18/09/14

מדוע פרש גדעון סער?

מדוע פרש גדעון סער? האם מסיבות פוליטיות או אחרות? 

קודם כל, כרגיל כשאנחנו עוסקים בחיזוי עתידות, נזכיר שכאן זו פרשנות ולא נבואה, ונבהיר גם שבינתיים אנחנו רק עסוקים בפרשנות פוליטית של הודעה על פרישה מהפוליטיקה לפסק-זמן. הודעה. הפרישה עצמה טרם התרחשה. 

ובכל זאת - מדוע פורש גדעון סער ? 


  • היפה: "בימים האחרונים טענו רבים כי אבן לא יכולה להמשיך בתפקידה בערוץ כל עוד היא נשואה לסער. ייתכן כי סער החליט לאפשר לרעייתו להמשיך בתפקידה הבכיר, כאשר פרישתו מהחיים הפוליטיים אמורה לסלול את דרכה שוב אל תפקידה בערוץ."

  • המכוערת: "ברשת כבר החלו לרוץ שמועות כי פרישתו של סער מהחיים הפוליטיים נעוצה דווקא בתחקיר ענק שאמור להתפרסם עליו בשבועות הקרובים." (נראה שאחד המקורות לתאוריה המכוערת הוא אלדד יניב שהודיע בפייסבוק שלו: "אחת הסיבות לפרישתו של גדעון סער מהחיים הפוליטיים ('פסק זמן'):תחקיר גדול שמוסף עיתון הארץ עמל עליו בשבועות האחרונים. )"


עמית סגל במאקו מבטל את התאוריה המכוערת. לדבריו ידועה לו שאכן נעשית עבודה "בהארץ"  על כתבת מגזין ארוכה אבל סטנדרטית על סער. וההגיון שלו אכן עושה שכל - הפרישה הזו הרי לא תסכל פרסום על דברים שלא היו צריכים להיעשות ולא תמנע חקירת משטרה. (אם כבר - להיפך. עדיף לו לפוליטיקאי שנתפש בקלקלתו להישאר בתפקיד כמה שיותר כדי להתמודד עם החקירה. )

הוא מקבל את האפשרות שהקריירה של גאולה אבן, רעייתו של גדעון סער, אכן היוותה שיקול - אבל לא מכריע. לדעתו: 
"סער הגיע למסקנה הפשוטה שליד נתניהו לא צומח דשא. סיכוייו לנצח את ראש הממשלה בפריימריז במפלגה שמעולם לא הדיחה את מנהיגיה נראו לא גבוהים. ... אם היה נמנע מהתמודדות היה סופג מהלומה תדמיתית, אם היה רץ ומפסיד - נתניהו היה מדיח אותו מהממשלה. ... אם נתניהו יישאר ראש ממשלה, ממילא אין טעם להישאר כשר בתפקיד בינוני, נטול השפעה מעשית. אם יפסיד, סער יהיה ממילא מועמד מוביל בקרב הירושה. בקיצור, פסק זמן על תנאי."

״גדעון ואני חברים טובים. אני החלפתי אותו כמזכיר ממשלה ואח״כ הוא החליף אותי בחזרה כמזכיר הממשלה. יש לנו יחסים ממש טובים. הוא אמר בשנה האחרונה שהוא רוצה לשנות כיוון בחיים, ולי זה היה נראה כמו, ׳אמר, אז אמר, בסדר׳. החיים ממשיכים. הוא שר שהשאיר חותם והיה לו מסלול משלו. אני מכבד את החלטתו ברמה האישית. החליט לנוח ולהיות עם המשפחה״.
ובכל זאת, אני נוטה שלא לקבל את הדברים כפשוטם. 
בכל זאת, בלוג פוליטיקה, לא ? 
בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל להציע איזו קונספירציה? 

אם ננסה להפעיל את השכל הישר, לא נוכל שלא להתייחס לדמיון בין בחירתו של משה כחלון לפני שנתיים לקחת "פסק זמן" למהלך הזה של גדעון סער. אז אמרו שכחלון הכריע לכיוון הזה, כשהבין שנתניהו לא יעניק לו את תפקיד שר האוצר, וכי המשך דרכו הפוליטית מאויימת. 

אם נמשיך להפעיל את השכל הישר, וניזכר שבחודשים הקרובים יש סבירות גבוהה מאוד שאנחנו הולכים לראות את הממשלה והקואליציה משתנות, ונזכור שהמועמדת המובילה ליציאה היא יש עתיד, וננסה לנחש מי תבוא פנימה במקומה, על מי נחשוב בתור המועמדת המובילה? 
אני נוטה להמר על ש"ס.

ואיזה תיק ש"ס הכי אוהבת ? 

מי היה נאלץ לוותר על תפקידו לטובת הקואליציה החדשה ושמירת השלטון בידי הליכוד?
מי היה מוצא עצמו במצב הזה כשמשרד הפנים נלקח מידיו וניתן לנציגה של ש"ס נתון לרחמי ראש הממשלה ?

דמיינו את המצב - וזאת כשהיריבות בינו לבין ראש הממשלה תביאו בהכרח למצב דומה לזה של סילבן שלום, ממלא תפקיד של שר זוטר ומנסה לעשות קולות כאילו שום דבר לא קרה והוא עדיין בכיר כמו תמיד...

ספקולציה שובת-לב, לא ? 

אבל למה דווקא עכשיו ?
לא היה יכול לחכות עוד חודשיים שלושה ולראות שבאמת המשבר הקואליציוני הזה מגיע לפיצוץ? 

קודם כל, כידוע לכולנו, התזמון בפוליטיקה הוא קריטי לצורך שכנוע דעת-הקהל בנרטיב "הנכון". מהבחינה הזו, אם הניתוח שלי נכון, היה הכרחי לסער לפעול לפני שיהיה ברור שתפקידו בכלל בסכנה.

בנוסף, בעוד כמה ימים בג"ץ ייתן את פסיקתו בנושא החקיקה המסדירה את כליאתם של מבקשי המקלט מאפריקה. בהתחשב באמירות ברורות של בג"ץ כשפסל את את תיקון החקיקה הקודם,  הקמפיין של סער, שר הפנים הלוחם בזרים היה עתיד לעלות על שרטון לא נעים בדמות עוד פסילת חקיקה. לקום ולעזוב אז היה נראה הרבה פחות טוב. בבחירה הנוכחית שלו, זו כבר לא תהיה הבעיה שלו. הוא הרי הודיע עוד קודם שהוא פורש. עכשיו שנציג ש"ס (דרעי? ישי? אטיאס? כהן?) יאכל את התבשיל הזה.... 

ובנוסף, ההתנהלות של רשות השידור כלפי רעייתו יצרה אפשרות להוסיף למרק גם את העניין הפמיניסטי. איזו דוגמא טובה יותר יכולה להיות לדבקותו של גדעון סער בעניין הפמיניסטי ונכונותו להקריב למען אשתו ומשפחתו מאשר פרישתו בתזמון הזה? 

בקיצור - אם מקבלים את דעתי - לא היה יכול להיות זמן טוב יותר לכך. 

ומה יהיה אחר-כך ? 
מבחינה מדינית גדעון סער הוא אומנם נץ, אבל מבחינה אזרחית הוא חלק מהליברלים של הליכוד. כמו משה כחלון. כמו דן מרידור. כמו בני בגין. כמו רובי ריבלין.

התהליך הזה שבו הליברלים הולכים ועוזבים את הסירה, ואחד מהם כבר עסוק בהקמת מפלגה חדשה, מעלה אפשרות די ברורה ליום שבו נוטלי פסק-הזמן יבקשו לשוב ולעלות על המגרש: אם נתניהו ימשיך בשליטה ללא-מצרים בליכוד, אנחנו צפויים לראות מחזה שכבר עכשיו שומעים את ההדים המקדימים שלו: מי בעצם הוא הליכוד האמיתי ? המפלגה שבראשה עומד נתניהו או המפלגה (הכחלונית) שתבקש להחזיר עטרה ליושנה ? 

ואיך נדע האם אני צודק? 
רגע. 
התאזרו בסבלנות. 
בואו נחכה לסוף פסק-הזמן. 

10/09/14

זה הסתיו ואיתו מגיעים הסימנים הראשונים לכך שהקואליציה מבקשת להתחדש

העמדה הנחרצת שהביעה שרת המשפטים, ציפי לבני, בראיון אתמול בצהריים ברשת ב', בה מתחה ביקורת קשה על השותפה לקואליציה "הבית היהודי" (מי שאומר שאין פתרון לסכסוך, ואינו מוכן להיפרד מחלקי ארץ ישראל, מונע מהדור הבא סיכוי לחיות כאן בשלום) ועל מי שהכניס אותה לקואליציה (אנו משלמים כעת את המחיר על הברית בין בנט ליאיר לפיד שהכניסה את הבית היהודי לקואליציה) לא תוזמנה במקרה. 

אט-אט אנו הולכים ומתקרבים אל החורף, הכנסת תשוב לה מהפגרה ודיוני תקציב 2015 ייפתחו במלוא עוזם, וכל מי שחושד, חושש, מעריך או מקווה שיש סיכוי לשינויים קואליציוניים צריך להתחיל להערך לקראתם.

לא מדובר כאן בהערכה שבעלמא - מדובר במינהג ישראלי ותיק.

 בשלב מסויים, בד"כ לקראת הסתיו או באמצע החורף לכל המאוחר, פחות או יותר אחרי באמצע תקופת הכהונה של הכנסת, מתרחשים בישראל שינויים קואליציוניים. ברוב רובם של המקרים ממשלה מסיימת את כהונתה וקמה ממשלה אחרת במקומה.

לא מאמינים לי ? הביטו בטבלה הבאה -

הממשלה הזמנית (14.5.1948 - 10.3.1949)
(האסיפה המכוננת)
(1949-1951)
הממשלה ה-1 (10.3.1949 - 1.11.1950)
 הממשלה ה-2 (1.11.1950 - 8.10.1951)

 (1951-1955)
הממשלה ה-3 (8.10.1951 - 24.12.1952)
 הממשלה ה-4 (24.12.1952 - 26.1.1954)
 הממשלה ה-5 (26.1.1954 - 29.6.1955)
 הממשלה ה-6 (29.6.1955 - 3.11.1955)

 (1955-1959)
 הממשלה ה-7 (3.11.1955 - 7.1.1958)
 הממשלה ה-8 (7.1.1958 - 17.12.1959)

(1959-1961)

 הממשלה ה-9 (17.12.1959 - 2.11.1961)

(1961-1965)

 הממשלה ה-10 (2.11.1961 - 26.6.1963)
 הממשלה ה-11 (26.6.1963 - 22.12.1964)
 הממשלה ה-12 (22.12.1964 - 12.1.1966)

(1965-1969)

 הממשלה ה-13 (12.1.1966 - 17.3.1969)
 הממשלה ה-14 (17.3.1969 - 15.12.1969)

(1969-1974)

הממשלה ה-15 (15.12.1969 - 10.3.1974)
(1974-1977)

הממשלה ה-16 (10.3.1974 - 3.6.1974)
 הממשלה ה-17 (3.6.1974 - 20.6.1977)

(1977-1981) 

 הממשלה ה-18 (20.6.1977 - 5.8.1981)

(1981-1984)

 הממשלה ה-19 (5.8.1981 - 10.10.1983)
 הממשלה ה-20 (10.10.1983 - 13.9.1984)

(1984-1988)

 הממשלה ה-21 (13.9.1984 - 20.10.1986)
 הממשלה ה-22 (20.10.1986 - 22.12.1988)

(1988-1992)

הממשלה ה-23 (22.12.1988 - 11.6.1990)
 הממשלה ה-24 (11.6.1990 - 13.7.1992)

(1992-1996)

 הממשלה ה-25 (13.7.1992 - 22.11.1995)
 הממשלה ה-26 (22.11.1995 - 18.6.1996)

(1996-1999)

 הממשלה ה-27 (18.6.1996 - 6.7.1999)
 (1999-2003)
 הממשלה ה-28 (6.7.1999 - 7.3.2001)
 הממשלה ה-29 (7.3.2001 - 28.2.2003)

(2003-2006)

 הממשלה ה-30 (28.2.2003 - 4.5.2006)

(2006-2009)
 הממשלה ה-31 (4.5.2006 - 31.3.2009)

 (2009-2013) 
 הממשלה ה-32 (31.3.2009 - 18.3.2013
(2013- )

הממשלה ה-33 (18.3.2013 - )

  ואל תתנו לנתונים של הממשלות הבודדות לבלבל אתכם:
  • הממשלה ה-9 מוכיחה את הטענה בעצם התאריכים של תקופת קיומה (והיא הרי ממשלה שהתקיימה לאורך כל התקופה שבמקביל לה, בנבכי מפלגת העבודה, מתרחש מאבק אימים סביב "הפרשה")
  • הממשלה ה-15 עברה שינוי משמעותי פחות משנה לאחר שקמה עם התפרקות ממשלת האחדות הלאומית בקיץ 1970 ופרישת גח"ל. מדובר בממשלה שהיוותה המשך של ממשלת האחדות שהקים לוי אשכול לקראת מלחמת ששת הימים, שהמשיכה גולדה מאיר ואשר התמודדה עם מלחמת ההתשה עד לקיץ 1970.   
  • הממשלה ה-18 חוותה שינויים קואליציוניים נוכח ההתפוררות הדרמטית של ד"ש ושינויי גברא סביב המגעים המדיניים והסכם השלום עם מצרים.   
  •  הממשלה ה-30 אומנם הצליחה לכהן במשך כל תקופת כהונת-הכנסת, אבל זו אותה ממשלת שרון שנשענה בראשיתה על קואליציה עם שינוי, החליפה בהמשך את שינוי במפלגת העבודה, ונשענה בסופה על קואליציה צרה. 
  • הממשלה ה-31 הצליחה להימנע מטלטלות קואליציוניות משמעותיות רוב זמנה, בעיקר בגלל העובדה שבתקופה שבה בד"כ מתחילות תחושות אי-הנוחות שדוחפות שינויים קואליציוניים, עסקה ישראל בלימוד והפקת-לקחים ממלחמת לבנון השניה (כלומר, מפלגת העבודה עסקה בהדחת עמיר פרץ והחלפתו באהוד ברק; הרמטכ"ל התפטר מתפקידו; וועדת וינוגרד ישבה על המדוכה). 
  • הממשלה ה-32 זכתה לחידוש הקואליציוני שלה הודות לפרישת מפלגת העבודה מהקואליציה בחורף 2011 (17/01/2011). 


למה זה קורה להן ?
  • הסבר רציונלי אפשרי הוא שככל שקרב זמן-מחצית-החיים של הכנסת, כך גוברים הכוחות המפרידים על המאחדים בתוך קואליציה. המבט קדימה אל עבר הבחירות, והצורך (הרציונלי) להסביר ולבדל את עצמי מחבריי לקואליציה, מפעילים דחף חזק יותר על מערכת כוחות מחברים, שמלכתחילה, פעמים רבות, נבעה בעיקרה מן ההכרחי ולא מאיזושהיא התלהבות משותפת.
  • הסבר פחות-רציונלי הוא שככל שהפוליטיקאי הולך ומבין שגם בקדנציה הזו הוא לא עתיד לשנות את העולם בדרך אליה התחייב, כך הוא מבקש להשקיע מאמצים במה שעליו הוא כן יכול להשפיע.
  • ההסבר הפשוט ביותר הוא שזה טבעם של דברים שנבנים לא-טוב, והתשתית הפוליטית הישראלית להקמת מבנים קואליציוניים היא רופפת במיוחד. 
כך או כך, השיח המוקצן סביב תקציב 2015, חוק אפס מע"מ, והתהליך המדיני (עמו פתחתי את הפוסט) הוא לא מקרי. מרכיבי הקואליציה מרגישים את רוח השינוי. את מי היא תתפוש? על מי היא תשפיע ? ומי, למרות הפיתוי, ידבוק בכסאו וישמור על הקיים ? זמנים יגידו. 

בפראפרזה על רוח סתיו נשיר לנו... 
"זה הסתיו וזה הזמן 
להכניס קצת שינויים 
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.

מי יבוא ומי ילך? 
אל תתבייש, היה עצוב.
זאת היא עונה כזאת, חבוב,
זה רק הסתיו וזה עובר. "

08/09/14

האם ביבי הולך להסדר מדיני ?

מאמר מערכת "בהארץ" קבע נחרצות לא מזמן שההחלטה על הפקעת אדמות לטובת הרצף מגוש עציון עד ירושלים היא הוכחה ניצחת על כך שבנימין נתניהו איננו רציני בהכרזותיו על כך שפניו מועדות להסדר מדיני.

אני מבקש להציג דווקא את הטיעון האיפכא-מסתברא: ביבי, לדעתי, בדרך להסדר מדיני, בקרוב.

כולנו יודעים שהנבואה ניתנה, מאז חורבן הבית לשוטים, עיתונאים, בלוגרים ופרשנים פוליטיים, וכולנו גם יודעים שגם כשהנבואה עדיין היתה בידי נביאי-אמת, מבחן התוצאה לא היה דווקא התממשות הנבואה (יונה הנביא הוא דוגמא בולטת), וכמובן שייתכן שהתחזית הזו שלי היא לחלוטין שגויה. אבל אלה הסיבות לדעתי זו:

1. ההפקעה אשר מוצגת כמהלך שיהפוך את גבעות לסטטוטורי  איננה מהלך שחורג מהקונצנזוס. להיפך, ליברמן צודק כשהוא מזכיר שבכל מו"מ עם הפלסטינים, כשדיברו על גושי ההתנחלויות, כללו גם את גוש עציון כמשהו שישראל תשמור
בידיה בכל הסדר קבע. ההפקעה הזו היא מהלך חשוב בהרבה - היא מהלך שנועד לוודא שגוש עציון יהיה מחובר היטב למדינת ישראל בכל מציאות גיאו-פוליטית שתהיה. הבחירה לעשות את זה דווקא בעת הזו צריכה להדליק נורת-אזהרה לכל פרשן שחושב שביבי לא יודע מה הוא עושה ובחר בתזמון מטומטם למהלך הזה. זה הרי אותו נתניהו שעושה הקפאה שקטה במקומות שאינם נתפשים על ידו כקריטיים

2. הדיווח של כלכליסט על כך שתקציב החטיבה להתיישבות גדל ב-600% מאז ינואר הוא, לטעמי, דיווח שנסיבותיו אינן מקריות. אומנם הגדלת תקציב החטיבה להתיישבות היא תהליך רב-שנים (שקרה גם תחת ראשי-ממשלה קודמים. גם אצל אולמרט וגם אצל שרון, וגם אצל רבין, אגב), אבל ההאצה של השנה האחרונה לא צריכה להתקבל סתם כך כעוד דוגמא לכך שהמתנחלים שולטים בנתניהו. כי נשוב ונזכיר - נתניהו הוא אותו האיש שידע להקפיא גלויות למרות העימות שהיה 
כרוך בכך.
לדעתי מישהו מנסה להספיק משהו לפני שיקרה משהו. מה בדיוק הדבר שביבי יודע שהולך לקרות, לדעתכם?

3. העיתונות מדווחת על מאמצי ההשתלטות מחדש של ביבי על הליכוד. תוכן הדיווחים מלמד שלא מדובר על התנהלות נסתרת של ביבי. איזה אינטרס יש לביבי להציג את עצמו כמי שפועל נוכח איום אופן רציני מתוך הליכוד? הרי האינטרס שלו היה ונשאר להציב מראה מול בכירי הליכוד ולשאול מי מהם בדיוק מסוגל להוביל את המפלגה באופן בו הוא הוביל אותה מאז 2009? נתניהו הרי יודע שמורשת הליכוד היא לא להדיח מנהיג. זה היה נכון אפילו אם היה מדובר במנהיג פאסיבי כמו יצחק שמיר. אל תבינו אותי לא נכון - הליכוד, בדומה למפלגת העבודה, ידע לייסר את מנהיגיו, אך בניגוד לה, לא ראינו שם את הסכינאות האובססיבית שמנעה ממפלגת העבודה מלגדל דור חדש של הנהגה אמיתית, מאז מותו של יצחק רבין.

כל אלו מאפשרים, לטעמי, הערכות לקראת מהלך מדיני. מהלך כזה, אם יקרה, ישתלב היטב עם התהליכים שעובר המזרח התיכון. בשלב הזה אנחנו רואים מהלכי-התגבשות של קואליציה בינלאומית אנטי-דעאשית. הפעם, בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה, נראה שישראל יכולה למצוא עצמה, בגלוי, לצידן של מדינות כמו מצרים וערב-הסעודית. גם ירדן תהיה שם בפנים, בגלוי, בניגוד לתפקידה הפוסח על הסעיפים כשהרשע התורן של המזרח התיכון היה סדאם חוסיין. בהתחשב בקולות היוצאים מערב הסעודית ההופכים אותה לגוף הדוחף את העולם הערבי המתון להגיע להסדר מדיני עם ישראל, בהחלט אפשר לדמיין מצב שבו נתניהו אכן עומד לחצות את הרוביקון.

כמובן, ייתכן שנתניהו הוא בסך הכל גירסא נוספת של שמיר. היתה בהתנהלותו, לאורך השנים, הרבה מן הדבקות באי-העשייה שאפיינה את ממשל שמיר. כמו-כן, אי אפשר להכחיש שנתניהו בוודאי יודע שעתיד הקואליציה שלו הולך ומתקרב לנקודה שבה מחשבים את הקץ, כשהוא עתיד למצוא עצמו תחת מתקפה נמרצת הן מימין (בנט ואולי גם ליברמן) והן מן המרכז (לפיד ו/או המפלגה החדשה שתקום ותאיים על המרכז. זוכרים את משה כחלון?). במצבים האלה, לפחות עד כה, נתניהו הפגין נטיה להתמיד במה שעשה קודם לכן. אבל יש נקודה אחת שאסור לזכור - נתניהו הגיע לאותה נקודה במשך הכהונות המצטבר שלו כראש-ממשלה, שבה, בכל פעם בה הוא מביט בראי, שואלת אותו בבואתו שאלה פשוטה: איך יזכרו אותי? אילו ממעשיי ייזכרו? מה יהיה מקומי בהיסטוריה של העם היהודי?

אני סבור שבחודשים הקרובים נראה את נסיונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ליתן תשובה נחרצת לשאלה הזו.

לקריאה נוספת

23/08/14

כמה כמה ?


אבל העובדות, איך שתהפוך ותהפוך בהן, פשוטות ומרות.

ישראל לא מסוגלת לספק הגנה לאזרחיה באיזור הדרום מירי תלול-מסלול. 

וההגדרה של איזור הדרום הולכת ומתרחבת לה מעת לעת. 

האזרחים יודעים את מה שהממשלה והצבא לא יודע? בוודאי שלא. אבל האזרחים לא מוכנים לקבל עוד את הנחות העבודה של הממשלה והצבא. הסטטיסטיקה של הירי, הדינמיקה של ההתשה ללא-ההכרעה תהפוך לעילת-נפילתה של הממשלה הזו, בדיוק כמו קודמתה. כולם אולי יודעים שאין פתרונות קסם, אבל הרוב גם יודע שמגיע הרגע בו אי-אפשר להמשיך. 

למרות הדרך שבה המנהרות השתלטו על השיח לזמן-מה, ירי-ההתשה הוא שיכריע את השאלה החשובה באמת - מבחינת התודעה הפוליטית של אזרחי ישראל - מי ניצח במלחמה הזו. ככל שעובר הזמן כך הולך ומתבהר שההסבר הרציונלי היחיד להתגלגלותו של צוק איתן היא מצעד של איוולת. התנהלות קדימה תוך נקיטת צעדים שהממשלה איננה חפצה בהם. בהחלט ייתכן שבסופו של יום עוד תמצא עצמה ישראל שולטת בעזה. אבל חשוב שהדברים ייעשו לא משיקולים של שרידות פוליטית קצרת טווח, אלא במבט ארוך-טווח קדימה. 

אי אפשר להביט על החודשיים האחרונים בלי להתרשם שממשלת-ישראל לא הביטה רחוק קדימה כשקיבלה הכרעה אחרי הכרעה. האם עכשיו זה יקרה ? נדמה שהמאמץ המתהווה לחיסול בכירי-חמאס שהולך ותופש תאוצה (והישגים) מסמן אסטרטגיית יציאה חדשה: תוצאות שיאפשרו איזון בדעת-הקהל הישראלית. אולי הם ירו עלינו טילים ממש עד הסוף, אבל חיסלנו להם את המפקדים. לא יצאנו פראיירים. האם זה יעבוד? 

למקרה שהדברים לא היו ברורים מספיק, אחדד אותם - לדעתי, השלב הנוכחי הוא אולי הבוטה ביותר בדברים שאינם נאמרים אבל ברורים לכולם: 
חמאס לנתניהו: ההנהגה הישראלית תתקשה לשרוד ולהחזיק בשלטון בלי הכרעה ברורה. והכרעה כזו לא תינתן לכם. ימיך כראש ממשלת ישראל ספורים. ועדת החקירה והבחירות כבר באופק. 
ממשל נתניהו לחמאס: אולי. אבל לפני זה נדאג שאף אחד מההנהגה החמאסית בעזה לא יחיה לראות את היום שבו מישהו (יאיר לפיד? בוז'י הרצוג? גדעון סער?) יחליף את נתניהו. 

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה את הדינמיקה הפוליטית הזו? או שמא יהיה מי שיצליח להסביר לציבור ולשכנעו שאין אפשרות למניעה מוחלטת של טילים בלי תשלום מחירים שההנהגה חושבת שהם כבדים מנשוא? 

ואולי, אולי - הציבור חושב שהמחירים האלה אינם כבדים מנשוא? אולי רק ממשלתו והנהגתו נרתעים ממה שהציבור הישראלי כבר מזמן נכון אליו ? 

והמשחק נמשך... בלי הכרעה...   

28/07/14

A relatively quiet night is an opportunity to contradict a claim

Yesterday's night was the quietest night in Gaza Strip and southern Israel for the last three weeks, since the most recent escalation between Israel and Hamas reached its peak.  

Today is the beginning of Eid al-Fitr, the end of Ramadan, and some would say that this joint timing of a becoming cease fire has a lot to do with the holiday. 

Not that there is much to celebrate, considering the fact that the causes for this last escalation have not been tackled, and the negotiations about this forming cease-fire are expected to be tedious and difficult. 

But this quiet is an opportunity to talk about an issue some people claimed were the reason for this escalation: the kidnapping and murder of three Israeli teenagers by Hamas operatives. NY Magazine made two claims
1) The Israeli campaign for the tracking of the 3 teens escalated into the current Israeli campaign in Gaza
2) Hamas Didn’t Kidnap and Kill the 3 Israeli Teens 

The first claim is highly problematic even though many news sources around the world choose to tell it that way. Israel has agree to a cease fire before any ground operation began, but Hamas kept shooting a barrage of missiles. It was Hamas that chose to start shooting a large volume of missiles from Gaza during Israel's searches of the 3 boys in thye area of Judea and Samaria, and kept doing so until Israel has responded with numerous attacks of her own, and yet, in retrospect, Hamas could have contained the conflict and prevent significant bloodshed, had they accepted the cease fire as Israel did on the 15/7. Hamas did not, and two days later, on 17/7, the second stage of the escalation, with the IDF operating on the ground inside the Gaza strip, began. 

The second claim is plainly false.  
The suspects in the terror act of kidnap and murder are known, but they have not been caught, yet. How can anyone blame Hamas then? because they were known Hamas operatives. And yet, NY Magazine, following a buzzfeed story by Sheera Frenkel, decided so. But that original story tells something completely different: 
"Gershon Baskin, who ran a secret backchannel between Hamas and Israel during the negotiations for the release of kidnapped Israeli soldier Gilad Shalit, said he doubted if anyone in Hamas’s senior political or military leadership had any prior knowledge of the attack. Similarly to Shalit, he said it was more likely that local militants saw an opportunity and acted, and would only later inform more senior leadership.
“On day six after the abduction of Shalit, I arranged for a phone call to take place between Noam Shalit and Ismael Haniyeh,” Baskin said. “Later in the day, Haniyeh refused to be in the phone call because he said ‘the leadership didn’t decide on the operation and he, as the political wing, wanted to distance himself from it.’ This could be the same case where the initiative and the operation was done on the local level, with al Qassam or without it, and then created facts that Hamas will have to deal with.”
Meaning: Hamas works in isolated cells. That is the way the organization is constructed in the area of Judea and Samria. Those cells do not share every details of their activity with the leadership, but only follow the grand strategy outlined by the leadership. Only when a success (in terrorists terms) is achieved, is the leadership brought in. 
Can that base an claim that Hamas was not involved? Not at all. Anyone making such a conclusion only demonstrates complete lack of understanding how sophisticated terror and guerrilla movements work. 

But you have to wonder - do they seriously think that Hamas did not kidnap Gilad Shalit ? How can you talk of an identical modus-operandi while knowing that in one case it was a full-colors Hamas operation, and then claim that in another case this has other meanings? 
What is it that they wished to achieve with such baseless claims? What was their objective in ? Let us remember - this story was run on July 25th. That is no coincidence. In the media-warfare against Israel all is fair. 



27/07/14

על העיוורון של האגודה לזכויות האזרח


נתקלתי אתמול בטקסט שהפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח בישראל הפיץ. הטקסט פורסם קודם לכן בעיתון הארץ על ידי חברת ההנהלה של האגודה וכותרתו רבת-המשמעות היא "על העיוורון". הוא עוסק בעיוורון של הישראלים - יהודים וערבים. אבל כמו במקרים רבים מאוד, הוא מספר הרבה יותר על העיוורון של הכותבת ושל חבריה לדעה. 
"תנועות שחרור כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי נבדלות ממאבק השחרור הפלסטיני החילוני בכך שהן שואפות לחסל את הישות היהודית, מקדשות את האלימות ורואות בה חלק מן הכוליות הדתית של הקונפליקט... 
אי הוקעת החמאס בעת הזאת משמעה שיתוף פעולה עקיף עם נראטיב דתי קיצוני המתנגד לזכויות נשים וילדים ולזכויות אדם. היא אף נותנת הכשר עקיף לאלימות רצחנית נגד אזרחים. יש מקום לערער על קבלתה של כל פעולה של ה'אחר' נגד ה"אני הריבוני" הישראלי, קבלה הנעשית תוך התעלמות מפרקטיקות ההגדרה העצמית שלו. זהו אוניברסליזם קיצוני המסרב לקרוא את המציאות הרב־ממדית של הקונפליקט. 
לא רק המצור ארוך השנים על עזה גורם לסבל המתמשך בה. חמאס נושא אף הוא באחריות לחיי הבזות של תושביה. הוא אינו פועל בשם ילדי הגן, אלא באמצעותם ועל חשבונם. הוא גוזל מבני ומבנות עזה את זכויותיהם החברתיות והכלכליות לטובת האדרת נכסיו החומריים, ומעל הכל — הוא משתמש בגופם לצורך לחימתו...יציאה פומבית נגד חמאס לא תפטור את ישראל מאחריותה לסבל הפלסטיני המתמשך ומחובתה לציית לדיני מלחמה; אך היא קריטית ליצירת מרחב דיאלוגי חדש, המתנגד לאלימות ופועל למען הסדר מדיני ופיוס מתוך תודעת חיים משותפת."
האמירות האלה, לכשעצמן, נראות לי כמאוד נכונות.

אבל מדוע הדברים נכתבים כאמירות שהכותבת מייעדת אל אוזניהם של רק ערביי-ישראל? האומנם רק הם צריכים לשמוע את זה? מה לגבי חלקים רחבים בשמאל הישראלי שסבורים שישראל אחראית יותר על המתרחש ברצועת-עזה מאשר הריבון ברצועה בעת הזו, חמאס עצמו? מה אפשר ללמוד מתוכן הטקסט הזה ומהדרך שבה הוא מפורסם, בעברית, בעיתון הארץ, על היחסים שבתוך החברה הישראלית בין יהודים וערבים? 

אל תבינו אותי לא-נכון. אני חושב שערביי-ישראל אכן צריכים לבחון היטב את שאלת-יחסם אל החמאס, בהתחשב בדרך שבה דיקטטורת הטרור הזו מאמללת ופוגעת בחייהם של אחיהם החיים בעזה. האומנם הם לא למדו מהתמיכה הכמעט אוטומטית הזו שהפגינו חלקים בתוכם באסאד כשזה התחיל לטבוח באזרחי-סוריה? אבל העובדה שהבחינה הזו צריכה להעשות, אין בה לומר שהדרך הנכונה לדיאלוג היא באמצעות מונולוג מתנשא, יודע-כל של יהודים כאלה ואחרים. 

או שמא, הייתכן, שהטקסט הזה בכלל לא כוון אל עבר ערביי ישראל? האם ראוי לחשוש שיש כאן סוג של אקט היטהרות והתרחקות  שעיקרו מופנה בכלל אל עבר החברה הישראלית-היהודית? 

26/07/14

הכל מצדיק את הכל

קו אחד מחבר את הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני: הכל מצדיק את הכל. 

עבור הימני בשם ההגנה העצמית ישראל יכולה לעשות את הכל. כל היקף של פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בעזה והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-עזה. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי להגן על חיילינו ואזרחינו. 

עבור השמאלני בשם המאבק נגד הכיבוש חמאס יכול לעשות את הכל. כל היקף פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בישראל והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-ישראל. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי לסיים את הכיבוש. 

הכל מוצדק. 
הכל מוסרי. 
כי הכל מצדיק את הכל. 

ואם זה הרלטיויזם המוסרי שמאפיין את אלו שטורחים לנמק את דעותיהם משני עברי המפה הפוליטית, מה יעשו אלה שלא חושבים שבכלל צריך לשקול את הדברים האלה, כי חשובה יותר הפעולה מן המחשבה? 

אין לבטים. 
אין התעמקות בפרטים. 
העולם איננו מקום מורכב, 
צבוע בגוונים של אפור.
לא ! 
עבור השמאלני הקיצוני והימני הקיצוני,
העולם צבוע בגוונים של לבן ושחור. 

וכהרגלו, 
העולם הולך ומשנה צבעיו,
מתאים עצמו לתודעת המתבוננים בו,
ונערך לעוד חגיגה גדולה של שפיכות דמים,
שבעקבותיה יוכלו גם השמאלנים הקיצוניים וגם הימנים הקיצוניים
להתברך על שצדקו מההתחלה. 

וכמה טוב שהם לא עצרו לרגע להטיל ספק
לפקפק ברגשותיהם 
להרהר 
ולנסות לחשוב מחדש, מההתחלה, 
על כל ידיעותיהם ואמונותיהם 
סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.