14.1.2018

הערה בשולי ההפגנות באיראן


כדאי לא למהר עם הסיכומים. קצת סבלנות. כי אלה לא היו הפגנות רגילות.
אולי השלטון באיראן מבין את זה. אולי לא. 
אבל אנחנו צריכים לדייק.

נכון, ראינו בהיסטוריה מחאות פוליטיות שמשטרים דיקטטוריים מדכאים ללא זכר. ראינו את ברה"מ עושה את זה. ראינו את סין עושה את זה. ראינו את איראן עושה את זה.  אבל מחאה על רקע כלכלי פועלת אחרת ממחאה על רקע פוליטי. 
למה ? 
כי מחאה פוליטית מציבה את השוטרים, החוקרים, וכל אלה שהשתתפו בדיכוי ההפגנות בצד מנוכר לצד המפגינים. לעומת זאת, מחאה כלכלית משקפת את האמת המרה - המפגינים מוחים נגד סוגיות שמפריעות גם לשוטרים, גם לחוקרים גם לכל המדכאים האחרים. לפחות באותה המידה. אולי אפילו יותר. כי מי שהקדיש חייו למען המשטר מתקשה יותר להסביר למשפחה כיצד ומדוע הם לא יכולים להרשות לעצמם ביצים גם השבוע. מתנגדי-המשטר יכולים לקטר בקלות. למתוח ביקורת על משאבים הנשפכים בניכר. אבל תומכי-המשטר? מה הם יעשו? 

האמת הבסיסית בנוגע למחאה על רקע כלכלי היא שסוג כזה של מחאה - אי אפשר לדכא לאורך זמן.
שעון החול של המשטר באיראן מתקתק.
המשטר צריך לפתור את הבעיות שעומדות בשורש המחאה הזו. גם אם הוא יצליח לרמוס ולדכא כל ביטוי חיצוני של גל המחאה הזה וגלי המחאה הכלכלית שיבואו אחריו, המציאות תהפוך את המשטר, לאורך זמן, לגזע עץ חלול. 
ואז - כפי שקרה לברית המועצות - המבנה השלטוני האיתן לכאורה מבחוץ, יקרוס פנימה במפתיע. 
זו רק שאלה של זמן.
אולי שנה. אולי עשור.
אבל הגרגרים בשעון החול של המשטר האיראני הנוכחי אוזלים. 



והערה בשולי ההערה הזו
כאן בארץ נוטים להביט לטווח הקצר מאוד קדימה. נפילת המשטר האיראני - כאשר תבוא - תהיה נקודת שינוי גדולה במזרח התיכון. היא יכולה להיות התחלה של מלחמה נוראה בין שיעים לסונים. היא יכולה להיות התחלה של השלב הבא (והנעים יותר) של אביב העמים הערבי. גם ישראל תוכל להשפיע לאיזה כיוון יזרמו האירועים, כאשר יגיע הזמן. כדאי לחשוב על כך כבר עתה ולא לעמוד מופתעים בנשוב רוחות הזמן. 

30.12.2017

חייבים להחליט מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון

כל מי שחושב שישראל צריכה לספח את השטחים צריך להבין דבר פשוט: שיטור הוא לא פעולה צבאית. 
רוצים לספח? תתחילו בצד הכי בסיסי שיש: תחליפו את הצבא במשטרה. 
זה לא מסובך במיוחד, לא ?
אז זהו... שכן. למה אתם לא עושים את זה? כולנו יודעים למה.
שוטרים לא יוכלו להתמודד עם הפרות-הסדר האינסופיות בשטחי יו"ש. 
בתי-המשפט יתמודדו אחרת עם חלק מההפגנות וביטויי-המחאה מאשר בתי-הדין הצבאיים. 
ולכן אי אפשר לספח.

המצב הזה - של לא לבלוע ולא להקיא - הוא מסוכן.
הוא מייצר מפקדים שמתבלבלים בין פעולות השיטור שהם מובילים ביו"ש. כל אחד היה מתבלבל במקומם.  הם נדרשים להוביל יחידות צבאיות ברמות של איפוק וריסון שאינם מאפיינים צבא. הם נדרשים להכיר במצבים מסויימים שבהם עדיף שלא לפעול אלא להימנע מפעולה, כמו המ"פ שנדרש שלא להגיב לילדה שהתגרתה בו
אין מנוס מלהכיר בכך שהקוים המפרידים בין השחור והלבן מיטשטשים.

תחשבו לרגע על המצב בשטחי האש והאימונים בנגב. החוק ברור מאוד. אפילו בהגדרת שטח אש בויקיפדיה מזכירים אותו. אסור להיכנס לשטח אש בלי אישור. בוודאי שאסור להיכנס לבסיס צבאי בלי אישור. בהנחה שיש שילוט מתאים מסביב לשטח האש - אני הייתי מוציא הנחיה לחיילים לירות ירי אזהרה לגבי כל מי שמסתובב בשטח אש ללא אישור. ואם הוא לא מתאדה משם - "להפסיק לראות אותו" ולהתחיל להתאמן על השטח בו הוא נמצא בירי.
האם יש ספק  שעל חייל להפעיל כוח סביר למנוע גניבה של ציוד שהוא אחראי עליו? אם אני הייתי משפטן צבאי, הייתי מגדיר כוח סביר בנסיבות = לכוון נשק, לדרוך, ואם צריך - לירות כדי לפצוע.

צריך להבין - בשני המקרים - מדובר בשטח צבאי. לא בשטח אזרחי רגיל.
אין כאן מקום לייבא נורמות אזרחיות של "לקרוא למשטרה".
הצבא הוא הכוח העליון בשטחים כאלה.
מפקד שלא יודע להשליט סדר בשטח עליו הוא ממונה מכוח הדין הצבאי הוא מפקד שהתבלבל.
מה בלבל אותו ? 50 שנות שליטה ביו"ש. 

מהפרספקטיבה הזו - של הבלבול של מפקדי-הצבא - זה לא באמת משנה מה נחליט לעשות, אם לספח או לוותר. אבל את המצב הנוכחי שבו הצבא מתפקד בתור משטרת-ביטחון בשטחים - חייבים לסיים. 

מה יקרה אם לא נסיים? פשוט מאוד ועצוב מאוד. אט-אט כפי שהמים שוחקים את הסלע, איכות הפיקוד הצבאי שלנו תישחק, עד שיבוא היום שבו לא נוכל עוד לנצח בהתמודדות עם האויבים שיש למדינה שלנו. 
ובניגוד להם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. 
אפילו פעם אחת. 

29.12.2017

ישראל פורשת מאונסק"ו. צעד חשוב או גול עצמי?

ישראל הגישה מכתב פרישה מארגון קשרי התרבות והחינוך של האו"ם. לכאורה, צעד חינוכי שילמד את הגויים לנהוג אחרת. בפועל - צעד חלמאי מאין כמותו. 

עשרות שנים ישראל נאבקה נגד החרם הערבי דיפלומטיה שקטה וגלויה שכל תכליתה היתה  שהמדינה היהודית תזכה למעמד שווה בין כל המדינות שהעם היהודי יזכה למקום ראוי בין כל העמים ואז בא בנימין "חלם" נתניהו וכורת את הענף עליו אנחנו יושבים. מי צריך אויבים עם כזו מדיניות חוץ ? 

ישראל לא עושה זאת על דעת עצמה. היא הולכת בעקבותיו של דונאלד טראמפ. הוא מתמיד להפגין מדיניות שבמרכזה עומדת תפישה ישנה ומוכרת של הדיפלומטיה האמריקאית - בדלנות. האם מישהו חושב שאם הקו הבדלני האמריקאי יתפוש 
ארה"ב תמשיך להיות בת-ברית של ישראל ? 

נוכח הטיה אנטי-ישראלית נמשכת אין מנוס מהסברה. הסברה. ועוד הסברה. אי אפשר להעביר מסר על המגרש אם אתה יורד מהמגרש. דווקא הממשלה הנוכחית, זו שהצליחה לשכנע את נורבגיה ודנמרק להקפיד יותר על הסיוע הניתן לארגונים פלסטיניים, כך שלא יגיע לארגונים הקשורים לטרור או המחרימים את ישראל, אמורה לדעת זאת יותר טוב מכולם. הרי הדנים והנורבגים לא השתכנעו בגלל שישראל הפנתה אליהם את הגב. הם השתכנעו הודות למידע שהעבירה להם ישראל. 
אז מה ההגיון בהפניית גב כעוס לאחד מהארגונים של האו"ם ? 


11.12.2017

היררכיות

נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם. 

על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי." 


היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה: 
  • "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה." 
  • "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
  • "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
  • "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
  • חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..." 
תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון. 

כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח. 



ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה? 
כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.
שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

29.11.2017

היום לפני 70 שנים החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

כ"ט בנובמבר הוא הכינוי המקובל בישראל לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו ה'תש"ח). התאריך, אחד המועדים ההיסטוריים החשובים בתולדות הציונות, הוא המועד בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל – מדינה ליהודים ומדינה לערבים. 

ההחלטה הידועה במספרה - החלטה 181 - קיבלה את תוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. מבחינה מדינית מדובר בהישג מהמדרגה הראשונה ליישוב היהודי שבדרך. מבחינה מעשית, יום לאחר מכן פרצה בארץ ישראל מלחמת הדרכים, מלחמת אזרחים שהתנהלה בארץ עד לפרוץ מלחמת העצמאות. בסופה של המלחמה השתלבה ישראל כמדינה בין האומות ומאבקה ההיסטורי כנגד החרם הערבי הוא מופת של דיפלומטיה ומעש. 



מבט היסטורי על הדרך הדיפלומטית שעשו היהודים מב' בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור) ועד לכ"ט בנובמבר 1947 (החלטת האו"ם) הוא כמובן מבט במימד אחד מרבים של המפעל הציוני אדיר המימדים שהביא לקוממותה של המדינה היהודית. מבט היסטורי על העבודה הקשה והסיזיפית שהושקעה ביישוב ארץ ישראל מאז 1882 (תחילת העליה הראשונה) ועד לנובמבר 2017, הזמן בו נכתבים דברים אלה, מעניק פרספקטיבה רחבה יותר על הדרך שעשה העם היהודי מאז התחילה הציונות לפעול באינטנסיביות למען שיבת העם היהודי לקיום עצמאי בארצו. 

אפשר למצוא הרבה נקודות ביקורת על פניה של המדינה היהודית בעת הזו. אנחנו היהודים טובים בביקורת עצמית. ריבוי דעות ושיח פתוח בדבר האפשרויות היתה ונשארה אחת מנקודות העוצמה של העם היהודי מימי קדם. עוד בתנ"ך נכתב "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ובעת הזו כולנו יודעים שבכל התכנסות בה מתנצחים שני יהודים נזכה לשמוע לפחות שלוש דעות). 

הפרספקטיבה ההיסטורית מאפשרת לנו לעצור לרגע את השיח הביקורתי למען רגע של נחת. בשבעים השנים שעברו מאז שהמתנו דרוכים למוצא-פיו של של ארגון האו"ם עשינו כברת-דרך. מצבנו כעם טוב בהרבה. מי ייתן שנדע לנצל את שבעים השנים הבאות בתבונה ובחריצות כך שגם אז נוכל להביט אחורה בשביעות-רצון דומה. 

10.11.2017

וינרוט אכל את אילנה דיין בלי מלח

זו לא הפעם הראשונה שבה האיש הזה נותן קורס בתקשורת לעיתונאי ותיק. התוכנית אמש היתה אחת מתצוגות התכלית המרשימות ביותר שהזדמן לי לראות של עו"ד המגן על לקוחותיו.
מה שאנשים יזכרו מהתוכנית הזו הוא פשוט מאוד, ברור מאוד - וחיוני מאוד לקראת השימוע אצל היועמ"ש ולקראת הדיונים בביהמ"ש - 
א) מדובר היה בעניין שאפשר היה לסגור במו"מ עם החשבת הכללית (כלומר, לא עניין פלילי אמיתי אלא עניין של ויכוח מי היה צריך לשלם על מה) אבל שרה לא מוכנה לקבל את הרעיון שהיא היתה לא בסדר. 
ב) במהותו נתניהו הוא אדם ישר. 
את זה הוא עשה בעבודה עדינה, מדוייקת, תוך שהוא לוקח בחשבון שהוא לא שולט בעריכה אלא מישהו אחר. מהלך של גאונות. 
והדבר העצוב באמת? 
שכל מה שאנחנו יודעים על הפרשיות הללו מלמד אותנו ששתי הנקודות האלה אינן נכונות. 
ההתנהלות של שרה נתניהו כלפי משאבי-המדינה היא התנהלות פלילית. אדם שנוהג בכספי הציבור כאילו הם שלו. 
במהותו, בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי. ופוליטיקאים, למרבה הצער, אינם אנשים ישרים. אפילו הטובים שבהם. 

התזמון של המהלך הזה - באותו זמן שבו מתקדמות החקירות של ראש הממשלה נתניהו (שנחקר אמש בפעם החמישית!) - נראה כעניין שאיננו מקרי. הוא חייב הרבה תכנון מראש של האנשים המנסים לחלץ את ראש הממשלה מהסתבכויותיו, שהעריכו בזמן הנכון את ההתפתחויות והקצב של החקירות. בשלב הזה ברור שההערכה שלי, כי יש סיכויים גבוהים לכך שההסתבכויות של נתניהו יביאו לכך שהוא לא יצליח לעבור את דצמבר 2017, היתה שגויה. ברור כעת שקצב העניינים בפרשיות הפליליות של נתניהו איננו ניתן לחיזוי בהסתמך על פרשיות פליליות של ראשי-ממשלה קודמים. 
האם נתניהו מצליח לשרוד הודות ליועצים חכמים יותר, התנהלות פוליטית חכמה יותר מצדו, מזל רב יותר, או שמא עובדות שהציבור איננו חשוף אליהן הן אלו שמסייעות בידו? 
ימים יגידו. 

12.10.2017

זמן של חשיבה מחדש?


בשני איזורים בעולם - בכורדיסטאן ובקטלוניה - ניצב העולם הנאור, המפותח, הדמוקרטי
בפני אתגר שכמותו לא חווה כבר שנים הרבה. 

מול עינינו שב ומתייצב עקרון ההגדרה העצמית - אותו עקרון שלכאורה שב לחיים של חסד בעקבות
התפוררות ברית המועצות, 
ושוב קיבל את אותו תוכן ישן נושן שבמקור נועד להפוך את 'המלחמה הגדולה ' למשהו שלא היה לשווא. 
למשהו שהתחבר ישירות אל עקרונות אביב העמים של 1848

אותו עקרון שוב מקבל את אותו נופך של ציניות של תקופת המלחמה הקרה, כשהגדרה עצמית של 
בני-הברית שלי היא דבר חשוב, אבל הגדרה עצמית של בני הברית שלך היא דיקטטורה נוראה. 

עקרונות דמוקרטיים משמשים את ממשלת ספרד כדי לדכא את זכותם של הקטלונים להגדרה עצמית. 
הכורדים המשוועים לעצמאות מוצאים עצמם צפויים להילחם על כך מול כל שכניהם - 
איראן, ממזרח ; עיראק מדרום; טורקיה מצפון; רק ממערב יהיה להם שקט (מסויים), הודות למצבה המפורר של סוריה. 

מי צפוי לבוא לעזרתם של העמים הנדכאים האלה? לא ארה"ב של טראמפ, הנערכת לה לקראת עוד קמפיין נורא 
(או נורא-הוד) בדרום מזרח אסיה. לא האיחוד המערבי השוקע לו אט אט תחת כובד המשקל של החלומות שנועדו להפכו
לעוד ארצות-הברית, אבל אירופאית באופיה. 
דווקא רוסיה, הדמוקרטיה האוטוריטרית (שיש הסבורים כי היא כבר דה-פקטו דיקטטורה מתונה של הקג"ב) צפויה להיות
המשענת של העמים המייחלים למימוש זכותם להגדרה עצמית בעיראק ובספרד. לרוסיה יש אינטרס מהותי להדגיש את 
קוי-הדמיון בין מאבקם של הכורדים ושל הקטלאנים לעצמאות, אל העימות המתנהל באוקראינה. היא הרי טוענת כבר
מספר שנים שמדובר במימוש הזכות להגדרה עצמית של הבדלנים האוקראינים (ושואפת להסוות את האינטרסים הרוסים
סביב הנכסים הצבאיים של רוסיה באיזור שביקש להיפרד מאוקראינה, נוכח התקרבותה של זו אל מערב אירופה). ואכן יש ראיות מצטברות לתמיכה שקטה של רוסיה במאבק הקטלאנים לעצמאות בד בבד להפיכתה של רוסיה למממנת העיקרית של הכורדים.

נוכח חזיון התעתועים הזה אנחנו צפויים לשוב ולראות את העולם מסתחרר אל מרחב שבו האמת והשקר קשורים זה בזה.
איש לא יוכל להאשים את מנהיגי כורדיסטאן או קטלוניה אם יבחרו להעזר בכל מי שיעמוד לצדם. בגידת העולם המפותח בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה תותיר אותם בודדים וחלשים. חולשתם תחייב אותם לפעול בדרך היחידה שנותרה לטובת
עמם. פעם נוספת ניווכח באוזלת-היד של הארגון הבינלאומי שהקימה האנושות בדיוק כדי להתמודד עם מצבים כאלה. 
אבל שרוסיה של פוטין תהיה אבירת החירויות של האנושות ? 

קשה לי להאמין שמישהו היה מסוגל לדמיין או לחזות משהו כזה.