29.2.2016

תחזיות פוליטיות לקראת סיום

אוסף סוגיות ותחזיות פוליטיות לקראת סיום:

 ייצוג הולם לנשים, במשמעות של חצי נשים חצי גברים (לפחות) לא יקרה בפוליטיקה הישראלית של השנים הקרובות, לצער כולנו. מה שעצוב יותר, הוא שגם פוליטיקאית ישראלית בראשות מפלגה לא עתידה להינות באופן מיוחד מתמיכה של נשים ישראליות בקלפיות. האם זה בגלל שנשים, לצערן ולצער כל מי שסבור שהן ראויות לייצוג הולם, שוכחות את העובדה המצערת ביותר בפוליטיקה - שאתה חייב לתמוך במי שבאמת מייצג את האינטרסים שלך? האם יכול להיות שהנשים זוכרות משהו שאני לא זוכר? שברוב המקרים בהם הגיעה פוליטיקאית לעמדה בכירה, היה חשוב לה יותר לקדם את עצמה מאשר לנצל את עוצמתה לקידום מעמד הנשים בישראל.

כמה חזק חותך פוליטיקאי ישראלי ימינה ? עוד נראה. שוב ושוב. קשה לדעת מי ומתי, אבל לרוב זה קורה. ואז לאתר יזכור הישראלי ולדרכי-הזכרון של הצד השני נוספים עוד כמה בני 19 ששירתו ביחידה מובחרת בזמן הלא-נכון. הם מקריבים עצמם למען מניעת התרסקות דמות או מפלגה פוליטית ישראלית זו או אחרת, ולמען חיזוק המעמד של תנועה פוליטית אצל שכנינו מאידך (ולא , זה לא באמת עוזר לדמות או למפלגה הישראלית. בדיוק כפי שזה לא יפתור את הבעיות של ישראל בסכסוכיה במזרח התיכון, הממתינים לפוליטיקאי חותך-הקשרים-הגורדיים הישראלי שבאמת יודע לנצל הצלחות צבאיות - אם הוא נולד בכלל. לתנועה הפוליטית של הצד השני זה דווקא כנראה כן יעזור. למה שפוליטיקאי ישראלי יעזור לתנועה פוליטית אצל הפלסטינים, הלבנונים או הסורים ? תשאלו אותו. אבל זה הרי מה שעושים פוליטיקאים ישראליים במשך שנים ארוכות. )

מפלגת העבודה עוד תמשיך ותגדל: 
כאשר המפלגה שלך יושבת בממשלה אחת עם מפלגה דומיננטית אחרת, 
באופן שמקשה על הציבור לזהות הבדלים ערכיים ביניהן, 
זה לא רק הציבור שלא מבין מה ההבדל, זו המפלגה 
שמאבדת את האידיאולוגיה שלה. 
הדרך לעתיד טוב יותר מתחילה מישיבה באופוזיציה. 
מהבחינה הזו,  שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג זורעים את זרעי שובה של מפלגת העבודה כאלטרנטיבה שלטונית אמיתית. 

ליש עתיד אין עתיד (גם לא למפלגת כולנו): בזמנו, אחרי הפיצול בין הליכוד וקדימה, הליכוד הצליח להימנע מלהפוך לקטן יותר מסביבתו, הודות לנופך הרוסי של ישראל ביתנו, הנופך הדתי של האיחוד הלאומי (אפילו אריה אלדד התקשה לכסות כעלה תאנה את היותו החילוני היחיד שם), וקשי-העורף של המצביעים המסורתיים של הליכוד, שסירבו לזהות במעברו של שרון שינוי-זהות במפלגה לה אבותיהם הצביעו. אולי היה בזה משהו אינטואיטיבי אותנטי שהנחה את המצביעים המסורתיים - הרי גם שרון לא היה בשר מבשרה של חירות.... היכולת של מפלגה לבדל את עצמה מסביבתה היא מפתח להישרדות. לכן קדימה לא שרדה. לכן התנועה בראשות ציפי לבני תיטמע בתוך מפלגה אחרת או תיעלם. מרוב מאמצים לדחוף זו את זו, לתייג את האחרת, כימין או כשמאל, חוקי הפעולה והתגובה של הפיסיקה של הפוליטיקה יביאו לכך שיש עתיד וכולנו לא יוכלו לייצג באמת את המרכז הישראלי. אותו מרכז אבוד ואומלל שממשיך לחפש את עצמו בפוליטיקה הישראלית, ותמיד תמיד תמיד מתאכזב לגלות שהוא בעצם לא מצא את עצמו.לכן מפלגות מרכז לא שורדות בישראל אלא רק מתחלפות. 

בנימין נתניהו ישנה שוב את שיטת המשטר הישראלית: נתניהו יודע את מה שכולנו יודעים. הוא לא יוכל להמשיך ולשלוט עוד עשור כראש-ממשלה. הדרך היחידה עבורו להישאר בשלטון עוד זמן רב כל-כך, היא העברתה של ישראל למשטר נשיאותי. מה זה יעשה לליכוד? שאלה טובה. היינו רוצים לפנטז על היווצרותן של שתי מפלגות עומק יציבות כמו בארה"ב. לפחות שתיים. היינו רוצים לפנטז שאחת מהן תהיה הליכוד, עם ההיסטוריה המפוארת של המפלגה הזו. אבל חוק הבחירה הישירה לרשות הממשלה לימד אותנו משהו עצוב על דמוקרטיה בישראל. הנסיון לרכז את הכוח מביא לפיצולי-נגד שמערערים את עוצמת המשטר. נתניהו אולי ישנה את שיטת המשטר, הוא אולי יכהן כנשיא, אבל הוא לא יוכל להמשיך ולשלוט. 

המשק הישראלי ימשיך ויצמח: תהליכי מעמקים של השתלבות של החרדים והערבים פועלים כבר היום, מעמד-ביניים הולך ומתחזק בקרב שני השבטים האלה. המנוע הכלכלי של העתיד נבנה היום. מהבחינה הזו, אפשר להיות אופטימיים. הגשרים שהכלכלה תבנה בין 4 השבטים הישראליים עשויים להיות התשתית לפוליטיקה ישראלית אחרת לגמרי, כזו הנשענת על פוליטיקה של מנהיגים מקומיים, שמבדילים בין איומים ערטילאיים לצרכים הקיומיים של הקהילות מהן הם באים ואותן הם באמת מייצגים. 

מדינת הרווחה הישראלית שוב תשוב: ככל שהאוכלוסיה הישראלית מזדקנת, מערכות הרווחה הישראליות יתחזקו. זו לא שאלה של חמלה, של צדק או של ערכים אחרים. זו שאלה אלקטורלית פשוטה. כשהאלקטורט הקשיש הוא הגדול ביותר, אי אפשר להמשיך ולהתעלם ממנו. 

השלב הנוכחי של הסכסוך הישראלי פלסטיני יגיע להכרעה תוך 20 שנה: 
יום יבוא בו הדילמה של יחסי יהודים-ערבים בין הנהר לים תתמקד אך רק בשאלת השוויון האזרחי בהשתתפות בבחירות.
מתי? קשה לדעת, אבל סביר להניח שזה כנראה יקרה בתקופה שאחרי מותו של אבו-מאזן אחרי שהרשות תתרסק במלחמות יורשים. 
התרסקות הרשות הפלסטינית היא הנקודה בה  שעון הזמן של מדינת-ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית באמת יתחיל לתקתק לאחור, בדיוק כפי שהשעון של דרום אפריקה התחיל בזמנו.
מה נראה כאן אחר-כך  (עם או בלי כפייה כלכלית בין-לאומית)? 
מדינה דו-לאומית דמוקרטית או שתי מדינות עוינות זו לצד זו ? 
לצערי ולשמחתי הסיכויים שווים. 
לצערי, כי מדינה דו-לאומית דמוקרטית היא קץ החזון הציוני של מדינת ישראל. 
לשמחתי, כי במצב של פיפטי-פיפטי, האזרחים יכולים להשפיע ולהכריע. 
זה בידיים שלכם חברים. 

28.2.2016

לפני סיום ובמקום סיכום

לפעמים כדאי לעצור ולחשוב מאין הגענו ולאן אנחנו הולכים. זה נכון גם במישור הציבורי-הפוליטי וגם במישור האישי.

ב-15 בינואר 2007 יצאתי לחופשה ללא תשלום מעבודתי בשירות הציבורי, באחד ממוקדי קבלת-ההחלטות המרכזיים במדינת ישראל. בחרתי לעשות זאת אחרי שהגעתי למסקנה שיכולתי להשפיע לטובה 'מבפנים' מאותו מקום מוגבלת מדי, בניגוד לציפיות שהביאו אותי אל אותו מקום ואל אותו תפקיד.

בחרתי בדרך העזיבה המסויימת הזו לבקשתה של הממונה עלי,  מאחר וזו היתה דרך מנומסת ותרבותית לעזוב בלי לגרום לה ולממונים עליה למבוכה. במהלך מרץ-אפריל באותה שנה סייעתי, מבחוץ, בהשלמת העניינים האחרונים שהיו באחריותי ונדרשו לעבודה נוספת שלא הועברה לאחרים. ב-15 ביולי 2007 הודעתי למקום עבודתי שלא אשוב מהחופשה.

לא הייתי עובד בכיר-דרג בשירות הציבורי, אבל מילאתי סוג של תפקיד שיש בו שיקול דעת רב ויכולת השפעה לא-מבוטלת, כך שגזרתי על עצמי שנה של צינון מעיסוק בפוליטיקה. 

בין צינון לפרנסה, מצאתי עצמי מתלבט בנוגע לדרך הנכונה לנסות להשפיע לחיוב על החברה הישראלית. 

בלוג פוליטי, דרכו אוכל לנסות ולשתף במבט מפוכח, פרי שנות עבודתי בשירות הציבורי, נראה כדרך מעניינת, בעלת פוטנציאל, שיתרונותיה רבים מחסרונותיה. 

כך נולד הבלוג פוליטיקה ישראלית 101. 

7 שנים חלפו. תקופה שהיתה מאלפת, מרתקת ומעשירה, 
עם רגעי סיפוק ורגעי תסכול לרוב, אבל בעת הזו, 
נראה לי כי הגיע הזמן למצוא דרך אחרת לנסות ולהשפיע. 

הבלוג לא יעודכן לאחר סוף החודש, אבל אני מקווה שתכניו 
יועילו למי שייתקלו בו בדרכם עלי רשת. 

27.2.2016

האמינו יום יבוא (בו הפלסטינים יזכו להנהגה נבחרת אחת)

מבט על ההיסטוריה הפלסטינית מלמד שהתקופה בה היתה נציגות אחת דומיננטית לתנועה הלאומית הפלסטינית, איתה היה אפשר להגיע להסכמות כאלה או אחרות היתה קצרה מאוד. 

עם הקמת אש"ף בידי אחמד שוקיירי במאי 1964, נוצר וויכוח בין ירדן לבין אש"ף על ייצוג הפלסטינים. ירדן, ששלטה בגדה המערבית מאז סוף מלחמת העצמאות, העניקה אזרחות מלאיה לתושביה הפלסטינים ויצרה תהליך של אינטגרציה בין שתי הגדות. אש"ף, לעומת זאת, דרש לאומיות פלסטינית עצמאית, במנותק מן השלטון ההאשמי של המלך חוסיין. 

הויכוח הזה נמשך עד ועידת רבאט , ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית, באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו, בה הכריעו האומות הערביות להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.

ההחלטה הזו, שכמובן התקבלה ללא היוועצות דמוקרטית בפלסטינים עצמם, חיזקה מאוד את אש"ף. למרות שהוא המשיך ליזום פעולות טרור, מדינות רבות הכירו בו והוא קיבל מעמד משקיף בישיבות האו"ם. לאחר נאומו של ערפאת באו"ם ב-14 בנובמבר 1974, הכירו האומות המאוחדות בהחלטות וועידת רבאט ובזכותו הבלעדית של אש"ף לייצוג הפלסטינים. 

כאשר התחיל תהליך אוסלו, עדיין החזיק אש"ף במעמד הזה מבחינה פורמלית. עם זאת, ההנהגה הפלסטינית בגדה וברצועה ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף זמן לא-מבוטל. יש הטוענים כי החשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערער את מעמדם של פת"ח ואש"ף, יחד עם עליית כוחו של חמאס, היו המניעים העיקריים של יאסר ערפאת לכרות את הסכמי אוסלו.

מראית-העין של אחדות פלסטינית של שיתוף פעולה בין חמאס לאש"ף עם דומיננטיות אשפ"ית במסגרת הרשות הפלסטינית הגיעה לשיא של אשליה במסמך האסירים (במאי 2006) והתרסקה סופית עם השתלטות חמאס על רצועת עזה  (ביוני 2007) 

ומאז הפלסטינים שוב נטולי נציגות אחת מוסכמת. איך אפשר לדבר על תהליך מדיני עם אין עם מי ? 

אפשר לדמיין תרחיש פרואקטיבי, בו ישראל שומרת על גישת רבין לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופועלת בנחישות לחיזוק מעמד המתונים. למשל, על ידי הסכמה להקמת נמל בעזה, שינוהל בידי הרשות הפלסטינית, בתנאי שהשליטה בכל שטחי עזה תשוב לידי כוחות הביטחון של הרשות.

סביר יותר לדמיין את החלופה של התעצמות חמאסית בגדה בעקבות מותו (שיבוא, ביום מן הימים) של אבו מאזן וההתפוררות הצפויה של הרשות הפלסטינית בעקבות מלחמות היורשים, שתביא, בסופו של תהליך עקוב מדם, לשליטה של חמאס בעזה ובאיזורי הגדה הנמצאים בשליטה מלאה של הרשות. 



מי שחושב שעדיפה הרשות על פני החמאס צריך לזכור את האמת העצובה: ככל שהשנים עוברות הולך ומצטבר המידע כי ערפאת תכנן את האינתיפאדה השניה הרבה לפני שאריאל (אריק) שרון חשב להניח את כף רגלו בהר הבית. 
לדוגמא - ראיה שהצטרפה לאחרונה לפאזל הזה:"לפי דיווח באל-אחבאר הלבנוני, כמה שבועות אחרי הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, שלח ערפאת מסר למורנייה, דרך מפקדים בחיזבאללה שהיו בעבר אנשי פתח ונשארו בקשר עם יו"ר הרשות. במסר הודיע ערפאת על ההכנות לקראת פריצתה של אינתיפאדה שנייה. "

נזכיר לכל מי ששכח:

  1. ישראל נסוגה מלבנון ב24 במאי 2000
  2. חסן נסראללה נשא את נאום קורי העכביש ב26 במאי 2000
  3. האינתיפאדה השניה פרצה ב-27 בספטמבר 2000

כלומר, כמה שבועות אחרי הנסיגה, הרבה לפני פריצתה 'הספונטנית' של האינתיפאדה המכונה אינתיפאדת 'אל אקצה'
תכנן אותה ערפאת.

אני תמיד חשבתי שהבחירה בפרטנר טרוריסט, שהיה בדעיכה, כפרטנר להסכמי אוסלו, היתה אחת הטעויות המרכזיות בהם. שניה אולי רק להכרעה להביא הנהגה מבחוץ, דווקא בזמן שבו היה ברור כי היא איבדה את רוב התמיכה שהיתה לה.

אותה טעות התפוצצה לנו בפנים פעמים רבות בדמות פיגועי הטרור הרבים. התשלום על הטעות הגיע לשיא כאשר חמאס, מי שהיה הפופולרי יותר ברחוב הפלסטיני כבר בזמן הסכמי אוסלו, זכה בבחירות ב-2006 למועצה המחוקקת הפלסטינית ולאחר מכן השתלט באלימות על עזה.

ומאז אנחנו שוב תקועים עם שכנים שאין להם הנהגה יחידה. ולך ותדבר ותסכם משהו עם מפלצת דו-ראשית.

יהיו שיאמרו שזה עדיף, אבל המציאות מדברת בעצמה: מחד, נראה שהרשות פועלת בקצה גבול יכולותיה, ומאידך, חמאס הולכים ומתמתנים ככל שהם שולטים בעזה.  למה ? בעיקר בגלל שיש להם יותר מה להפסיד.

המסקנה שלי ? היינו יכולים לשלם את אותו מחיר בפיגועים אם היינו מנסים להגיע להסכם ישירות עם החמאס ב-1993,
 במקום להמליך על הפלסטינים את ערפאת וחבריו.

יש כאן סוג של לקח: כאשר משטרים דמוקרטיים נוהגים בחוסר-דמוקרטיות ביריביהם, הם משלמים על כך מחיר יקר.

האם נזכה לראות בתיקון המצב ? אני נמנה על האופטימיים ומאמין שכן. אבל זה לא יקרה ברגע אחד. ראשית, נצטרך לראות את אבו-מאזן יורד מבמת ההיסטוריה. לאחר מכן, נראה את חמאס משתלט על החלקים ביהודה ושומרון שהם בשליטת הרשות. בשלב הבא כנראה נגלוש להתנגשויות אלימות וכואבות בין ישראל לחמאס.

ואחר כך? אז יקרה מה שהיה צריך לקרות ב-1993. משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים הנבחרים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

זה כמובן לא הכרחי. היתה וישנה ותהיה אפשרות שישראל תשתלט מחדש על עזה. תשמיד את החמאס. תאפשר לאלטרנטיבה חילונית לצמוח מחדש בחברה הפלסטינית.
היתה וישנה אפשרות שישראל תבצע טרנספר לפלסטינים.
אבל שתי האפשרויות האלה הן תאורטיות בלבד.
מה אפשר לעשות והמנהיג הפוליטי הדומיננטי ביותר שהיה לימין מאז ומעולם הוא פחדן בלבו, ואת כל הדברים שהבטיח, ואת כל הדברים בהם איים, הוא לעולם לא יקיים ?
אז מה נשאר? משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

האם ייתכן משא-ומתן כזה ? תביטו על מה שקורה בעזה. חמאס הם כבר מזמן לא הרדיקלים הקיצוניים ביותר שהיו שם.
במצב שנוצר, יש לחמאס יותר אינטרסים להיות ביחסים של אי-לוחמה עם ישראל מאי-פעם.
במציאות הזו, של אויבו של אויבי הוא ידידי, הדרך קצרה להסכמים מדיניים.

יהיו שיגידו שאין להסכמים האלה עתיד. אלה אותם אנשים שאמרו שגם להסכמים עם מצרים אין עתיד.
המציאות לימדה אותנו שיעור אחר. למרבה הצער, את השיעורים הבאים, עד שיגיע יום המו"מ הזה עם חמאס, נאלץ כולנו ללמוד.




26.2.2016

סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי

איך זה קרה לנו, שסוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי אינה נדונה עוד? 

מרוב עיסוק בביטחון ושלום, נשכחה המהות. אותה מהות שמפרידה בין ערביי ישראל לערביי מזרח ירושלים, אותה מהות שמאחדת את ערביי שטחי C ומזרח בירת ישראל: שאלת ההצבעה לכנסת ואפשרות ההשפעה והמעורבות על המדינה שבה אתה חי. 

תושבי מזרח ירושלים, נהנים ממעמד של תושבות קבע מאז 1967, אבל המעמד הזה הוא אליה וקוץ בה: יש תעודת זהות כחולה. יש הצבעה לרשות המקומית. אין אפשרות להצביע לכנסת. ישראל החליטה לתת להם את הבחירה אם להיות אזרחים או תושבי-קבע, ויצרה במו ידיה בעיה שאפשר היה להימנע ממנה. 

אומרים לי שאני במיעוט בשאלת ההצבעה לכנסת של תושבי מזרח ירושלים או בשאלת המעמד האזרחי של הערבים תושבי השטחים. 

אני לא מסכים. 

הסוגיות האלה כלל לא נמצאות במרחב הדיון הציבורי, בעיקר בגלל שהשמאל מקשקש כבר כמעט 25 שנה על הקשר בין סוף הכיבוש וחשיבות המשא ומתן לשלום במקום להבהיר מה הדילמה האמיתית שלנו: 
זה לא עניין של ביטחון אלא עניין של הישרדותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.  

אנחנו לא צריכים לצאת משטחי B ולהגיע להסכמים בנוגע לשטחי C בגלל שזה יביא לשלום. 
זה לא יקרה בדור הזה. 

אנחנו צריכים לעשות את זה בגלל שהאלטרנטיבה תביא להפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית בעוד דור או שניים, 
ואת סופו של המדרון החלקלק הזה רק אפשר לשער. 


25.2.2016

במקום לשבח התנהלות הוגנת הם תוקפים


הנה יש כאן איש ציבור שלבו ופיו שווים - מחד הוא מקבל את האחריות הציבורית שבתפקיד ולא מועל במשמעת הקואליציונית, ומאידך הוא לא מאבד את מוסריותו ולא מצביע נגד מה שאינו מאמין בו.
במקום לזכות בשבחים על כך מבקרים אותו אנשים שיודעים או צריכים לדעת שבהעדר תמיכה קואליציונית הצעות החוק האלה לעולם לא יעברו, שבקואליציה הזו יש בעיה קשה לחלק מההצעות בגלל הסיעות הדתיות/חרדיות, ושהדרך היחידה להגיע להישגים במציאות הפוליטית הנוכחית היא בהידברות. 

במקום להידבר ולנסות לשפר את האינטרסים שהם וח"כ אוחנה רואים עין בעין, הם תוקפים אותו.
על מה ?
על כך שהוא מבין שבלי משמעת קואליציונית לא תתכן מערכת פוליטית מתפקדת ?
על כך שהוא התעקש שלא להצביע נגד הצעות החוק בהן כולם תומכים?
האם היה עליו להכשיל את הקואליציה עליה הוא נמנע בהצבעה טרומית רק כדי לראות את ההצעות נכשלות לאחר מכן בתהליך החקיקה בגלל העדר התמיכה הקואליציונית ? 
ובאותה הזדמנות לשלם מחיר השווה להתאבדות פוליטית בקרב הדון-קישוטי הזה ? 

חוסר ההגינות של המבקרים הוא רב יותר מכך: הם יודעים או צריכים לדעת שגם בממשלות עבר בהם היו אנשים שיכלו לקדם את האינטרסים של הקהילה, האיזונים הקואליציוניים מנעו הישגים משמעותיים רבים.
המצב הזה לא השתנה ולא ישתנה כל עוד קואליציות בישראל לא יבטאו עמדה ברורה של ימין או שמאל.
(ולא, הקואליציה הנוכחית היא לא קואליציית ימין כפי שמתארים אותה. היא עוד וריאציה על ימין-מרכז, לא מאוד שונה מוריאציות שמאל-מרכז שראינו כאן עוד בשנות ה-50). 

אז למה הם עושים את זה? מהסיבות הפוליטיות הכי זולות שיש: ניצול הזדמנות להביך יריב פוליטי הגון בשעת מצוקה, כדי לנסות להיראות טובים על חשבונו. 
תרשו לי להבטיח לכם: אם יגיע יום בו הם יהיו בנעליו ובמקומו, במקרה הטוב ביותר הם יעשו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהו. במקרים גרועים יותר, הם פשוט יישארו במליאה ויצביעו נגד הצעות החוק, 'בגלל המשמעת הקואליציונית'. 




13.2.2016

Donald J. Trump is no joke

I keep hearing reporters and analysts over here in Israel and around the world outside the U.S stating that Donald John Trump, Sr. has no real chance to become president.


I beg to differ.

We need to look at the U.S predidential race realistically.
The first part the race for the Republican nomination,
is obviously widely opened. Trump has as good a chance as any other candidate, and following his landslide victory in New Hampshire, it is obvious that he enjoys wide support over all sections of party voters.

Unlike any other candidate, he enjoys two strong advantages:
1) He is an outsider, and as such, enjoys near automatic sympathy by all who oppose the establishment. Tea party support, symbolized by Sarah Palin's endorsement of Trump 
goes a long way in the Republican party. Not only does it provide a strong base of zealous supporters, it also means that Trump has a freedom for more liberal views that other nominees can afford themselves. This lets the man attract both the extreme and the moderate parts of the party.
2) More than any other nominee, he is the anti-thesis to
Barack Obama. Any republican who thought Obama was a bad president, would find Trump appealing more than any other nominee.

As he now enjoys a great momentum, following his recent victory, I believe that unless strong alliances are formed against him by two or more of the other Republican candidates, any meanuever on his behalf, that gets the support of one of the candidates that are expected to withdraw in the coming weeks and month, will put him far ahead and very near to victory.

Come the general elections, The republicans have a better chance than many believe, regardless of the Democratic opponent. Everyone would agree that Trump has Reagan-like qualities. The Republicans are going to make a lot of Carter/Obama comparisons, in the buildup of their candidate's competency for presidency. Trump is expected to pick a moderate vice president (John Kasich or Chris Christie,  would be great choices) that will make his appeal significantly greater. If he and Carly Fiorina can solve their differences, they may prove to be an invincible team.

During general elections, the greater parts of the Republican machine is expected to work for Trump. This is true regardless who the opponent is. Few Republicans I know would prefer Clinton or Sanders over Trump.

And then again, Trump would have a huge advantage over his Democratic rival. Sanders would make him appear as the moderate capitalistic alternative to the left-wing Democrat. Clinton would make him appear as the out-of-town Sheriff that has come to bring peace and justice back. And in a third-runner scenario like Michael Bloomberg, Trump can only profit from the expected Democratic voice split.

It all sums up to one possible conclusion: Donald Trump is a serious runner in this race. He should be treated as a real contender and very possibly the next president of the United States of America. He most certainly should not be considered a joke.

27.1.2016

כנגד הבנאליות של הצדקת הרוע

באן קי מון, מזכ"ל האו"ם, בהתייחסות למצב בישראל ובשטחים, ציין, בין היתר, כי רק טבעי שבני אדם יתנגדו לכיבוש ובמצב הזה יש הבוחרים בקיצוניות ובאלימות.

זו התגובה הרשמית של ראש ממשלת ישראל:
"דבריו של מזכ"ל האו"ם נותנים רוח גבית לטרור. אין הצדקה לטרור. הרוצחים הפלסטינים לא רוצים לבנות מדינה - הם רוצים להשמיד מדינה והם אומרים זאת בריש גלי. הם רוצים לרצוח יהודים באשר הם והם אומרים זאת בריש גלי. הם לא רוצחים למען השלום והם לא רוצחים למען זכויות אדם. האו"ם מזמן איבד את הניטרליות שלו ואת הכוח המוסרי שלו והדברים הללו של המזכ"ל לא משפרים את מצבו."
אני לא יכול להגיד שאני אוהב במיוחד את הדברים של קי מון. בוודאי שאינני מסכים לדגשים בהם בחר ובעיקר להשמטות שהשמיט.

אבל התגובה של נתניהו היא החמצה נוראה של הזדמנות הסברתית.

לו הייתי בנעלי נתניהו (ושות'), הייתי בוחר בתגובה אחרת:
  1. נכון עשה מזכ"ל האו"ם כאשר גינה את התקפות הטרור הרצחניות אשר מבצעים פלסטינים מדי יום.
  2. טוב עשה כאשר אמר שאין מקום להסתה וכי אין לסבול את הטלת הספק בזכותה של ישראל להתקיים. 
  3. צר כי בנאום הנושא את הכותרת "הערות המזכיר הכללי למועצת הביטחון על המצב במזרח התיכון" לא התייחס המזכ"ל לאומללות ולכאב הרבים בסוריה, עיראק ותימן. הצער מחריף נוכח הבחירה להתעמק בחיי הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ולגייס כספים עבורם תוך התעלמות מחיי הפלסטינים השוכנים בסוריה .
  4. לו היה המזכ"ל מביט על המזרח התיכון במבט רחב יותר, בוודאי היה מזהה את הדומה בכל אותם מקומות אומללים. בחירתם של צעירים מוסלמים בדרך האלימות היא המשותף לכל המוקדים של האומללות והכאב כאן באיזור המזרח התיכון. היא האתגר האמיתי איתו יש להתמודד. 
  5. לכולנו יש בעיות ואתגרים. אבל אלימות איננה פתרון. מדוע המזכ"ל איננו קורא לפלסטינים להתמודד עם קשייהם בדרכים אחרות, אנושיות יותר? מדוע איננו מנצל את ההזדמנות כדי לשוב ולהנחיל את דרכי המחאה הפוליטית הלא-אלימה אותם לימדו המהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג? 
  6. אנחנו בישראל היינו יכולים  לנהוג בדרך אחרת לגמרי במסגרת הסכסוך הזה, אם העם שמנגד היה שומר מכל משמר על הבטחתו לחדול מאלימות, אם בניו היו מנהלים איתנו שיח לא-אלים, המושתת על רצון כנה בפיוס לדורות ועל הכרה הדדית בקדושת החיים.
  7. אין זה ראוי להצדיק את האלימות, כבוד המזכ"ל. חבל שדווקא אתה, העומד בראש הארגון הבינלאומי שהיה ונשאר סמל לתקוותם של בני-האדם לשלום עלי אדמות, בחרת לפעול בדרך הזו. האומנם הצדקת מעשי הזוועה אשר עושים האנשים היא הדרך לקדם את עתידה של האנושות ?