מאמר מערכת "בהארץ" קבע נחרצות לא מזמן שההחלטה על הפקעת אדמות לטובת הרצף מגוש עציון עד ירושלים היא הוכחה ניצחת על כך שבנימין נתניהו איננו רציני בהכרזותיו על כך שפניו מועדות להסדר מדיני.
אני מבקש לקחת סיכון שאצטרך לאכול עוד כובע ולהציג דווקא את הטיעון האיפכא-מסתברא: ביבי, לדעתי, עובד על הסדר מדיני ואולי הוא אפילו בדרך להסדר כזה, בקרוב.
כולנו יודעים שהנבואה ניתנה, מאז חורבן הבית לשוטים, עיתונאים, בלוגרים ופרשנים פוליטיים, וכולנו גם יודעים שגם כשהנבואה עדיין היתה בידי נביאי-אמת, מבחן התוצאה לא היה דווקא התממשות הנבואה (יונה הנביא הוא דוגמא בולטת), וכמובן שייתכן שהתחזית הזו שלי היא לחלוטין שגויה. אבל אלה הסיבות לדעתי זו:
1. ההפקעה אשר מוצגת כמהלך שיהפוך את גבעות לסטטוטורי איננה מהלך שחורג מהקונצנזוס. להיפך, ליברמן צודק כשהוא מזכיר שבכל מו"מ עם הפלסטינים, כשדיברו על גושי ההתנחלויות, כללו גם את גוש עציון כמשהו שישראל תשמור
בידיה בכל הסדר קבע. ההפקעה הזו היא מהלך חשוב בהרבה - היא מהלך שנועד לוודא שגוש עציון יהיה מחובר היטב למדינת ישראל בכל מציאות גיאו-פוליטית שתהיה. הבחירה לעשות את זה דווקא בעת הזו צריכה להדליק נורת-אזהרה לכל פרשן שחושב שביבי לא יודע מה הוא עושה ובחר בתזמון מטומטם למהלך הזה. זה הרי אותו נתניהו שעושה הקפאה שקטה במקומות שאינם נתפשים על ידו כקריטיים.
2. הדיווח של כלכליסט על כך שתקציב החטיבה להתיישבות גדל ב-600% מאז ינואר הוא, לטעמי, דיווח שנסיבותיו אינן מקריות. אומנם הגדלת תקציב החטיבה להתיישבות היא תהליך רב-שנים (שקרה גם תחת ראשי-ממשלה קודמים. גם אצל אולמרט וגם אצל שרון, וגם אצל רבין, אגב), אבל ההאצה של השנה האחרונה לא צריכה להתקבל סתם כך כעוד דוגמא לכך שהמתנחלים שולטים בנתניהו. כי נשוב ונזכיר - נתניהו הוא אותו האיש שידע להקפיא גלויות למרות העימות שהיה
כרוך בכך.
לדעתי מישהו מנסה להספיק משהו לפני שיקרה משהו. מה בדיוק הדבר שביבי יודע שהולך לקרות, לדעתכם?
3. העיתונות מדווחת על מאמצי ההשתלטות מחדש של ביבי על הליכוד. תוכן הדיווחים מלמד שלא מדובר על התנהלות נסתרת של ביבי. איזה אינטרס יש לביבי להציג את עצמו כמי שפועל נוכח איום אופן רציני מתוך הליכוד? הרי האינטרס שלו היה ונשאר להציב מראה מול בכירי הליכוד ולשאול מי מהם בדיוק מסוגל להוביל את המפלגה באופן בו הוא הוביל אותה מאז 2009? נתניהו הרי יודע שמורשת הליכוד היא לא להדיח מנהיג. זה היה נכון אפילו אם היה מדובר במנהיג פאסיבי כמו יצחק שמיר. אל תבינו אותי לא נכון - הליכוד, בדומה למפלגת העבודה, ידע לייסר את מנהיגיו, אך בניגוד לה, לא ראינו שם את הסכינאות האובססיבית שמנעה ממפלגת העבודה מלגדל דור חדש של הנהגה אמיתית, מאז מותו של יצחק רבין.
כל אלו מאפשרים, לטעמי, הערכות לקראת מהלך מדיני. מהלך כזה, אם יקרה, ישתלב היטב עם התהליכים שעובר המזרח התיכון. בשלב הזה אנחנו רואים מהלכי-התגבשות של קואליציה בינלאומית אנטי-דעאשית. הפעם, בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה, נראה שישראל יכולה למצוא עצמה, בגלוי, לצידן של מדינות כמו מצרים וערב-הסעודית. גם ירדן תהיה שם בפנים, בגלוי, בניגוד לתפקידה הפוסח על הסעיפים כשהרשע התורן של המזרח התיכון היה סדאם חוסיין. בהתחשב בקולות היוצאים מערב הסעודית ההופכים אותה לגוף הדוחף את העולם הערבי המתון להגיע להסדר מדיני עם ישראל, בהחלט אפשר לדמיין מצב שבו נתניהו אכן עומד לחצות את הרוביקון.
כמובן, ייתכן שנתניהו הוא בסך הכל גירסא נוספת של שמיר. היתה בהתנהלותו, לאורך השנים, הרבה מן הדבקות באי-העשייה שאפיינה את ממשל שמיר. כמו-כן, אי אפשר להכחיש שנתניהו בוודאי יודע שעתיד הקואליציה שלו הולך ומתקרב לנקודה שבה מחשבים את הקץ, כשהוא עתיד למצוא עצמו תחת מתקפה נמרצת הן מימין (בנט ואולי גם ליברמן) והן מן המרכז (לפיד ו/או המפלגה החדשה שתקום ותאיים על המרכז. זוכרים את משה כחלון?). במצבים האלה, לפחות עד כה, נתניהו הפגין נטיה להתמיד במה שעשה קודם לכן. אבל יש נקודה אחת שאסור לזכור - נתניהו הגיע לאותה נקודה במשך הכהונות המצטבר שלו כראש-ממשלה, שבה, בכל פעם בה הוא מביט בראי, שואלת אותו בבואתו שאלה פשוטה: איך יזכרו אותי? אילו ממעשיי ייזכרו? מה יהיה מקומי בהיסטוריה של העם היהודי?
אני סבור שבחודשים הקרובים נראה את נסיונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ליתן תשובה נחרצת לשאלה הזו.
לקריאה נוספת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה