27.1.2009

מלחמה ומוסר ה': למה ?

למה האפשרות שבנות משפחתו של ד"ר אבו אל-עייש, שאיבד שלוש מבנותיו במסגרת מלחמת עזה הראשונה (או מבצע שלום עוטף עזה 2009, כפי שאני מעדיף לכנות את המשך-המגעים-המחליפים-את-הדיפלומטיה שניהלו ישראל והחמאס לאחרונה, ככל שהפרספקטיבה ההסטורית נבנית לה בתודעה) נפגעו מירי חמאס, ולא מירי צה"ל, כל כך מעוררת בי תקווה ?
האם העובדה שבגופה של אחיינתו של האב השכול התגלתה כדורית שלא ייתכן שנורתה מנשק צה"לי (דווח גם בואלה וגם במקומות אחרים, בעקבות תחקיר של הערוץ הראשון) אכן תנקה את כולנו מאחריות למוות, השכול והאובדן שהמשפחה הזו חוותה ? למה הרצון הזה לדעת שדווקא לגבי האזרחים האלה ידינו לא היו במעל ? מספיק דם חפים נשפך בסיבוב האחרון בשביל כולנו... גם בלי להיות אחראים למוחמד א-דורה, ולטבח בג'נין, ולחלק גדול מהאזרחים ההרוגים בעזה, יש לישראל אחריות. אבל אנחנו, כולנו, משתפים פעולה, ומתנהגים כאילו אין שום ברירה אחרת. כאילו חמאס הוא גזירת גורל, וההתבהמות של צה"ל היא הכרח, כי "אלה הם האויבים שלנו". יש אלטרנטיבות. מוסריות. הימין האמיתי מציע אחת. השמאל האמיתי מציע אחרת. לכל אחת מהן יש מחירים, אבל הן מוסריות יותר מהמשך המצב הקיים.
אבל שלוש המפלגות הגדולות (המתחזות לימין, מרכז ושמאל, בזמן ששלושתן הן בעצם מראה, מראה שבגללה רבים לא מרגישים שיש להם בכלל אופציה) לא מציעות אלטרנטיבה.
ואנחנו, כולנו, שותקים.
למה ?

[עדכון: צה"ל לקח אחריות מלאה על הפגיעה הנוראה במשפחת אבו אל-עייש. הסיבה לפגיעה - ירי טנק תוך טעות בטיווח. טעות דומה באירוע אחר הביאה למותם של 3 חיילי גולני.  כולנו יודעים את מי מנחמת צרת-הרבים]

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה