אז מי פה הבוגד ?

הדיון בנוגע לנסיון לפטר את המורה אדם ורטה בגין התבטאויות פוליטיות בשיעוריו, שב והדגים עד כמה הדיון הציבורי
הישראלי על שאלת מוסריותו של הצבא רדוד ובעייתי.

צבא כמוסד מוסרי
כי צבא, מטבע בריאתו, הוא הגוף המוסרי ביותר שיכול להיות: בהיותו גוף שקם להגן על קיומה של הזכות הקיבוצית להגדרה עצמית של קבוצת בני-אדם.
כי צבא, מטבע בריאתו, הוא הגוף הכי לא מוסרי שיכול להיות: בהיותו גוף שנועד להכריע קבוצה אחרת של בני-אדם באמצעות כלי-נשק, הרג, פציעה, הרס, והכנעה כוחניים. גוף שייעודו הוא שיח לא-מוסרי.

צה"ל, כמו כל צבא, נע בין שני הקצוות.

בהגדרה האידיאית, צה"ל הוא אולי מאותם צבאות נאורים השואפים לבצע כמה שפחות פעולות לא-מוסריות.

אבל בהיותו צבא, אם יילחם בצבא אחר ויהיה מדוייק ב-100%, החיילים שבו יביאו למותם או  לפציעתם הקשה ונכותם של החיילים בצבא האחר. הוא יביא לתוצאות כמו יתמותם של בנים ובנות, התאלמנות של בני או בנות הזוג.
ומאחר וצבא הוא יצירת-אנוש, אם יפעל באיזור שיש בו גם אזרחים, הצבא - כל צבא - לא יהיה מדוייק ב-100% ויפגע בחפים מפשע.

הפגיעה בחפים מפשע, לכשעצמה, לעולם לא תהיה מוסרית. אבל גם ההימנעות מפעולה בגלל הסכנה בפגיעה בחפים מפשע איננה מוסרית בכל מצב. הרי אם הידיעה בדבר התוצאה האפשרית של הפעולה תמנע את הפעולה ההגנתית על חפים מפשע אחרים, או תמנע את עצם היכולת של צבא להגן על מימושה של הזכות הקיבוצית להגדרה עצמית, הרי שהתוצאה הזו תהיה לא-מוסרית בסדר-גודל אחר לגמרי, רב וגרוע בהרבה.

המשמעות של עובדות-היסוד המוסריות האלה היא היא שמי שמבקש לאפיין צבא מסויים - כשלעצמו - כמוסרי יותר או פחות שוגה מן היסוד.

הפעולות של אותו הצבא, הן הדבר שאפשר לאפיין כמוסריות  יותר או פחות.

מאחר וצה"ל פעל לאורך שנותיו פעולות שונות, חלקן עם הצלחה גדולה ביהמנעות מחפים מפשע, חלקן פעולות שכתוצאה מהן נפגעו חפים מפשע, הרי שבהכרח צה"ל ביצע פעולות שהן יותר מוסריות ופעולות שהן פחות מוסריות.

עם זאת, לגבי חלק גדול מהפעולות האלה, רוב מכריע יסכים שהן היו הכרחיות לצורך מימוש יעדי-העל של צה"ל.
ככאלה, במבט הכולל, השיפוט הנגזר הוא שהן היו פעולות מוצדקות מוסרית.

צה"ל כצבא לא מוסרי
אם ניקח לדוגמא פעולה שכיף למבקרי צה"ל כצבא מוסרי לדבר עליה - פעולת קיביה, שבה צה"ל הרג כ- 60 אזרחים חפים מפשע, רובם נשים ילדים וטף, הרי שאין ספק שזו פעולה שאפשר לאפיין את תוצאתה כלא-מוסרית.

אותה פעולה נועדה להרתיע פעולות טרור נגד אזרחי ישראל. פעולת הטרור "שהציתה" את פעולת קיביה, היתה השלכת רימון לתוך בית מגורי בפאתי יהוד, שכתוצאה ממנו נהרגו אם ושני ילדיה הקטנים, ושני ילדים אחרים נפצעו.

האם פעולת קיביה היתה מוסרית יותר או מוסרית פחות ?

אחת השאלות הגדולות שעומדת סביב הפעולה הזו היא השאלה האם חיילי צה"ל שביצעו את פיצוץ הבתים ידעו שהם מפוצצים בתים על יושביהם.

האם מוסרי לבצע פעולה כך ?
ברור לכולנו שלא. גם בלי להכיר את הדין הבינלאומי, המוסר האנושי שלנו מנחה אותנו לומר שעל חיילי צה"ל היה לכל הפחות לקרוא ליושבי הבתים לצאת.
זה גם מה שמבצעי הפעולה טענו שהם עשו.
יהיו שיטענו שהיה הכרח לבצע סריקה של הבתים לפני הפיצוץ.
זה גם מה שמבצעי הפעולה טענו שהם עשו.

הויכוח בהקשר הזה יהיה עד כמה היתה צריכה הסריקה להיות יסודית?
המחמירים יטענו שצריך היה לסרוק את הבית מהמרתף ועד לעליית הגג.
המקלים יטענו שסריקה כזו היתה מסכנת את חיילי צה"ל ודי היה בסריקה חטופה, אזהרה, והמשך לבית הבא.
התוצאה הידועה של מה שהיתה - רשמית - סריקה חטופה ואזהרה - היא מותם של אזרחים חפים מפשע.

מה שלא נתון במחלוקת הוא שממשלת ישראל לא נטלה אחריות על הפעולה, וטענה שהיא בוצעה בידי אזרחים נוקמים.

מבחינה אישית, כשאני שואל עצמי לגבי פעולת קיביה, האם היא היתה פעולה מוסרית או לא, אני נוטה להשיב לעצמי שאי לקיחת אחריות על פעולה שהצבא שלנו ביצע לעולם איננה יכולה להיות פעולה מוסרית. אבל אז אני נזכר בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה.

צה"ל כצבא מוסרי מאוד
אם ניקח לדוגמא פעולה שכיף לתומכי צה"ל כצבא מוסרי לדבר עליה - מרדף המערה, שבה נהרגו חיילי צה"ל מתוך נסיונם שלא להפריע לחייהם של חפים מפשע, במרדף אחרי  מחבלים חמושים שחדרו לישראל במטרה לפגוע בחפים מפשע.

הכוח פעל פעולה הגנתית ברורה, שאין חולק שהיא במסגרת ייעודו של כל צבא. במסגרת הסיור והחיפוש אחרי עקבות החמושים שחדרו לישראל, הגיעו החיילים למערה שבפתחה ישבה אישה והניקה תינוק. היא נשאלה על ידי מפקד הכוח האם ראתה אנשים והשיבה בשלילה. מפקד הכוח,  רס"ן חנן סמסון, נורה למוות לאחר מכן בידי המחבלים שהסתתרו באותה מערה. קצין וחייל נוספים, סמל בועז ששון ורס"ן יוסף קפלן נהרגו בידי אותם מחבלים בהמשך האירוע, לפני שכוחות צה"ל נוספים שהגיעו למקום הצליחו להרוג שבעה מחבלים ולשבות אחד.

האם הבחירה של מפקד הכוח לנהוג באופן אנושי באישה המניקה את תינוקה אכן היתה מוסרית ? מנקודת הראות שלו, מנקודת הראות האנושית האוניברסלית - בוודאי שכן.

אבל מנקודת הראות המאוחרת שלנו, היודעים שהאישה שימשה מיסתור ביודעין לחמושים, התשובה מורכבת הרבה יותר. אותה אישה בחרה - מרצון או שלא מרצון - לשתף פעולה עם כוח המחבלים. בכך היא הפכה את עצמה (ועל כורחו את תינוקה) למסייעת לכוח אויב. על פי הדין הבינלאומי, אזרח המסייע מרצון לכוח צבאי, יכול להחשב כחלק מאותו כוח צבאי, וככזה הוא מהווה מטרה צבאית לגיטימית, למרות היותו אזרח.

גרוע מזה, הבחירה המוסרית של מפקד הכוח עלתה בחייו ובחייהם של שני חיילים נוספים. אם אותו אירוע היה מסתיים בנצחון של כוח המחבלים, היה באפשרותו לפגוע בחיים של חפים מפשע רבים. מבחן-התוצאה, שבמהותו איננו מבחן מוסרי אך לעתים תכופות הוא משמש בידינו כמבחן המוסרי המכריע, מעלה ספקות כבדים בשאלה מה היתה הפעולה המוסרית הנכונה באותן נסיבות.

האם בחירתו של חנן סמסון לנהוג באותה אישה באנושיות היא מוסרית ? אינטואיטיבית, אני נוטה להשיב בחיוב.אבל אז אני חושב על קצינים בכירים שבחרו להטיל עצמם על רימונים והקריבו את חייהם כדי להציל את פקודיהם ממוות, כמו עובד לדיז'נסקי ורס"ן רועי קליין, וכשאני משווה את הבחירה הזו של השלכת-החיים מנגד כדי להציל את החברים, כמו בחירתו של החייל נתן אלבז, נותרת בי עמימות ביקורתית. כשמפקד עושה זאת ביודעין, הוא עושה בו זמנית את הבחירה המוסרית העליונה של קורבן חייו להצלת חבריו, אך גם את הבחירה המוסרית הבעייתית של נטישת הפיקוד ביודעין, עם כל ההשלכות שלה על האפשרות של הכוח להמשיך ולהתנהל למען מימוש המטרות הצבאיות, לאחר מותו של המפקד.

אין ספק שכחייל זה מעשה נאצל ביותר. אבל כמפקד זה מעשה שיש בו בעייתיות.

אותה מורכבות ברמה הפיקודית מאפיינת את בחירתו של חנן סמסון לנהוג באותה אישה באופן האנושי ביותר.
יש בבחירה הזו נכונות מוסרית, אך יש בה גם בעייתיות מוסרית.



חשיבותו של דיון מורכב בבית הספר 
כאמור, המתח המוסרי מאפיין פעולה של כל צבא. כיצד נכין את הדור הבא של חיילי צה"ל להתמודד עם מורכבות רבה שכזו ?

האם לא צריך להתקיים דיון כזה בבית-הספר כאשר אנחנו מגדלים את הדור הבא של חיילי צה"ל ? לי ברור שכן.

לא מזמן, בתקופה הקרויה האינתיפאדה השניה, נאמרה אמירה נוראה של מפקד חיל האויר (דאז) דן חלוץ בראיון עיתונאי.
האיש נשאל מה מרגיש טייס המבקש לחסל בכיר טרור מסוכן ולצורך כך משליך פצצה שנופלת לאיזור מאוכלס בצפיפות. הוא השיב שהטייס מרגיש טלטול קטן בכנף. כשנדרש להבהיר עמדתו בהמשך, השיב במילים אחרות לגמרי, המבטאות את המורכבות המלאה של התנהלות של צה"ל במתח המוסרי הפועל על כל הצבאות:

"העובדה שנהרגו אזרחים לא מעורבים וילדים חפים מפשע, מעציבה מאוד. אני מצר על-כך. (...) [מדיניות חיל האוויר היא] להפעיל את העוצמה המינימלית ההכרחית להשגת המטרה המבוקשת. (...) אם מישהו מהשותפים לאותו מבצע היה יודע מראש שאלה תהיינה התוצאות הטראגיות - המבצע לא היה מאושר. עדות לכך היא שהמבצע המדובר לא אושר מספר פעמים קודם לכן, בגין הידיעה שקיימת אפשרות לנוכחות חפים מפשע בקרבת הטרוריסט סלאח שחאדה. (...) התייחסתי באופן ערכי לחלוקת האחריות בין המפקד ופקודיו, בין הטייסים ובין אלה ששלחו אותם למשימה, ולכן אמר להם שישנו טוב בלילה".

אי אפשר יהיה לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, אם הדורות הבאים יגדלו לחשוב שהתשובה הראשונה שנתן חלוץ היא הנכונה.

רק תשובה שמתמידה לשמר על המתח הזה בין ההכרח המוסרי בצבא לטבע האינהרנטי הלא-מוסרי של הצבא, שמחייב מחשבה והתלבטות לפני כל פעולה וביקורת עצמית וציבורית אחרי כל פעולה בדבר המוסריות שלה, תשמור על המשטר הדמוקרטי הישראלי גם מאות שנים קדימה.

תכליתו של חינוך במשטר דמוקרטי הוא לחנך אזרחים לדמוקרטיה. בדמוקרטיה הנאבקת על קיומה, התכלית הזו קשה ומורכבת הרבה יותר, אבל אין דבר הכרחי יותר ממנה.

החברה הישראלית היא חברה שסועה. אין דרך טובה יותר לשמר לכידות בחברה שסועה מאשר דמוקרטיה. הדמוקרטיה הכרחית לקיומה העתידית של החברה הישראלית.

החרבתה של הדמוקרטיה הישראלית היא צעד גדול של הטרור האנטי-ישראלי בדרך להחרבת מדינת ישראל.

לכן, המסקנה ההכרחית היא שכל המבקש לפטר מורה שניהל דיון המחנך את הדור הבא להתלבטות מוסרית, מסייע בהחרבת הדמוקרטיה הישראלית.