3.8.2015

כולנו צריכים לעמוד מאחורי נשיא המדינה, ראובן ריבלין

"קמנו הבוקר ליום עצוב. רציחתו של עלי דוואבשה, תינוק שישן במיטתו, והפגיעה הקשה בבני משפחתו, אחיו, אביו ואמו הנאבקת על חייה, פצעו את לב כולנו. 
יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכינו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. 
לצערי הרב, עד עתה נראה שטיפלנו בתופעת הטרור היהודי ברפיון. אולי לא הפנמנו שמולנו ניצבת קבוצה אידיאולוגית, נחושה ומסוכנת שהציבה לה למטרה להרוס את הגשרים העדינים אותם אנו בונים בעמל רב. אני מאמין שככל שנבין שמולנו ניצבת סכנה מהותית למדינת ישראל נהיה נחושים יותר לעמוד מולה ולעקר אותה מהשורש. 
אל מול גל הטרור הפוגע בחפים מפשע, הבז לחיי אדם, הבז לשלטון החוק, מדינת ישראל והחברה הישראלית מחויבות לחשבון נפש. חשבון נפש שיבוא לידי ביטוי במעשים ולא רק במילים. המנהיגות הישראלית, מימין ומשמאל, צריכה להביע קול ברור לא רק של גינוי לטרור אלא של מחויבות אמיתית למאבק באלימות, מאבק בגזענות, הכרה במחויבותנו להקפדה על ערכי החוק, כבודו של בית המשפט, ערכי הדמוקרטיה, וכבוד האדם שנברא בצלם. 
ברגעים כואבים אלו אני פונה אליכם, אל העם הפלסטיני, אל כל אזרח שומר חוק - ומבקש מכם לא להיכנע לרגשות הזעם והכעס. זה הזמן לשלב ידיים. מערכות החוק והצדק ימצאו את הרוצחים וימצו איתם את הדין. עלינו לתת למערכת החוק לבצע את המוטל עליה ולהיזהר מלהיגרר למעשים מזיקים ומיותרים. לקיחת החוק לידיים וכניעה למעשי אלימות תהווה פרס לטרוריסטים. למרות הכאב והצער עלינו להמשיך ולהאמין ביכולת שלנו לבנות גשרים של דו קיום, של חיים משותפים.  
אסור לתת לטרור לנצח."
ולהפתעתי מצאתי עצמי במהלך היום מתדיין עם רבים שסבורים שהוא הלך רחוק מדי. 

חשוב להזכיר: התנצלויות בחצי-פה, על תנאי, או תוך התכחשות, הם מאפיין של מי שלא לוקח אחריות. נשיא המדינה שלנו, ראובן ריבלין, עשה את המעשה המנהיגותי היחיד שיכול וצריך מנהיג יהודי לעשות נוכח הידיעה הנוראה: יהודים שרפו תינוק. הוא לקח אחריות. 

אך באים האומרים - ואולי בכלל המבצעים לא היו יהודים? הרי היו פעולות שהוצגו כאילו הן תג-מחיר כדי לכסות על מעשה פשע או כדי להסית. 

בואו נחשוב על זה רגע:
  • מה בסך הכל יקרה אם יתברר שהמבצעים לא היו יהודים ? ריבלין יוציא הודעה שהוא מצטער על מות התינוק אבל הוקל לו שידם של יהודים לא היתה במעל. 
  • אבל מה אם המבצעים כן היו יהודים? אם כן, הרי מדובר כאן בהתדרדרות מוסרית נוראה. האם לא ברור שצריך להבהיר שנחצה כאן קו אדום? האם לא ברורים נזקי הגמגום, הספק והשתיקה ?
ידע כל מי שמטיל ספק בזהות המבצעים, שמזכיר את מעשי הצד השני, שמנסה ליצור איזון - 
  • כי הוא מעודד את המבצעים. 
  • כי הוא מספק להם מעין הגנה.
  • ובעיקר כי הוא ממשיך לשפוך שמן על המדרון החלקלק של התדרדרות החברה הישראלית לעבר הברבריות. 

בזמנים כאלה, לאנשים מוסריים יש חובה. 

ראובן ריבלין מילא את החובה שלו. 

ואת/ה ?

3.7.2015

עוד תקרית או משהו אחר לגמרי ?

ואנחנו כבר יכולים לדמיין את הלהבות שהתרחישים יחזו... 

אבל חכו רגע. אל תביטו קדימה. תביטו אחורה. חשבו על רצף אירועי הטרור שחווינו כאן, בארץ הקודש, בימים האחרונים
חברו את מה שקורה להתראות על פיגועי-נקמה אפשריים סביב יום השנה לרצח אבו-חדיר. הוסיפו לתמונה את ההודאה המשטרתית (סוף סוף !) במעט ובמאוחר - כי זריקת אבנים הן פיגוע, ועכשיו חשבו מחדש בתודעתכם על היקף האירועים האמיתי של הימים האחרונים.

מבינים מה קורה מסביבכם? 

מיידה האבנים של הבוקר הוא לא דוד שנהרג במפגש עם גוליית חמוש היטב. נהרג טרוריסט מאומן ומיומן במסגרת מארב רגימה בסלעים ואבנים גדולות, מהלך מאורגן, שיטתי, מסוכן להחריד, כמותו מתרחשים רבים בשנים האחרונות.

המהלכים האלה, שעדיין נתפשים בתקשורת המקומית והזרה כסוג של מהלך מחאה לגיטימי, לא-מסוכן, הם מרכיב בולט במאבק השיטתי הבוער סביבנו כבר שנים בלי שמישהו מדבר על זה. 

חברו את הנקודות בין שלל האירועים הבטחוניים שעוברים על מדינת ישראל בשנים האחרונות. אנחנו נלחמים בתוך האינתיפאדה השלישית. 

וכמעט אף אחד לא מדבר על זה. 

האומנם זהו האינטרס הישראלי? לא להודות בכך שאנחנו במלחמה ? לשלוח מדי יום אזרחים ליומם בלי שהם מודעים לגודל האיום ? לדבר על האיום הערטילאי של איראן ולא על האיום שנוכח כאן ? 



2.7.2015

דמיינו שחמאס בונה תנורים קטנים לשריפת יהודים בעזה

דמיינו שחמאס בונה תנורים קטנים לשריפת יהודים בעזה. 
עכשיו אתם יכולים להפסיק לדמיין... 
במקום זה, אתם יכולים לראות סרט הסברה מעולה, המציג בצורה ברורה את המוסר הכפול של העולם ואת האמת הפשוטה בנוגע לחמאס. 

וזה אפילו לא סרט הסברה ישראלי. מדובר בתוכנית של Sun News הקנדית בהגשת עזרא לבאנט (ולמי שמסביר לכם שסרט שמגיש יהודי הוא לא אובייקטיבי, שאלו מדוע העמדה של אנשים כמו נורמן פינקלשטיין ואבי שליים היא כן אובייקטיבית). 


1.7.2015

הסיבה האמיתית לחוסר-היכולת של נתניהו להתמודד עם חברות הגז

כאשר מעיינים בהסדר הגז שמפרסמת המדינה ובוחנים את יתרונותיו וחסרונותיו אי אפשר שלא להתרשם שמדובר בהסדר החלומות של דלק ונובל ובעיסקה המינימלית בטיבה שהיתה יכולה להשיג ישראל. 

איך זה קרה לנו ?
אפשר להסביר את זה בקלות - כשאתה נאו-ליברל שמשוכנע שמדינות לא יכולות לעשות כלום, מהר מאוד אתה הופך להיות בן-ערובה בידי השוק הפרטי. ובשוק הפרטי אין סנטימנטים. 

אם זו היתה מדינה אחרת, המחזה הזה, של פוליטיקאים נאו-ליברלים עושים כל שביכולתם כדי שנובל ודלק לא יוותרו על העיסקה הרווחית ביותר שנפלה לידיהן מזה שנים, היה נורא מצחיק. ממש קומדיה. 

אבל המדינה הזו שלנו. 

ומה שקורה למשאבים הלאומיים הוא טרגדיה שבוודאי גורמת לאבות המייסדים של המדינה להסתובב בקבריהם כמו פרופלורים. 
הם לא היו נבהלים מכל איום. 
הם היו יודעים לעשות את המעשים החלוציים הנדרשים. 
ומה שצריך לעשות הוא לא מאוד ראשוני וגם לא מורכב במיוחד. 
ואתם יודעים משהו מוזר? 
הגז שלהם לא נשאר עמוק מתחת לים . 



30.6.2015

רגעים של מבוכה


נתניהו היה יכול לחסוך לעצמו את כל הצרות האלה אם היה מקפיד לדבוק במינהל ראוי. 

בדיעבד, המאבק ברגולטור הממשלתי המתפטר דיוויד גילה הולך ומקרב את נתניהו אל עברי פי-פחת. 

מדוע? כי הפער בינו לבין משה כחלון ואריה דרעי איננו מבשר טובות לקואליציה הזו.

הפער הזה מביא, למשל, לכך שאריה דרעי מוצא עצמו במצב כמעט בלתי-אפשרי. אם הוא יקדם את המדיניות שנתניהו רוצה בה,הוא ימצא עצמו מתוייג על ידי כל החברתיים מהשמאל ומהמרכז כמי שקידם מדיניות אנטי-חברתית. 

הפער הזה מביא, למשל, את משה כחלון לכך שהוא נדרש על ידי נתניהו לעסוק בתחום שכחלון וידא שיהיה רחוק ממנו, כך שיוכללאכול את העוגה (להיתפש בתודעה הציבורית כמי שלא קידם מדיניות אנטי-חברתית) ולהשאירה שלמה (לשמור על יחסים טובים עם טייקונים כאלה ואחרים). 

הבעיה של נתניהו היתה ונשארה שכל אחד מהשניים הללו יכול להביא לקיצה של הקואליציה. וכל אחד מהשניים האלו הוא, דה-פקטו,ההתגלמות של מפלגתו. בימים אלה ברור שבלי כחלון אין כולנו ובלי דרעי אין ש"ס. 

אז מה צפוי לנו ? נתניהו מחוייב למדיניות שתקדם את הוצאת הגז ומכירתו לכל המרבה במחיר אבל מחוייב הרבה יותר מזה לשרידותו הפוליטית.

 אם אכן מאזן המאזניים הפוליטי לא יאפשר לו את קידום המדיניות שלו, הוא יתגמש ויתפשר.

האומנם, כמו לוי אשכול בזמנו הוא יוכל להתפשר ולהתפשר ולהתפשר עד שישיג את כל שרצה? 
אני מקווה שלא.
כי המדיניות הכלכלית הנאו-ליברלית הזו היא מדיניות עם קוצר-ראיה טיפוסי, שלא רואה את טובת המדינה בתור צרכנית הגז העתידית ומתעדף מכירת הגז לכל המרבה במחיר. סוג של אכול ושתה כי מחר נמות, שישראל חייבת להחלים ממנו. 

מי יודע? 
אולי הברית דרעי-כחלון, מתוך שלא לשמה, עוד תביא בשורה לכלכלה הישראלית? 

18.6.2015

על 4 שבטים ואתגר ציוני הולם

הדברים הנכוחים של כבוד נשיא המדינה, ראובן ריבלין לגבי 4 השבטים -

  • החילונים
  • הדתיים
  • החרדים
  • הערבים 

הם מעניינים ומאתגרים יש בהם כדי להביא יותר מאזרחי ישראל להבין עד כמה רלוונטית הציונות גם היום, עד כמה אתגר הציוני במאה ה-21 מורכב, ועד כמה המלאכה המוטלת על כתפינו חשובה וקשה.

אני בהחלט מברך עליהם.
אבל יש בהם בעיה קטנה אחת.

הטענה שמדובר רק ב-4 שבטים לא מאוד מדוייקת.
האומנם החילוני המתגורר בפריפריה הישראלית ואיננו גומר את החודש שייך לאותו שבט כמו החילוני המתגורר בסביון ומתלבט באיזו מדינה לנפוש בסוף השבוע ?
האומנם הדתי חובש הכיפה הסרוגה המתגורר ברעננה והוא מתון בדעותיו המדיניות והלאומיות שייך לאותו שבט כמו הדתי חובש הכיפה הסרוגה המתגורר בקריית ארבע ומאמין בדברי כהנא ?
האומנם החרדי המתגורר במאה שערים ועוקב אחרי אנשים שלא מקבלים את מרות אגודת-ישראל הוא חלק מאותו שבט כמו סגן שר הבריאות ?
האומנם הבדואי המתגורר בתל-שבע ומודאג לגבי קרוביו החיים ביישוב לא מוכר חולק שבט עם הערבי-החילוני המתגורר ביפו  ומודאג לגבי המשך תקצוב התיאטרון שלו ?

נדמה לי שהטענה של ריבלין, היא איך נאמר בעדינות? קצת פשטנית.
שובת-לב, אך פשטנית.

הבחירה להתמקד דווקא בקווי-השבר האלה היא הכרעה ערכית. אבל ייתכנו גם הכרעות ערכיות אחרות.
לטעמי ההכרעה הערכית הנכונה היא זו המביטה קדימה ושואלת אילו קבוצות ימצאו מספיק אינטרסים משותפים כדי להצליח לפעול יחדיו.

ולפני שנביט עליה, בואו נביט רגע על השכנה שלנו, סוריה, שהולכת ומתפרקת לחלקיה. כבר עתה אפשר לראות את ניצני המדינות - העלאווית, הדרוזית והכורדית - המנסות לפרוח על גבי גווייתה של מי שהיתה וכנראה לא תהיה עוד.

איפה משתבצים הדרוזים בנאום של כבוד הנשיא? לי נדמה שהוא משייך אותם לערבים, בעוד שהם עצמם דווקא מבקשים לשייך עצמם לחילונים. ולאיזה שבט ישתייכו החרדים החדשים, אלה שמתפרנסים בעצמם והולכים ומבינים ששלטון הרבנים הקיים רק פוגע בהם ובילדיהם ?

יש לנו במדינה יהודים חילונים יוצאי עדות שונות ומשונות; יהודי הכיפות הסרוגות ; החרדים ; הערבים המוסלמים
המתחלקים לקבוצות שונות - בעיר ובכפר, דתיים וחילוניים (השוו את הגליל למשולש); בדואים (כשלעצמם מתחלקים לקבוצות שונות בדרום ובצפון); הערבים הנוצרים; דרוזים; צ'רקסים (כ-4,000 נפש); ארמנים (כ-3,000 נפש); שומרונים (כולם אזרחי ישראל, כ-751 נפש).

אה, ויש גם את האחרים - כ-4% מתושבי מדינת ישראל מוגדרים כ'אחרים' (כ-302,400 תושבים). רובם המכריע הם עולים מברית המועצות לשעבר ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים כיהודים במשרד הפנים (תושבים ללא סיווג דת ונוצרים לא ערבים). דומה כי רבים יסכימו שחלקה המכריע של קבוצה זו עובר  "גיור סוציולוגי", שהוא הצטרפות מעשית לעם היהודי ללא תלות בתהליך גיור דתי כלשהו.

אז החיים מורכבים, ואין שום סיבה שהשבט הישראלי היהודי החילוני יוותר על כך מהר על החלום להתיך את כולם יחד.

מצד שני, לא צריך לתת לפשטנות-היתר של טענתו של נשיאנו לבלבל אותנו. סוף-סוף, אחרי שנים של שתיקה ימנית, קם פוליטיקאי ימני ושם על השולחן אתגר ציוני הולם.

לא עוד הגיג ממשפחת החיים בצל איראן. התייחסות למצב המפוצל בארץ הזו על משמעויותיו, ועל הצורך להתגייס ולהתמודד איתו.

עכשיו מוטלת עלינו, אזרחי הארץ, האחריות לא להניח לטענה הזו להישאר ללא התייחסות. חובה עלינו להביא לכך שכל פוליטיקאי בארץ הזו יתייחס לדברים האלה, יתעמת עמם ויציע להם תשובה.

קורא/ת נכבד/ה!
אני את ראשית חובתי האזרחית מילאתי. ואת/ה ?

לקריאה נוספת


15.5.2015

הממשלה ה-34 של מדינת ישראל התחילה למשול

הממשלה ה-34 זכתה באמון הכנסת. בזמן בו אני כותב פוסט זה נשבעים השרים אמונים ומתיישבים ליד שולחן הממשלה. 

תהליך ההרכבה של הקואליציה והממשלה לא היה חלק. גם כעת ידוע על כמה סוגיות לא-לגמרי פתורות. גלעד ארדן, מי שהוביל את הפריימריז בליכוד, לא זכה כרגע לתפקיד בממשלה, בשל מחלוקת בינו לבין ראש-הממשלה, נתניהו. צחי הנגבי, המיועד להיות יו"ר הקואליציה ויו"ר ועדת חוץ וביטחון הודיע כי לא הסכים לתפקידים האלה, כי הם אינם עולים בקנה אחד עם הסיכומים בינו לראש-הממשלה, וכי השיחות ביניהם יימשכו. 

נכון לעכשיו (והדברים צפויים להשתנות בימים ובשבועות הקרובים), אלה האנשים והתפקידים: 

ממשלת ישראל ה-34: האנשים והתפקידים
תפקיד
שם
מפלגה
הערות
ראש הממשלה
 שר החוץ, שר התקשורת, שר הבריאות
בנימין נתניהו
הליכוד

שר האוצר
משה כחלון
כולנו

שר הביטחון
משה יעלון
הליכוד

שר הפנים
סילבן שלום
סילבן שלום
(המשנה לראש הממשלה)
שר הכלכלה
והשר לפיתוח הנגב והגליל
אריה דרעי 
ש"ס

שר החינוך
נפתלי בנט 
הבית היהודי

שרת המשפטים
איילת שקד
הבית היהודי

שר הדתות
דוד אזולאי 
ש"ס

שר לביטחון פנים
ושר התיירות
יריב לוין
הליכוד
(השר המקשר בין הממשלה לכנסת)
סגן שר הבריאות (במעמד שר)
יעקב ליצמן 

יהדות התורה

שר הרווחה
חיים כץ 
הליכוד

שר הבינוי והשיכון
יואב גלנט 
כולנו

שר התחבורה
ושר לענייני המודיעין
ישראל כץ
הליכוד

שר החקלאות ופיתוח הכפר
אורי אריאל 
הבית היהודי

שר האנרגיה והתשתיות
יובל שטייניץ
הליכוד
(אחראי על הועדה לאנרגיה אטומית)
שר להגנת הסביבה
אבי גבאי  
כולנו
(מינוי שר שאיננו ח"כ) 
שר הקליטה
והשר לאיומים אסטרטגיים
זאב אלקין 
הליכוד

שרת התרבות והספורט
מירי רגב 
הליכוד

שר המדע, הטכנולוגיה והחלל
דני דנון 
הליכוד

שרה לשוויון מגדרי, לשוויון המיעוטים וקידום הצעירים ושרה לאזרחים הותיקים בישראל
גילה גמליאל 

הליכוד

סגן שר לשיתוף פעולה איזורי
איוב קרא 
הליכוד
(במעמד שר)
שר ללא תיק (במשרד התקשורת)
אופיר אקוניס 
הליכוד

שר ללא תיק
בני בגין 
הליכוד

סגנית שרת החוץ
ציפי חוטובלי
הליכוד
(כרגע במשרד שבעצם אין לו שר)
סגן שר האוצר
יצחק כהן 
ש"ס

סגן שר הביטחון
אלי בן דהן
הבית היהודי

סגן שר החינוך,
סגן שר הכלכלה,
סגן שר לפיתוח הנגב והגליל

משולם נהרי
ש"ס

סגן שר החינוך
מאיר פורוש
יהדות התורה


הממשלה היא בהחלט ממשלה גדולה. 21 שרים. 2 סגני-שרים במעמד שרים. 5 סגני-שרים.

אבל הביקורת בנוגע לגודל איננה הוגנת. לא היה כל-כך נעים, לראות את המערכת הפוליטית השבוע. כל מי שהביט על הרכב הכנסת ה-20 ומכיר את ההיסטוריה הקואליציונית הישראלית, ידע שכל ממשלה שהכנסת הזו תוציא מתוכה תהיה ממשלה גדולה. ממשלה שיהיו בה יותר מ-19 חברים.
וזה לא משנה אם זו תהיה ממשלת ימין או ממשלת שמאל.

כפי שטענתי בעבר, ונדמה לי שהיום קל יותר לראות זאת, היתה זו בחירתו של משה כחלון שהביאה לכך שהקואליציה שנאלצה לתקן את חוק יסוד:הממשלה היתה קואליציית ימין ולא קואליציית שמאל, או קואליציית-איחוד. החברים מיש עתיד, מהעבודה/המחנה הציוני וממרצ יודעים שאם הם היו מקימים ממשלה הם היו צריכים לעשות בדיוק את אותו התיקון החוקתי, ושבלעדי התיקון החוקתי הזה לא היתה קמה ממשלה בישראל אחרי הבחירות האחרונות, והמדינה היתה שבה והולכת לבחירות.

הם יודעים זאת ובכל זאת הם לא פועלים יד ביד עם שאר הסיעות בכנסת כדי לתקן את החוקה הישראלית כך שתהיה למדינה שלנו ממשלה ? 

מה הם חושבים שיקרה אם התיקון הזה לא יעבור ? הרי אם בנימין נתניהו היה נאלץ לשוב אל הנשיא ולוותר על המנדט להרכבת הממשלה, קואליציה בראשות יצחק הרצוג היתה מוצאת עצמה מקדמת את אותם התיקונים החוקתיים בדיוק ! 
אז איזה צד הוא זה אשר עושה את הכל בשביל התפקיד  ? מי כאן מפגין חוסר-אחריות? ומי מפגין אחריות וממלכתיות? 

האשמה כמובן איננה כולה של המרכז והשמאל. עיקר האחריות עדיין מוטלת על שכמו של בנימין נתניהו. האיש שבעבר היה מראשי המחנה לשינוי שיטת הממשל, האיש שקידם את הבחירה הישירה לראשות הממשלה והיה הראשון שנבחר במסגרתה, ממשיך לבייש את נעוריו. בממשלה הקודמת האיש "זרם" עם תיקונים שהובילו ישראל ביתנו ויש עתיד. כעת הוא זורם עם תיקונים אחרים. קשה שלא להתרשם מכך שהאיש איננו מונע עוד מערכים ועקרונות כשהוא עוסק בשיטת-המשטר.

בשם הקמת קואליציה הוא מוכן לעשות כל שינוי חוקתי נדרש - ולו רק שתהיה לו קואליציה. כמה התדרדרנו! אנחנו אפילו כבר לא מדברים על המחירים הנדרשים למען הקמת קואליציה יציבה, אלא רק למען הקמת קואליציה. אנחנו צפויים כמובן לראות מהלכים נוספים שיפחיתו נקודות על ציר הזמן בהן תהיה הקואליציה הרזה הזו פגיעה במיוחד לסחיטה על ידי אחד מכל 61 חבריה. כך למשל, סביר להניח שנראה את חקיקת התקציב ממשיכה להיות אירוע חקיקתי דו-שנתי. זה אולי מאוד נוח מבחינה קואליציונית, אבל העדר הדיון בנושא שהוא אולי החשוב ביותר במדינה קפיטליסטית – תהליך התקצוב – הוא מאפיין נוסף של התדרדרות השיטה המשטרית שלנו. אובדן נוסף של התנהלות דמוקרטית, עליו כולנו נשלם. 

ובשם המהלכים האלה את התשובה – יציבות קואליציונית אמיתית שתאפשר משילות – לא נקבל. 

אל תבינו אותי לא נכון. לאופוזיציה יהיה קשה להפיל את הממשלה הזו. התיקון שקבע כי אי-האמון בממשלה חייב להיות קונסטרוקטיבי - בדמות הצגת חלופה של 61 ח"כים, הביא לכך שבלי פיצול משמעותי בסיעות המרכיבות את הקואליציה, לא יהיה רוב לחילופי ממשלה. ומאחר ובתיקוני חקיקה קודמים נקבע שח"כ שפרש מסיעה באופן שאיננו פיצול סיעה, לא יוכל לכהן כשר או כסגן-שר ולא יוכל להתמודד בכנסת הבאה בשורות רשימה שהיתה קיימת בכנסת היוצאת, בלי פיתויים פוליטיים, רק קרע של ממש באחת ממפלגות הקואליציה יפיל אותה, וקרע מהסוג הזה סביר הרבה פחות ממעברו של חתול שחור בין אחת הסיעות לבין ראש-הממשלה. 

אבל הרבה לפני החזון של של החתולים השחורים העלולים לעבור (דוגמת התהליך המדיני העתיד לבוא בספטמבר, עליו התנבא גם הערב ח"כ אביגדור ליברמן),  עם קואליציה של 61 ח"כים, תידרש משמעת ברזל של כל מרכיבי הקואליציה, כדי שהיא תוכל להתנהל כהלכה. במציאות שבה כל ח"כ עלול להזיכר שהוא בעצם הח"כ ה-61, ודורש - בהקשר הרלוונטי לאותו יום - דרישות מהגורן ומהיקב, קשה מאוד לנהל קואליציה.

ולמרות שפרישה של יחיד מסיעתו היא מהלך שאין לו עתיד פוליטי, הרי שאותו ח"כ פלוני או ח"כית אלמונית לא יצטרכו לחכות לאירועים הנדירים בהם הקואליציה נזקקת ל-61 קולות בחקיקה חשובה. כל ישיבה לשיחה במזנון עם יצחק הרצוג או יאיר לפיד תספיק כדי להזכיר לנתניהו, פוליטיקאי פרנואיד במיוחד, שלפעמים אנשים נוהגים באי-רציונליות. לעתים הם מונעים מתחושת-נקם או תסכול ואפילו קורה לעתים שהם מונעים מאידיאלוגיה.

מספיק ח"כ אחד שמחליט לשבור את הכלים, כדי שלראש-הממשלה לא תהיה קואליציה. 

המציאות הזו, על רקע אופוזיציה מתוסכלת, שקשיי-הרכבת הממשלה רק המחישו לה עד כמה היתה קרובה לגעת בשלטון, שהבהירה כי היא מתכוונת להקשות על הממשלה ככל יכולתה (מסורת ישראלית שבהחלט אפשר להתווכח על מידת התועלת שבה, מהבחינה הציבורית),מבטיחה כנסת סוערת במיוחד בחודשים הקרובים.

כל זאת, לפני שהזכרנו כי מסביבנו הומה הסער. אבו-מאזן מנהל מתקפה מדינית משלו, וברק אובמה, האיש היושב בבית הלבן, צפוי להפעיל לחצים משלו על מדינת ישראל. החזית המדינית צפויה להציב מראה מאוד לא-פשוטה מול הבית היהודי (על מרכיביה). היא גם עלולה להטיל כמה וכמה חברי-כנסת מהליכוד אל עבר הכרעות אידיאולוגיות מהסוג שנתניהו עצמו מכיר היטב, מהתקופה בה הוא התייצב מול ראש התנועה שלו בנסיון לעצור מהלכים מדיניים להם התנגד. 

למי שאוהב לחשוב ולכתוב על פוליטיקה, החזון הזה הוא מאוד מבטיח. נראה שיהיה הרבה על מה לכתוב בהקשרים פוליטיים בישראל בחודשים הקרובים.אבל למי שאוהב את מדינת ישראל, החזון הזה הוא מאוד מפחיד. המערכת הדמוקרטית שלנו איננה מסוגלת להעניק משילות לי שניצח בבחירות. הסיבות מורכבות אך התוצאה איננה טובה מספיק.

ובכל זאת, לסיום, אנסה להיות אופטימי. אינני נמנה על התומכים בקוי-היסוד של הממשלה ה-34. הם אינם מספיק חברתיים לטעמי. אין בהם מספיק ציונות יוצרת לטעמי. אין בהם את החזון לו נזקקת כל-כך המדינה שלנו. אבל מהמקום הזה, של מעט ציפיות, הרבה אתגרים והרבה סיכונים, אפשר גם להביע תקווה.

נקווה שהממשלה ה-34 תתעלה על הקשיים הטמונים בקואליציה הצרה הזו ותפגין משילות אפקטיבית.
נקווה שהממשלה ה-34 תוכיח יכולת בלתי-חזויה בניווט עילאי של הספינה בה כולנו נמצאים בין המשברים .
נקווה שהממשלה ה-34 תפתיע את כולנו במסע מוצלח אל עבר אופק טוב יותר לכל אזרחי-ישראל.

מי יתן.