשתנים בין ישראל למדינות ערב המתונות והמיועדת לקדם תהליך שלום חדש, המבוסס על הנחות-יסוד חדשות. בואו נקרא יחד את דבריו של נתניהו:

"על אף האתגרים האדירים הניצבים בפני ישראל, אני מאמין שיש לנו הזדמנות היסטורית.

אחרי עשרות שנים בהן ראו בישראל אויבת, מדינות מובילות בעולם הערבי מכירות יותר ויותר בכך שאנו ניצבים יחד בפני אותם איומים – בעיקר איראן גרעינית ותנועות אסלאמיסטיות קיצוניות שמכות שורשים בעולם הסוני.

האתגר הניצב מולנו הוא לנצל את האינטרסים המשותפים הללו כדי ליצור שותפות פורה לבניית מזרח תיכון יציב יותר, בטוח יותר ומשגשג יותר.

יחד נוכל לחזק את הביטחון האזורי ולקדם פרויקטים בתחום של מים, חקלאות, תחבורה, בריאות, אנרגיה ותחומים רבים אחרים.

אני מאמין ששותפות בינינו עשויה אף לסייע בקידום השלום בין ישראל לפלסטינים.

רבים החזיקו זמן רב בדעה ששלום ישראלי-פלסטיני יוכל לסייע בקידום פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי.

אולם בימים אלה אני חושב שזה פועל הפוך: פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי עשוי לסייע בקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

על מנת להשיג שלום זה, עלינו לשאת עינינו לא רק לירושלים ורמאללה, אלא גם לקהיר, עמאן, אבו דאבי, ריאד ומקומות אחרים.

אני מאמין שניתן להשיג את השלום באמצעות מעורבותן הפעילה של מדינות ערב, אלה המוכנות להעניק סיוע פוליטי, חומרי וכל סיוע חיוני אחר.

אני מוכן לפשרה היסטורית, לא בגלל שישראל כובשת אדמה זרה. עם ישראל אינו כובש בארץ ישראל. ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והשכל הישר כולם מוכיחים שיש לנו זיקה ייחודית לארץ הזאת מזה 3,000 שנה.
אני רוצה שלום כיוון שאני רוצה ליצור עתיד טוב יותר עבור עמי.

אולם זה חייב להיות שלום אמיתי, המעוגן בהכרה הדדית ובהסדרי ביטחון יציבים, הסדרי ביטחון איתנים כסלע, בשטח."
אפשרות שלישית - זו בכלל נסיעה מדינית שתכליתה העיקרית היא תקשורת עם הציבור הישראלי. נתניהו אולי דיבר שם, אבל דבריו מיועדים לאזרחים כאן. כדי לוודא שהם יראו בראש-ממשלתם את הלוחם האמיץ, הנחוש על דמותה הבינלאומית של המדינה, ואולי אולי ישכחו את הפער בין הבטחותיו על שייעשה כראש-ממשלה במלחמותיו הוא עם החמאס, לעומת המציאות (מציאות שבה, אין מנוס מהמסקנה שאין הבדל במדיניות הביטחון של ישראל בין ממשלות קדימה והליכוד, בדיוק כפי שלא היה הבדל במדיניות הכלכלית בין שתי המפלגות. השאלה היחידה שנותרה, כרגע, ללא תשובה, היא האם מדיניות החוץ דומה או שונה). מדוע אי אפשר לבטל את הפרשנות הזו? בגלל הדרך שבה היא מוסגרה ביחסי-הציבור של משרד ראש הממשלה עצמו. בואו נקרא יחד את ההודעה לתקשורת על ביקור העבודה הזה של נתניהו בארה"ב (במסגרתו נשא את הנאום באו"ם). בהודעה צוטט ראש הממשלה מצהיר:
" אומר את האמת של אזרחי ישראל מול כל העולם. בנאומי בפני עצרת האו"ם ובכל מפגשיי אייצג את אזרחי ישראל, ואהדוף בשמם את ההשמצות והשקרים שמוטחים כלפי המדינה שלנו".
למרות שכל אחת מהאפשרויות שובת-לב, וייתכן שבכולן יש יותר משמץ של אמת, אני נוטה להמר דווקא על האפשרות השניה - שזו נסיעה שתכליתה תהליך מדיני. אני גם נוטה לחשוד שהדברים שאבו-מאזן אמר לא נאמרו סתם. אני מאמין שיש תיאום בין לשכת אבו-מאזן ללשכת נתניהו. הניגוח ההדדי הזה משרת צרכים פנימיים של שני המנהיגים ומאפשר לכל אחד מהם להציג עצמו כתוקפני אל עבר הצד האחר, וזה חשוב דווקא נוכח מה ששניהם יודעים שהולך ומתבשל. ומה זה הדבר ההולך ומתבשל ? תהליך מדיני רב-צדדי בו יילכו יחד מדינות ערב המתונות, ישראל והפלסטינים המתונים. מין דבר שכזה שעוד לא ראינו כאן (למרות הקולות סביב ועידת מדריד). נסיון אמיתי לנצל את חלון ההתפתחויות שפתחה כאן דעא"ש עבור כולם בלי שהתכוונה לזה בכלל.

מה דעתכם? איזו אפשרות מועדפת עליכם? קראו את הנאום ונחשו בעצמכם.