24/07/14

Tunnels leading Terrorists to your backyard. What would you do?

An excellent explanation why Hamas rule of Gaza must be ended or contained - what would you do, if a tunnel was dug, as a path for terrorists to reach your backyard?

Should you side with Israel or with Hamas ? with whom do you share your values?

Glenn Beck in an ardent speech of less than 5 minutes, tells of the similar and different between the U.S, Israel and the Islamist world of Hamas and his likes. Who should you side with? 

שבע עובדות על מבצע צוק איתן - Seven Facts about Operation Protective Edge

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין מורכב מאוד, עם גורמים רבים ומשתנים רבים, אבל לפעמים מהלכים הסברתיים צריכים להיות קצרים, ממצים ומאוד ממוקדים. כיף לראות מהלך הסברתי ישראלי לצוק איתן שיש לו את זה:



23/07/14

על סטטוסים מעצבנים של ימנים ושמאלנים

קשה לי להחליט מה מחרפן אותי יותר, סטטוסים ויראליים פרנואידיים-תבוסתניים של ימניים כמו הסטטוס המטופש הזה של אברי גילעד הנושא את הכותרת "מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית לראשונה מאז מלחמת השחרור" או 
סטטוסים שממהרים-להאשים של שמאלניים שמשתפים בדיווח הבעייתי הזה של בצלם על מותם הטראגי והקשה של 25 בני משפחת אבו-ג'אמע

הטקסט הימני הפרנואידי פשוט מבטא בורות והיסטריה. מי שכתב אותו לא מבין את פערי-הכוחות בין ישראל לבין החמאס ומבלבל בין הכאב והסבל שיכולים להביא פיגועי טרור קשים לבין המשמעות של סכנה קיומית למדינת ישראל. כל מי שמשתף אותו צריך להבין שבקרב על התודעה שלו - חמאס ניצח, והוא מפיץ תעמולה שמסייעת לחמאס, כי היא מעצימה את תדמיתו בעיני הישראלים והופכת אותו מארגון טרור, אולי מקצועי, אבל בעל יכולות מוגבלות מאוד, שעצם שליטתו בעזה נמצאת תחת איומים קשים (ארגונים אחרים, חוסר יציבות כלכלית, חוסר אמון גובר של האוכלוסיה) למפלצת שיכולה לחפור מנהרות אל כל בית בישראל. 

הטקסט הימני מבטא נכונות עיקשת להתעלם מהפרטים כדי שאפשר יהיה לעסוק בהאשמה קשה ונוקבת בעקבות אירוע טראגי וקשה. אי אפשר להתעלם מכך שהבית בתוכו ישבו בני המשפחה היה בשכונה שצה"ל הודיע לתושביה כבר לפני כמה ימים שעליהם להתפנות. הבית עצמו ספג יריית אזהרה מטנק. ובכל זאת - הם בחרו להישאר. אתם הייתם בוחרים להישאר בבית עם הילדים שלכם אחרי אזהרות כאלה? זה עצוב. זה קשה. הלב זועק נוכח התמונות הקשות. אבל האם זה אירוע שמצדיק הפניית אצבע מאשימה כלפי ישראל? 

אנשים פשוט לא מבינים שכל סטטוס שהם מפיצים עלול להגיע למאות אנשים אחרים. בעידן הזה, כל לחיצת כפתור דומה לרכישת מודעת ענק בעיתון או לנטילת רמקול ליד וצעדה ברחובות העיר. מישהו צריך להעביר לאוכלוסיה הישראלית שיעורי התמודדות בעידן המידע :
  • לשמור על קור-רוח
  • לבחון  את הפרטים באופן מסודר 
  • לא לשכוח את חוש-ביקורת
  • והכי חשוב - להפעיל את השכל הישר





20/07/14

אחרי שלושה ימים בעזה

כוחות צה"ל עוסקים בלוחמה קרקעית בעזה זה היום השלישי, ההולך ומתגלה כיום הקשה ביותר עד כה עם פרסום הידיעות על 13 לוחמי גולני אשר נהרגו הלילה והבוקר בקרבות בעזה (הודעת דובר צה"ל). 

מעט קשה לזכור בקצב האירועים, אבל לפני שלושה ימים עדיין פעל צה"ל באופן התקפי רק במישור האווירי. במישור הקרקע הפעילות היתה הגנתית בלבד. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17/7 סיכל צה"ל נסיון חדירה ממנהרת-טרור לאיזור קיבוץ סופה. אז עדיין דובר על האפשרות של הפסקת-אש. ב- 22:00 בליל אותו יום, יומו העשירי של מבצע צוק איתן התחילה כניסה של כוחות חיל ההנדסה הקרבית, חיל השריון וחיל הרגלים אל תוך רצועת עזה

כעת, 3 ימים אחר-כך, עדיין לא ברור כמה זמן יימשך המבצע הזה. אין מספיק נתונים כדי לשער האם בהשוואה ההיסטורית הוא ייזכר בדומה למבצע ליטני, כמו מבצע עופרת יצוקה, או שיהיה עוד מבצע שהופך למלחמה, כפי שקרה במלחמת לבנון הראשונה (שהחלה כמבצע שלום הגליל).  עוד קשה להעריך, כרגע, את מידת הצלחתו העתידית. האם ייזכר בתודעה הציבורית כמלחמת לבנון השניה (מלחמה שזכורה בתודעת רוב הציבור הישראלי ככשלון, אבל שהביאה בעקבותיה לשמונה שנים שקטות בגבול ישראל לבנון) או שיזכה לגורל טוב יותר. 

המעיין בתקשורת הישראלית, מקבל רושם של תמיכה רחבה במבצע, ושל ציבור מלוכד ברובו. המעיין בתקשורת הזרה מקבל רושם אחר. חלק גדול מהתקשורת הזרה עדיין ממוקד בטיסת MH17 באוקראינה על 200 קורבנותיה. אבל חלק אחר מתחיל להקדיש יותר תשומת-לב למה שקורה כאן. האירועים סביב שכונת סג'עייה והאוכלוסיה האזרחית בתוכה. והפסקות-האש ההומניטריות המתהוות ונשברות במהלך היום הזה מושכים את תשומת-הלב אל שאלת הנפגעים האזרחיים במבצע בעזה. ככל שיזרמו בתקשורת התמונות והמראות של אזרחים שנפגעו בשכונה הלחץ הבינלאומי להפסקת-אש ילך ויגדל.  

העובדה שלפני כמה ימים הודתה אונר"א בכך שנמצאו טילים בתוך אחד מבתי-הספר שלה וגינתה בחריפות את אלה שבחרו לאחסן את כלי-הנשק במתקן שלה (הודעת אונר"א באנגלית) לא תשנה. גם לא הידיעה שחלק ניכר מהדיווחים על פגיעה בחפים מפשע הם מגמתיים ומוטים. כי אנחנו יודעים שחלק מהדיווחים הם נכונים. חלק מהנפגעים החפים מפשע נופלים מירי כוחותינו. לא במכוון, אחרי מאמץ רציני, ניכר ומופגן שלא לפגוע. אבל ישראל אחראית לפגיעה בחלק מהם, ועל כך, לכל הפחות כולנו צריכים להצטער. 

אבל יש פער בין הפגנת צער לבין לקיחת אחריות מלאה. ובפער הזה נופלים רבים מדי מהשמאל הישראלי, אשר מבלבלים בין החובה המוסרית להצטער, לבין השגיאה המוסרית של קריאה לחוסר-פעולה.

יתרה מכך, נוכח הביקורת הבינלאומית זו שהינה וזו שעתידה לבוא, חשוב לזכור ולהזכיר שבמציאות שנוצרה אחרי ההסלמה ההדדית, במצב הנוכחי, על השלכות הרוחב שלו, אין מנוס מהמשך הפעולה עד השלמת מטרותיה. 

אבל מהן מטרות המבצע? כבר אתמול הודיע דובר צה"ל כי בידי חמאס נותרה רק מחצית מהיקף הרקטות שעמדו לרשותו בתחילת המבצע. אי אפשר היה שלא לשים לב לכך שחלק לא מבוטל מההישג הזה נובע מכך שחמאס שיגר כ-1705 רקטות אל תוך שטחי ישראל, ושמבחינת חמאס עצם העובדה שהרקטה מצליחה להגיע אל השטח הישראלי היא הצלחה מלאה (שהרי אם הרקטה התפוצצה, זה פיגוע מוצלח גם אם אין נפגעים, ואם הרקטה הושמדה על ידי כיפת ברזל, יש כאן גם עוד לחץ כלכלי על ישראל). האם המטרה היא השמדת כל התחמושת שבידי חמאס? כנראה שלא. אבל גם אם זו היתה המטרה, האם היה בכך כדי למנוע את הבניה מחדש של מאגר התחמושת הזה בתוך פחות שנה?

האם המטרה היא איתור והשמדת כל מנהרות הטרור שבין עזה לישראל? האם נזכור אותו בתור מבצע המנהרות? הפרסומים בתקשורת הישראלית על עיר המנהרות שמתחת לעזה  בהחלט מחזקים רושם שזה מה שהיו רוצים שנחשוב עליו. אבל כמובן שגם מנהרות, בסופו של דבר, אפשר לשוב ולחפור. 

דברים שאמר הרמטכ"ל בני גנץ אתמול מסמנים את המטרה האמיתית: "עוד יהיה חיכוך ויהיו רגעים קשים. מאמצים של שנים שהם עשו,בבניין הכוח ובבניין הרקטות, טילים, פיגועים, מנהרות - כולם עד עכשיו התנפצו על גלי היכולת של מדינת ישראל וצה"ל. נדרש פה הלך רוח אסטרטגי למדינה. שגרת החיים הזו תימשך עוד כמה ימים, אבל בזמן הזה, כשהעורף מתנהל נכון, הצבא נכנס, מרחיב, מעמיק ועושה את מה שהוא צריך".
מסמנים, אבל לא לגמרי מגלים. המבצע הזה, כמו קודמיו, הוא מבצע של הכלה. עוד מהלך של התשה וחיכוך הדדי, מתוך הנחה שכושר העמידה הישראלי הוא רב בהרבה מזה של הצד השני, מתוך שאיפה לקנות ימים ושבועות וחודשים של שקט, עד שהמציאות תשתנה לה, או עד לסיבוב הבא. 

ואני שב ותמה ביני לבין עצמי, נוכח התמונה ההזויה של ארגון טרור שהשתלט על שטח ופועל ממנו כאילו הוא מדינה עצמאית, תמיהה גדולה ועצובה: כיצד בדיוק תשתנה לה המציאות?
האומנם זה יקרה כפי שחולמים ישראלים מהשמאל דרך תהליך מדיני והסכם וחיים שעושים את שלהם?
או שמא דרך תהליך של עימותים נמשכים עד שיקומו דורות אחרים כאן, כפי שחולמים ישראלים מהימין? 
ואולי יש דרך אחרת ? 

לקריאה נוספת 

17/07/14

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת - הרהורים מוסריים

מאמר מעניין של ויל סלטן בbusiness insider משך את תשומת לבי.

בהחלט משהו שאי אפשר להגיד שלא נעים לקרוא, אם אתה מוטרד משיקולים של מוסר ומלחמה, ומתבונן בעצב במה שקורה בעזה. מאחר ויש ימנים בין קוראי הבלוג שנוטים להבין טקסטים כאלה שלא כהלכה, אני מזכיר ומבהיר שזה לא בגלל שאני מעדיף את טובתו של חמאס על פני טובתה של ישראל, אלא מפני שאני בן-אדם, והייתי רוצה שהמלחמה שלנו תהיה נקיה ושלא נהיה אחראיים בשום צורה לפגיעה בחפים מפשע.

על פי המאמר, יחס ההתקפות האוויריות הישראליות להרוגים חפים מפשע הוא הרוג לכל 14 או 15 התקפות, המהווה שיפור בהשוואה למערכות אוויריות מהעבר במיוחד כשלוקחים בחשבון את הצפיפות של איזור עזה. המאמר גם מעלה על נס את האמצעים שישראל מפעילה לאזהרה מקדימה של אזרחים הנמצאים ביעדי-תקיפה, וטוען שיתכן שישראל יוצרת כאן תקדים שיהפוך לסטנדרט עתידי של המשפט הבינלאומי.

אבל אז קראתי את המאמר  "לגיטימיות הפגיעה בחפים מפשע במלחמה האחרונה בעזה" של מרדכי קרמניצר ורועי קונפינו וחשכו עיני. אני כמובן מסכים עם הטענה שהדיון בלגיטימיות של דרכי-הלוחמה השונות נחוץ ביותר. אבל אני לא מצליח להבין אנשים שמנסים לבסס טיעון מוסרי שהתוצאה האפשרית היחידה העולה ממנו היא העדר-אפשרות לנהל קמפיין צבאי בשטח אזרחי מחוץ לגבולות המדינה. מי שלא מבין שצבא הפועל בשטח חייב לקחת בחשבון כאחד הפרמטרים שרידות גבוהה של אנשיו, כי אחרת לא יוותרו לו אנשין, מי שלא מבין שצבא הפועל מול אויב העושה שימוש ציני באזרחים ככלים על לוח-המשחק שתכליתם להגביל את אותו הצבא ולמנוע ממנו מלתקוף יעדים המשמשים את האויב לתכליות צבאיות, מי שלא מבין שכל כללי מוסר ומשפט שיפותחו בעת הזו חייבים לאפשר מלחמה אפקטיבית, יוצר מצב שבו צבאות - על כורחם - יתעלמו ממוסר ומשפט.

פעולה צבאית היא פעולה של הפעלת כוח. המשפט הבינלאומי אולי דמיין פעם שאפשר יהיה להפוך את המלחמה ללא-חוקית. אבל מאז עברו עשרות שנים וברור לחלוטין שלא רק שמלחמה על שלל צורותיה נוכחת באופן קשה וכואב בכל רחבי-הגלובוס, אלא שכל מי שמבקש לקשור את ידיו של צד אחד בלוחמה הזו באופן בלתי-סביר, משמש דה-פקטו כסוכן שמקדם שתי רעות:
1. הוא מחזק את ידיהם של טרוריסטים ואחרים עבורם מגבלות המוסר והמשפט של הצד בו הם לוחמים הופכים למגן ולעתים אף לחרב.
2. הוא יוצר מצב שבו ציבור האזרחים הסובל תחת ידיהם של הטרוריסטים הולך ומתנכר לערכי מוסר ומשפט.

בין שתי הגישות - המאמר שנכתב מחוץ לישראל והמאמר שנכתב בישראל - דווקא המבט מבחוץ מאפשר התבוננות נכוחה ומדוייקת יותר במה שקורה כאן. איך זה קורה לה, לישראל, שדווקא מתוכה לא רואים את זה? 



בשוליה של הפסקת אש מזדחלת לאיטה - ו' - אז מה קרה כאן בעצם?

כיצד הגענו עד הלום? מה הביא להשתלשלות האירועים שהביאה אותנו עד אל מבצע צוק איתן

עיון באירועים באיזור עזה לאחר מבצע עמוד ענן, ובמיוחד בדוח חודשי - יוני 2014 - בפורטל הטרור של השב"כ, מלמדים כי יוני בהחלט היה חודש אינטנסיבי של תקיפות מעזה, אבל לא האינטנסיבי ביותר בחודשים האחרונים. 

ירי פצצות מרגמה ורקטות מרצועת עזה בחודש יוני 2014 - מצוטט מתוך דוח יוני של השב"כ

קשה לדבר על טרנד חד-משמעי. ברור שהשוואה לאירועים של לפני חצי שנה, למשל, בהחלט מלמדת על הסלמה מזדחלת. אבל אי אפשר לומר שההסלמה היתה בלתי-ניתנת לשליטה. 

נדמה שבתהליך ההסלמה שהביאו למבצע 'צוק איתן' היו שתי נקודות זמן בולטות: 

גרשון בסקין, פעיל השלום הידוע בקשריו הטובים עם צמרת החמאס, הטיל את האחריות על המשך ההסלמה על הנהגת החמאס: "ביליתי שעות ארוכות אתמול בבוקר ואחר הצהריים בניסיון לשכנע את איש הקשר המרכזי שלי בחמאס לדבר עם מנהיגיו ולקרוא להפסקת אש למשך 24 שעות כדי למנוע הסלמה. המסר שלי עשה דרכו אל חאלד משעל. רציתי למנוע את מותם הבלתי נמנע של חפים מפשע ואת ההרס שמלחמה כזו תגרום. הנהגת חמאס החליטה להתעלם ולדחות את האפשרות להפסקת אש ואתגרה את ישראל לפעול... אני יכול לומר בכנות שנתניהו לא רצה בהסלמה. כל כך מצער שמנהיגי חמאס, חלקם יושבים בבתי מלון בחו"ל וחלקם מתחבאים מתחת לאדמה, שמו אוכלוסייה שלמה חפה מפשע בקו האש. זהו פשע. כוח בלבד לעולם לא יהיה מענה ראוי. אבל ישראל מוכרחה לפעול בכוח. אני מצטער לומר זאת. ישראל גם מוכרחה להציג תכנית משלה שתיתן מענה דחוף לצרכים של מיליון ו-700 אלף תושבים בעזה. אחרת המלחמה הבלתי נגמרת הזו לא תסתיים לעולם" (זה הפוסט המקורי של בסקין, בפייסבוק, באנגלית).

אם בארזי השמאל נפלה השלהבת, הרי שלמרות הפיתוי לשאול על תפקידה של ישראל בהסלמה, אקבל את הכרעתו של בסקין, ואתמקד בשאלה הבאה, החשובה לא פחות (ואולי יותר): בסדר, אז ישראל לא זו שיזמה את ההסלמה. אבל מה היו התוצאות החזויות של ההסלמה הזו, מהפרספקטיבה הישראלית? לאן ישראל חותרת? 

סביר להניח שהנהגת ישראל מודעת לעובדות הבאות: 
  • יורים מרגמות מעזה מאז ה30/1/2001.
  • הקסאם הראשון על שדרות נורה ב30/4/2001.
  • זה התחיל אצל ברק והמשיך אצל שרון והמשיך אצל אולמרט והמשיך אצל נתניהו - ואצלו זו הרי לא הקדנציה הראשונה.
  • כבר ראינו את עופרת יצוקה ב-2008 ואת עמוד ענן ב-2012.

אלברט איינשטיין כבר לימד את כולנו ש"אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". 
אז למה, הוי למה בחרה ישראל לתקוף כפי שהיא תקפה? מה התכלית? האומנם ישראל מצפה להצליח פתאום במיגור הירי בשימוש באותם אמצעים שכשלו? 

אם ישראל יודעת שהתקפות אוויריות לא יצליחו עם או בלי פעולה קרקעית מוגבלת (שסבירותה נמוכה לאור שגשוג מנהרות החמאס), האם יש בכוונתה  לחזור לעזה ולשלוט בה? 
אני חושב שכולנו נסכים שלא. החריג היחיד בממשלה הוא כנראה שר החוץ הישראלי, לגביו קשה להחליט, לאור העקביות שלו, האם הוא מרשה לעצמו לדבר כי הוא יודע שאין רוב לפנטזיה שלו, או שמא, יום אחד, אם יגיע לשלטון, הוא עוד יפתיע את כולנו. כל האחרים לא מבטאים תשוקה לשליטה בעזה. ההגיון הפשוט מבהיר שהכיבוש מחדש של עזה עלול להיות קשה מבחינה צבאית, אבל שהשליטה הנמשכת בעזה לאחר מכן תהיה בלתי-אפשרית מכל בחינה שהיא. כל מי שחושב אחרת, מוזמן לחזור ולעיין בכותרות העיתונים בחודשים שקדמו להתנתקות כדי להבין את המציאות הבטחונית הצפויה לחיילי צה"ל, ומוזמן להרהר בעמדה הבינלאומית הצפויה כלפי מהלך שישיב מיליוני פלסטינים לשליטה ישראלית במסגרתה אין להם זכויות-אזרחיות בסיסיות. 

אז אם ישראל יודעת שהיא לא תמגר את הירי תלול-המסלול מעזה באמצעות התקפות אוויריות, ואם אין בכוונתה של ישראל לשוב ולכבוש את עזה, מה היא מצפה שיקרה אחרי מבצע צוק איתן? 

הרי סביר להניח שהנהגת ישראל גם יודעת שהעימות הישיר הזה בין חמאס לבינה רק מחזק את התדמית של חמאס ברחוב הפלסטיני בעזה, ביהודה ושומרון ובעולם הערבי. 

אז מה קרה כאן בעצם? 

רציתי להציע אפשרות מחשבתית פשוטה: שהנהגת ישראל פועלת ביודעין לחיזוקו של החמאס. וזאת למרות המחיר של רשות פלסטינית חלשה. 

לפני שאמשיך אזכיר שהסבר פשוט אחר הוא האפשרות של מצעד של איוולת. סוג התנהלות שמשיג, ביודעין, תכלית הפוכה מהרצויה, בגלל הכרח להיכנע לאילוצים קצרי-טווח. למשל, אפשר אפילו להציע טענה קונספירטיבית - אילוצים פוליטיים שהפכו את המבצע הזה להכרחי למען שרידות הממשלה. אולי, למשל, לקראת התקציב.

אבל אני מעדיף הסבר שמייחס לבנימין נתניהו יותר רציונליות. אני סבור שאפשר להסביר את ההתנהלות הישראלית בהתחזקותם של נציגי דעאש בעזה. התחזקות שהביאה לתובנה ישראלית חדשה - בדבר החשיבות שבחיזוקו של חמאס בעזה. 

זה לא מופרך כמו שזה אולי נשמע בהתחלה. כל מי שחושב על מצב של שלוחה דעאשית מדרומה של ישראל המשתפת פעולה עם החליפות המתהווה בעיראק וסוריה בהחלט יכול להבין מדוע מבחינה בטחונית ישראל תכריע שמדובר במצב שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

אם זה נכון, יש כאן בעצם נסיון ישראלי לשוב ולחזור על דוקטרינת רבין שהביאה את הסכמי אוסלו. נתניהו הולך בנעלי רבין ומנסה לחזק יריב חלש כדי למנוע עלייה של יריב חזק ממנו. אז, הנסיון להשליט את אש"ף על הפלסטינים לא צלח, אלא הביא בסופו של דבר למציאות הנוכחית הקשה - של שתי ישויות פלסטיניות - האחת בעזה והאחרת בגדה.
לאן יביא אותנו הנסיון החדש הזה? 

עוד סיבה לחשוב שזה לא מופרך כמו שזה נראה, היא שאנשים כמו נפתלי בנט בוודאי יתמכו במהלך שכזה שהרי כל החלשה של הרשות הפלסטינית תאפשר את קידום התפישה הבנטית של פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תפישה שייתכן שגם נתניהו שותף לה, לפחות לאור בחירתו הנמשכת שלא לחתור להסכם מדיני עם אבו-מאזן. 

איך נדע אם התזה הזו נכונה או מופרכת מאליה?
קל להציע שני מבחנים פשוטים:
האם ישראל ממקדת את התקפותיה על פעילי חמאס או פעילים לא-חמאסיים?
האם המבצע הזה יסתיים בהשפלת חמאס או בהסכם שיעניק לו יוקרה ועוצמה מחודשים?