ל. ברקן, חוקרת במכון ממרי מדווחת ומסכמת את הויכוח הפנים-פלסטיני על גבולות 1967:
"בטקס פתיחת המשחקים הערביים לשנת 2011 בדוחה (9.12.2011) הוצגה מפה של מדינת פלסטין, הכוללת את הגדה המערבית ורצועת עזה בלבד, משמע, גבולות 1967 ... אירוע זה עורר שיח עממי פלסטיני בנושא גבולות פלסטין ודרך ההתמודדות הרצויה מול ישראל. מאמרים וכתבות בעיתונים ובאתרי האינטרנט של הרש"פ, חמאס וגופים פלסטיניים עצמאיים, עסקו בלהט בנושא. התגובות התחלקו לשני סוגים: התקפות על קטר בהן נטען כי היא הציגה מפה מזויפת וחסרה של פלסטין, כולל האשמתה בחבירה לתוכנית מערבית נגד הערבים והמוסלמים; ומנגד, קריאה לפלסטינים להכיר בכך שאלה הם גבולות המדינה שהם עצמם דורשים. .... הגורמים הפלסטיניים הרשמיים, הן ברש"פ והן בחמאס, נמנעו מלהיכנס לוויכוח ושמרו על שתיקה, שגרמה לכמה מהכותבים לתהות מדוע לא נשמעה מחאה רשמית מצד אש"ף והאם השתיקה היא ביטוי לוויתור של הגורמים הרשמיים על חלום פלסטין ההיסטורית. "חשוב שגם בצד הישראלי יכירו את הוויכוח הזה על כל הדעות והשותפים לו בקרב שכנינו. אישית, הזדהיתי עם דבריו הנכוחים של שגריר אש"ף בתימן לשעבר ובעל הטור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, יחיא רבאח, שבזמנים אחרים ובהקשרים אחרים קל היה להחליף בינו לבין ציונים מדיניים פרגמטיים בויכוחים בין הפלגים הציוניים השונים בעשורים שקדמו להקמת מדינת ישראל. ברקן מספרת:
"רבאח טען כי המפה שקטר הציגה היא זו שהגיש עבאס לאו"ם ומוסכמת על כל הפלסטינים: 'כולנו הסכמנו למפה [הזאת] מבלי יוצא מן הכלל, מפת"ח ועד החמאס ומי שביניהן. ההסכמה לה החלה מאז תוכנית עשר הנקודות ב-1974 ופעם נוספת בהכרזת העצמאות ב-1988. אלה הגבולות שנשיאנו האמיץ, אבו מאזן, דרש מן האו"ם וממועצת הביטחון להכיר בהם. אנו, הפלסטינים, מתעקשים להמשיך להידפק על הדלתות בדרישה לחברות מלאה על בסיס [הגבולות האלה]! אז איזה דבר חדש ומזעזע קרה? מדוע אתם כועסים?'
רבאח טען כי כל העמים כמהים לעברם המפואר, אך הם מפרידים בין כמיהה זו למציאות ולחוקי הפוליטיקה, ועל הפלסטינים לנהוג באותה הדרך: 'האירוע הזה מגלה אולי כיצד רבים מאלה שטוענים למודעות פוליטית אינם מצוידים בהכרה מינימאלית של חוקי הפוליטיקה... הם נקרעים בין כאב הכמיהה [לחלום] לבין העובדות של הפוליטיקה חסרת הרחמים... כאב הכמיהה הוא תופעה אנושית שנולדה עם האדם מאז בריאתו... האם אנו, הערבים, איננו חשים כמיהה לאנדלוסיה?... האם יש רוסי שאינו כמה לתקופת האימפריה? ומה יאמר איטלקי שבירתו, רומא, הייתה בירת העולם, או היווני שארצו הייתה [מולדת] כל האלים...? לכל האנשים יש עבר שאינו קיים עוד, תהילה שאינה קיימת עוד...עמדתו של רבאח רלוונטית וחשובה לשמיעה גם לישראלים מבינינו שמבלבלים בין כמיהותיהם לצרכיה הפוליטיים של מדינת ישראל. כמה חבל שעמדות מהסוג הזה נראות (לפחות בתקשורת) כאילו הן במיעוט כיום - הן בקרב הפלסטינים והן בקרב הישראלים.
אנו, הפלסטינים, רוצים... שיכירו בקיומנו כמדינה עצמאית, ששמנו [ייקבע] שוב על האטלס העולמי ושתהיה לנו כתובת שאליה יגיעו מכתבים... מדוע אנו כועסים כאשר אנו מתקרבים להגשמת הדבר הזה וכאשר יש כאלה המסייעים לנו להגשים זאת? מדוע אנו הופכים את כאב הכמיהה, שהוא תכונה אנושית, לדבר שבאמצעותו אנו מלקים זה את זה עד זוב דם?... אני מודה לאחים בקטר האחות... שתכננו את החגיגה היפה הזאת והעבירו באמצעותה מסר רציני, שונה ומובן: יש מדינה פלסטינית קיימת, אפשרית וצודקת, שאויביה, המסרבים להגשימה בשטח, הם הטועים.'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה