עוד סיבה למחאה ?

כאילו הסיבות הידועות לכולנו לא מספיקות, בא דה-מארקר וסיפר על דו"ח ה-OECD בעניין איכות החיים של המדינות החברות בו, דו"ח שמעלה כמה נקודות שאמורות להיות חשובות לכולנו:

בתמצית, בהשוואה לאזרחים במדינות אחרות בארגון ה-OECD,  לישראלים יש פחות זמן פנוי למשפחה ולתחביבים, בגלל העבודה. דה-מארקר מסכם ש"בדו"ח, המשקלל, בין היתר, פרמטרים כמו זמן פנוי אחרי העבודה ועבודה במשך שעות ארוכות, הגיעה לישראל למקום 31 (ציון 5 מתוך 10) ­ רביעית מהסוף ­ אחרי טורקיה מקסיקו ויפאן. מקדימות את ישראל בדירוג מדינות כמו דרום קוריאה, צ'ילה ואוסטרליה...

התחושה של ישראלים רבים כי הם עובדים הרבה ונחים מעט אינה תלושה מהמציאות: לפי הדו"ח, 22.7% מהישראלים עובדים יותר מ-50 שעות, כשרק במקסיקו ובטורקיה שיעור העובדים יותר מ-50 שעות בשבוע גבוה יותר. לעומתנו, בהולנד רק 0.62% מאוכלוסייה עובדים יותר מ‑50 שעות בשבוע, ובשוודיה רק 1.24%". בכלכלות שוק חופשי שעות עבודה ארוכות הן משהו שניתן לצפות לו, אבל מתברר שבישראל עובדים יותר שעות גם לעומת מדינות כמו ארה"ב או קנדה.

על פי הדו"ח יש לישראלי הממוצע  "15.15 שעות ביממה המוקדשות לפנאי, בדומה לממוצע OECD" (הציטוט של דה-מארקר מטעה. החברים מה-OECD לא דיברו רק על פנאי, אלא כתבו -

"People in Israel devote an estimated 63% of their day, or 15.2 hours, to personal care (eating, sleeping, etc.) and leisure(socializing with friends and family, hobbies, games, computer and television use, etc.) – close to the OECD average." 

בתרגום: "האנשים בישראל מקדישים כ-63% מיומם, או 15.2 שעות, לטיפול בעצמם (אכילה, שינה וכד') ולפנאי (בילוי זמן עם חברים ומשפחה, תחביבים, משחקים, שימוש במחשב ובטלוויזיה וכו') - קרוב לממוצע ה-OECD. " ). במבט ראשון זה נראה לא רע.  מצבנו אף טוב יותר מהיפנים (להם נותרות בממוצע רק 14.33 שעות ביום לישון ולבלות), אבל לעומתנו, חברים וחברות, לאחינו ואחיותינו ממשפחת ה-OECD, מגרמניה, דנמרק ובלגיה למשל, יש שעה נוספת ביום.

הם יכולים לישון יותר, או לבלות יותר - עם משפחה, חברים, לפתח תחביבים, ולהנות מהחיים (שעה ביום, למי שמזלזל, מסתכמת בממוצע ל-7 שעות בשבוע; 30 שעות בחודש; 365 שעות בשנה; ובהנחה שקריירה ישראלית נמשכת בין גיל 21 לגיל 67, מדובר בפער של 16,790 שעות לרעתנו. בתרגום של פער הפנאי העצום הזה, מדובר ב-699 ימים (ועוד חצי יום, אבל מי סופר?), או כמעט שנתיים מהחיים. 

לא רק ששוק העבודה הישראלי הוא תובעני מאוד, אלא שקשה לנשים-אמהות להשתלב בו. ישראל מדורגת במקום החמישי מהסוף (!) עם שיעור תעסוקת אמהות של 55%, כשאחרי ישראל ניצבות מדינות כמו יוון (52%); צ'ילה (51%); איטליה (49%); וטורקיה (24%). תעסוקת האמהות הממוצעת בארגון היא 66%. מעלינו בדירוג ניצבות מדינות כמו איסלנד הראשונה, בה כ-87% מהאמהות יוצאות לעבוד; נורווגיה מדורגת במקום השני (79%); אחריה שווייץ (79%) ודנמרק (78%); גם בארה"ב שיעור האמהות שיוצאות לעבוד גבוה יותר - 73% מהן עובדות. 

את השיעורים הגבוהים במדינות הסקנדינביות ובשוויץ קל לייחס למדיניות הרווחה בהן, המציעה לאמהות חופשת לידה של כשנה; מעונות וגנים על חשבון המדינה; שעות עבודה נוחות ושכר שוויוני.אבל ישראל היא מקום פחות טוב לחיות בו גם לעומת ארה"ב, מדינה שאינה מספקת תשתית סיוע מסובסדת משמעותית למשפחות. אפשר להאשים גם את המיעוטים בישראל בכך "שבגללם" הסטטיסטיקה מוגזמת לרעת המדדים הישראליים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שכל זוג ישראלי חילוני-יהודי מתקשה להתמודד עם האיזון בית-עבודה. מחברי הדו"ח טרחו לציין כי "במשפחה שבה קיים איזון בית-עבודה, יורד מפלס הלחץ הלחץ של ההורים. בממוצע, 66% מהאמהות ב-OECD יוצאות לעבוד אחרי שילדיהן גדולים מספיק כדי להתחיל בית ספר, מה שמצביע על כך שהרבה משפחות מצליחות לאזן קריירה ומשפחה". לעומת זאת, אני מכיר זוגות רבים שנתקלים בקושי לאזן בין קריירה למשפחה בישראל. מחברי הדו"ח ציינו כי "מציאת איזון בין חיים פרטיים לעבודה הוא אתגר לכל העובדים הישראלים, במיוחד ההורים מביניהם. כמה זוגות היו רוצים שיהיה להם יותר זמן עם ילדיהם, אבל הם לא רואים כיצד הם יכולים להרשות לעצמם להפסיק לעבוד. יש הורים שהיו רוצים לעבוד יותר".

אבל לא הכל שחור. עיון בדו"ח המקורי מלמד על שני פרמטרים בהם  ישראל בולטת לטובה לעומת חברות ה-OECD: 

תוחלת החיים הישראלית גבוהה בשנתיים לעומת ממוצע ה-OECD ובממוצע 93% מהאזרחים מכירים מישהו שהם מאמינים שיעזור להם בשעת צרה (2% מעל ממוצע ה-OECD). אולי זו הסיבה לכך ש-72% מהנסקרים השיבו שהם מרוצים מחייהם (לעומת ממוצע ה-OECD העומד על 59%). מצד שני, כשחושבים על הדשא של חלק משכנינו ב-OECD, קשה שלא לחשוד שאולי הסיבה האמיתית היא תודעה כוזבת.

אז מה אני רוצה, אתם שואלים ? הרי חלק מהבעיה היא של החברה, לא של הממשלה, ובסה"כ אנחנו או מרוצים מחיינו באמת או מדמיינים שאנחנו מרוצים מחיינו. כך או כך, אתה מבקש לזעזע את אושרנו. למה ? מה עשינו רע ?

והתשובה פשוטה - זה יכול להיות יותר טוב. אבל כדי שהדברים ישתנו, צריך לזהות את הבעיות, ליצור קונצנזוס, לחפש פתרונות, ולשנות את המציאות.

את הבעיות אנחנו הולכים ומזהים. עכשיו צריך ליצור קונצנזוס. כאן כל אחד ואחת מאיתנו נכנסים לתמונה.