השאלה האיראנית החסרה: מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע ?

ספרו המצויין של עמרי אסנהיים, 'צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל', המתאר את תאונת-האימונים שאירעה במהלך היערכות לחיסולו של רודן עיראק דאז, סדאם חוסיין, הוא ספר שמומלץ לכל המתעניין בפוליטיקה הישראלית לקראו. לא רק בגלל חשיבותו ההיסטורית, אלא ואולי בעיקר, בגלל שהוא נותן לך אינסייט לאורח המחשבה של יוצאי סיירת מטכ"ל.

הספר מנסה לרדת לעומק התהליכים שהביאו לכך שחבורה של אנשים כל-כך מוכשרים, כל-כך שאפתניים, כל-כך שואפי-שלמות נכשלו בתקלה כל-כך אומללה, כל-כך מיותרת, שתוצאותיה כל-כך טראגיות. אפשר ללמוד ממנו הרבה, וכל קורא ייקח ממנו את החשוב לו. אני למדתי ממנו 3 דברים עקרוניים על מה שהיה אז -

1. אנשים לקחו על עצמם יותר מדי, מתוך שילוב של תחושת-שליחות ושל חוסר-רצון להגיד 'זה גדול עלינו'/'אנחנו צריכים עוד זמן'. לא בפעם הראשונה.
2. היה חסר את אותו דבר שהיה חסר ב-1973: מישהו שיוכל להצביע על כל הכשלים, בלי שיגידו לו - אתה עושה את זה מסיבות פוליטיות/אישיות. ה'איפכא מסתברא' של ביקורת-התכנון לא עבד. גם 20 שנה אחרי מלחמת יום-הכיפורים.
3. אי-אפשר שלא להתבונן על תכנון הצגת המודל לפני צמרת צה"ל ולא להתרשם עד כמה היא הושתתה על הצורך להרשים. 'תראו אותי אבא ואמא!' איננה רק תסמונת של פעוטות שההתבוננות של ההורים מאשררת עבורם את העשייה. זו גם תסמונת אצל קצינים בדרגי-הביניים הצה"ליים שיודעים שהמחשבות של הפיקוד הבכיר עליהם תעצבנה את עתידם. לו היה עיצוב הצגת המודל נשען אך ורק על אדנים של הצורך המבצעי ולא בעיקר על האדנים של הצורך להרשים ולשכנע, הכל היה נראה אחרת. למרבה הזוועה, גם כאן - זו לא הייתה הפעם הראשונה.

ומה שעצוב לגבי כל 3 הדברים האלה, הוא שהודות להם אנחנו יכולים לדעת שאסון צאלים #2 גם לא יהיה הפעם האחרונה.

מה שאפשר ללמוד מהספר על מה שקורה היום -
כשאתה קורא את דרך עיצוב תהליך החיסול המתוכנן של סדאם חוסיין, אתה בהחלט יכול לדמיין כיצד תוכנן תהליך החיסול של מפעל הגרעין האיראני. משהו שיש בו הרבה ריאליזם מפוכח, אבל גם הרבה מאוד יומרנות. ובבסיס של כל העסק - ההנחה שמה שלא יהיה, נדע להתמודד עם התקלה. שיהיה בסדר.

בהתחשב בהיקפו של מפעל הגרעין האיראני, בהיקפי התקציב שהושקעו, ובשינויים ב-20 השנים האחרונות, אין לו לקורא אלא להניח שמדובר במהלכים שעיקרים הוא טכנולוגיה. פיתוח טכנולוגיה צבאית שמסוגלת להשמיד אתר פיתוח גרעיני, בלי קשר להיקפי המיגון שהושקעו בו. משהו שברגע שיש לך את המידע המודיעיני הרלוונטי, אפשר להפעילו בכל רגע נתון, כנגד כל אויב נתון.

בהחלט אפשר להתרשם ממי ששוקד על מהלכים כאלה.
אבל בהחלט גם אפשר להתחלחל ממי שלא מבין את המשמעות שלהם.

כי השאלה החשובה, תמיד, במבצעים שכאלה, היא לא רק האם נצליח לבצע, אלא מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע.

והתשובה העצובה היא שביום שאחרי, אחרי שהצד השני ילקק את פצעיו, הוא, או מישהו אחר שיבקש להיכנס לנעליו, יידע לזהות את נקודות הכשל שלו, וישתפר.

נקודת-הכשל המרכזית היא כמובן הדליפות המודיעיניות של הצד השני. בלעדיהן, שום נשק-על לא יועיל, כי כמו שלומד כל צבא במלחמה בגרילה, אם אין לך מטרה צבאית, מידת עוצמת-הנשק שבידיך היא כמעט חסרת-ערך.

האם יכולה מדינה לפתח נשק גרעיני בלי דליפות-מודיעין כאלה?

בואו נזכור - לא מדובר במניעת דליפות משמעותיות לנצח, אלא בדומה לדוגמא הצפון-קוריאנית - רק עד השלב שבו יש בידיך נשק גרעיני פעיל, בהיקף מספיק כדי למנוע מהצד השני את האשליה שביכולתו להשמיד את כל המאגר הגרעיני.

מכל מה שאנחנו שומעים, זה בהחלט אפשרי -

• אם על ידי רכש מוצלח של חומרי ביקוע;
• אם על ידי אתרי פיתוח קטנים שיופעלו בידי שומרי-סוד;
• אם על ידי רכש מוצלח של התוצר הסופי.

היקפי המפעל הגרעיני האיראני מספיק גדולים כדי שיהיו פרוייקטים צדדיים ואתרים שוליים-לכאורה, שאינם על כוונת-המודיעין הישראלית, שבהם יתבצעו המהלכים המכריעים, שאחריהם, הרכבת-הפצצה, כפי שהסביר היטב ראש-הממשלה הישראלית, היא כבר עניין של עבודה בסדנה קטנה שכמעט בלתי-אפשרי יהיה לאתרה.

מה שמחזיר אותנו לשאלת המוצא: אז אולי ישראל יכולה לבצע. אולי היא אפילו כבר ביצעה. אבל האם היא מוכנה ליום שאחרי ?

אני שב ומביע את דעתי: הפתרון האמיתי היחיד לסכנת גרעון המזה"ת, הוא בשינויים מהותיים בפיזור הדמוגרפי-תעשייתי של ישראל. כל זמן שישראל איננה נוקטת במדיניות אפקטיבית בכיוון הזה, השאלה 'מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע' נותרת ללא מענה. ובלי מענה לשאלה הזו - לא רק שאין טעם לבצע, אלא שיש חשש סביר שהביצוע רק ירע את המצב.

אבל כשלא רק אנשי-הביצוע, אלא גם הדרג המדיני העליון נעול באותה קונצפצייה סיירת-מטכ"לית המוכלת כל-כולה בעצם הכמעט-נסיות שבאפשרות-הביצוע, לא נותר לו לקורא-החושב אלא לחרוד מהיום-שאחרי.