התקשורת מדווחת על הקונצנזוס ההולך ומתגבש במועצת הביטחון של האו"ם: לקרוא להחלפתו של בשאר אל-אסאד בסגנו. במסגרת הקריאה תשולב, ככל הנראה, הקפדה על מהלך בדרכי-נועם וללא אלימות.
קשה להחליט מה מצחיק יותר ומה עצוב יותר:
קשה להחליט מה מצחיק יותר ומה עצוב יותר:
- הסברה שמישהו בכלל מקשיב למועצת הביטחון כשהיא קוראת למהלכים, ולא מפעילה את כוחה המשולב של הקהילה הבינלאומית;
- העמדת-הפנים שמועצת הביטחון בהרכבה הנוכחי מסוגלת לגבש החלטה שלא תטורפד מיידית על ידי סין או רוסיה, שתי מדינות שיודעות שכל צעד שיופעל כלפי רוסיה היום, יכול להישקל כלפיהן בעוד שנתיים-שלוש;
- עצם האבחנה בין בשאר אל-אסאד לבין סגנו, כאילו מהלכי הדיכוי שמפעיל השלטון בסוריה אינם עניין של השלטון הנוכחי, אלא בחירה אישית של משפחת אל-אסאד.
עם זאת, מאחר ובמצרים יש רגעים בהם נראה שהצבא אכן מנסה להאחז בכוח בשלטון ומקווה שהקרבתו של חוסני מובאראק תספק את ההמון, כשחברי מועצת השלטון הזמנית אינם מבינים שהדינמיקה של המהפכה גדולה יותר ממהלכים קטנים שישמרו את כוח השלטון הישן, אפשר להבין מדוע מישהו בעולם מקווה שגם בסוריה יילכו שולל אחרי התקווה הזו.
אנחנו בישראל, עם כל החששות בנוגע לשלטון שיעלה ביום שאחרי, צריכים לבחור צד. נראה כי ממשל נתניהו ממשיך להמר על הסוסים של הדור הקודם, כפי שעשה כשכסאו של מובארק היטלטל. הרמיזות על משא-ומתן אפשרי עם ערב-הסעודית היום הם בחירה מוסרית שגויה ומהלך פוליטי לא-מחושב, במקרה הטוב ביותר. ליציבות המשטרים "המתונים" במפרץ הפרסי ולפופולריות שלהם בעיני עמם, לא תועיל ידידות עם ישראל בטווח הקרוב. בוודאי לא ישראל שאיננה מתקדמת במסלול המשא-ומתן עם הפלסטינים וממשיכה להיתפש על ידי העולם הערבי כמדכאת.
אבל גם אם המשטרים האלה יבחרו, משום-מה, ללכת בדרך הזו, עד מתי יצליחו לשרוד בעת המודרנית משטרים המבוססים על דיכוי חופש-הביטוי של אזרחיהם ? וגם אם יצליחו לשרוד, האם יקפידו לשמור על יחסיהם עם ישראל בזמנים אחרים ? האם עדיף לישראל לפתח יחסים עם משטרים לא-דמוקרטיים, או לעודד את הדמוקרטיזציה של האיזור, מתוך ראיה שבאיזורים בהם הדמוקרטיה התפשטה בעולם, המתיחויות הבטחוניות ירדו מאוד ?
מאחר ובעת הזו השאלה המוסרית היא לא תמיד ברורה, כדאי להזכיר - ישראל, עם כל הבעייתיות של יחסה לבני-האדם שאינם אזרחי-ישראל בין הנהר לים (בעייתיות שיש לקוות כי היא תיפתר בהקדם) היא עדיין מדינה דמוקרטית. בראש מעייניה של מדינה דמוקרטית אמורה לעמוד שאלה פשוטה אחת: זכותם של בני אדם לרדוף אחרי האושר כרצונם. מדינות דמוקרטיות אמורות לעודד את התפתחות הדמוקרטיה מסביבם בשל מניע אחד פשוט: מה שמגיע לנו מגיע גם לאחרים. כולנו רוצים להינות מזכויותינו כבני-אדם. זה נכון לאזרחי-ישראל, וזה נכון גם לאזרחים שמסביב.
כתבתי את זה פעם, אז בנוגע לאכיפת איזור איסור-טיסה מעל לוב, ואני חוזר על האמירה הזו שוב בנוגע לסוריה: ישראל צריכה לבחור צד בעימותים האלה, והצד היחיד שמוסרי לבחור, הוא הצד של האנשים הנלחמים על זכותם לחירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה