16.5.2018

הזדמנות למבט במראה- ובמציאות

הודאתו של חבר הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל-ברדוויל לסוכנות הידיעות הפלסטינית "וטאניה" כי 50 מההרוגים בעימותים בגבול עזה ביומיים האחרונים היו אנשי חמאס, היא הזדמנות נהדרת לשמאל הקיצוני הישראלי למבט נוקב במראה. 

כבר יומיים שאני מוצא עצמי מתעמת עם אנשים העסוקים בזעזוע מוסרי עמוק מכמות ההרוגים בהפגנות "הלא-אלימות" בגבול עזה. ולא עוזר כמה שאתה עובר איתם על תמונות ודיווחים מהשטח המבהירות היטב עד כמה אלימות הן ההפגנות הלא-אלימות האלה, ולא עוזר כמה שאתה מדבר על הזכות והחובה של מדינה להגן על גבולה, ולא עוזר עד כמה אתה מצביע על מעורבותו של חמאס בייזום וניהול ההפגנות האלה - התגובה היא עיקשת ומסרבת להאמין לכל נתון שמוסרת ממשלת ישראל.

אבל עכשיו, כשחמאס עצמו הודה שמתוך 62 ההרוגים ביומיים האחרונים בעזה, 50 היו אנשי חמאס, וכשהג'יהאד האיסלאמי עצמו הודיע אתמול ש-3 מההרוגים הם אנשי הזרוע הצבאית של הארגון, כבר אי אפשר להתכחש למהותן של ההפגנות האלה. 

זו גם הזדמנות מעולה עבור השמאל הקיצוני הישראלי להביט בראי ולהודות בעוד כמה נקודות:
  1. אם 40,000 איש הפגינו, ובכל זאת, מתוך 62 הרוגים, רוב מוחלט הם אנשי-צבא פלסטיניים, אז אי אפשר שלא להכיר בכך שצה"ל באמת עושה מאמץ יוצא-דופן להימנע מפגיעה באזרחים. 
  2. אם חמאס שולט בכל ההפגנות האלה, והוא מצליח להוציא לרחוב רק 40,000 איש, אז כנראה שרוב מוחלט של תושבי-עזה לא מסכימים עם המדיניות הזו. 
  3. ואם מתברר שבעימותים מהסוג הזה ישראל אמרה את האמת, וחמאס לא אמר את האמת, אז אולי הגיע הזמן להחליף דיסק לגבי הנחות-היסוד של השמאל הקיצוני בכל מצב שבו פלסטינים וחיילים מתעמתים ? 
אבל זו לא רק הזדמנות עבור השמאל הקיצוני הישראלי. זו גם הזדמנות אדירה עבור הישראלים ועבור הפלסטינים. כל מי שהתבונן בזהירות בלהטוטי טראמפ סביב העברת השגרירות של ארה"ב לירושלים, הבין זאת. מבין הפרשנים, בלט אמיר אורן, שהאיר את הנקודה גם במרץ וגם ביום שני
  1. בישראל יש שגרירות עם שתי שלוחות: בירושלים ובתל-אביב. 
  2. בירושלים יש שתי נציגויות דיפלומטיות - עם שתי מחלקות נפרדות לטיפול באזרחים ובאשרות - השגרירות והקונסוליה הכללית, שהיא במעמד שגרירותי וממשיכה לדווח לוושינגטון מחוץ לשרשרת הפיקוד של השגרירות.
  3. הקונסול הכללי דונלד בלום אינו כפוף לשגריר דייוויד פרידמן. "זה מצב חריג לחלוטין במשרדי חוץ והוא משקף את המציאות שטראמפ מכיר בה בשתיקה - בלום הוא השגריר האמריקני לפלסטין. אצלו, לא אצל פרידמן, גם יושב הגנרל האמריקני המפקח על מנגנוני הביטחון של הרשות. שתי שגרירויות, לשתי מדינות, לשני עמים." 
כלומר, טראמפ קצר שבחים וקרדיט זולים על מהלך שאין איתו הרבה משמעות, מעבר לסמליות של נוכחות נציגות דיפלומטית אמריקאית בירושלים המערבית. לא שינוי של המציאות אלא של הסמליות. 

מי שיחליט אם הסמליות הזו היא מהותית ומשנה מציאות או ריקה מתוכן, הם הצדדים. באורח אבסורדי, מי שמשרת את האינטרס הישראלי יותר מכולם, אלה הפלסטינים, שנאבקים כנגד המהלך הזה באופן שמקבע בתודעה הבינלאומית סמליות אחרת: ארה"ב הכירה בכך שירושלים היא של הישראלים. מהלך שלא רק שלא קרה, אלא שטראמפ התעקש, בצורה לא מאוד מנומסת יש לומר, בנאום הברכה המשודר שלו, להזכיר שמעמדה של ירושלים ומעמדו של הר הבית (שטראמם התעקש לקרוא לו חראם אל שריף) ייקבעו בהסדר מדיני בין הצדדים. 

אז מה קורה בעצם? תלוי בצדדים. מוסכם על רוב כלי התקשורת שחמאס שוב מנסה לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני כדי להשיג חופש פעולה רב יותר. זה אותו סוג של חופש פעולה שהסכם הגרעין שארה"ב פרשה ממנו לפני שבוע העניק לאיראן ושישראל כל-כך הוטרדה ממנו. אם בנימין נתניהו ישר עם עצמו כאשר הוא מביט במראה, הוא לא יוכל לקדם הסכם כזה, בלי בקרות אפקטיביות מאין כמותן. מאחר ונתניהו ידוע כמי שצריך להיגרר, וחמאס מבין את זה היטב, נראה שזו הסיבה האמיתית להפגנות האלה: דרך לגרור את נתניהו למו"מ שתכליתו הסדר ארוך טווח בין ישראל לחמאס בעזה. 

אפשר להתמודד עם הסדר כזה בכל מיני דרכים. אבל אחת השאלות המרכזיות היא האם האינטרס הישראלי הוא להתעקש שהסדר כזה איננו אפשרי כל עוד לפלסטינים אין הנהגה אחת, וכל עוד עזה איננה נמצאת תחת השליטה האפקטיבית של אותה הנהגה (פחות או יותר העמדה הישראלית המוצהרת מאז שחמאס השתלט על עזה ב-2007), או שמא האינטרס הישראלי הוא להמשיך ולקדם את תהליך ההתפצלות הפלסטיני לשברי-לאום ? 

(המתבונן מהצד יתקשה שלא לחשוד שיש בישראל הסבורים שזהו האינטרס האמיתי שלנו, בדרך לקידום מודל 7 האמירויות הפלסטיניות ויש להודות, שייתכן שאולי זה אפילו האינטרס של שכנינו האומללים, שכבר יותר מעשור אינם מסוגלים לייצר אחדות פוליטית אפקטיבית). 

כך או כך, כל הרעש המדיני-בטחוני הזה הוא טוב לבנימין נתניהו. נוכח המורכבות ואי-הודאות, השמאל והמרכז הישראליים שותקים, מתקשים להציע חלופה, ודרכו - דרך האי-עשייה - נראית כאילו היא החלופה האפשרית היחידה. 

וזה, חבריי, ההפסד האמיתי - של כולנו. 

לקריאה נוספת

13.5.2018

פרספקטיבה

לא תמיד אפשר להתייחס לכל דבר. נדמה שעדיף שלא להתייחס לאירועי הגבול בצפון ולמערכה שבין המערכות בין ישראל לבין איראן, נוכח מה שלא מתפרסם, נוכח מה שקורה בסתר, נוכח מה שגם אם אפשר לשער לגביו - עדיף שלא לשער לגביו, שלא להעלות על הכתב, שלא להעלות לדיון בציבור. 

במקום זה, אפשר לדבר על ההיסטוריה ואולי ללמוד מעט ממנה. בתוכנית, "הקברניטים: גולדה מאיר" נטען שכחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, ממשלת גולדה מאיר קיבלה הצעת שלום מהמצרים ודחתה אותה. 

הטענה הזו, הנחשבת כאמת היסטורית מרה בשמאל הקיצוני - ההופכת שגורה בשמאל הישראלי - איננה נכונה. 

העובדות הידועות הן שהמצרים (דרך ארה"ב) הציעו, תמורת נסיגה ישראלית מלאה מסיני, ואחריה, ביטול מצב הלוחמה. כלומר: זו לא היתה הצעת שלום. לא הוצע שם משא ומתן. רק הוצעה נסיגה תמורת ביטול מצב הלוחמה הקיים (כלומר, חזרה לאותו מצב  שהושג בעקבות 1949 בהסכמי שביתת הנשק. לא יותר.). כל מי שמאזין ללשון החלקלקה שננקטת בתוכנית הטלוויזיה מזהה כיצד העובדות האמיתיות מוזכרות, ולאחר מכן מפורשות בדרך המקובלת על השמאל הקיצוני בישראל. 

לא חייבים לרוץ לארכיונים או לצטט את הספרות ההיסטורית הרלוונטית. העובדות הידועות והמוסכות מדברות בעד עצמן: זוכרים את הפסקת האש שארה"ב יזמה במהלך מלחמת יום- הכיפורים? 
ישראל הסכימה לה. ומי לא ? מצרים רודפת השלום.
איך ייתכן שמצרים, אחרי שכבר השיגה שליטה על כל התעלה, ובסה"כ מחפשת הסכם שלום עם ישראל, דחתה הצעה להפסקת-אש? כל המיתוס של סאדאת שרק רצה לצרוב את התודעה הישראלית ב-73' ואז לכרות שלום - קורס נוכח הסירוב המצרי הזה. 

אז נכון, תודעתה של ישראל נצרבה - היא איבדה את יהירות 1967 וגילתה את גבולות כוחה האמיתי (או יותר נכון, נזכרה מחדש בעוצמתם של בני-אדם, יהא מוצאם אשר יהא, כאשר הם נחושים לעשות משהו). אבל לא רק ישראל למדה משהו באוקטובר 1973. גם התודעה המצרית נצרבה ב-1973. מצרים למדה שגם בתנאים מושלמים היא לא תנצח את ישראל. שהדרך היחידה לקבל בחזרה את סיני - היא בנורמליזציה מלאה. כך הבשילו שני הצדדים לתהליך השלום בהובלת בגין וסאדאת. 

מה אפשר ללמוד ממה שקרה אז על מה שקורה עכשיו ? 
נקודה ראשונה: ראש ממשלה לא פועל לבד. הוא פועל עם המערכת שכפופה לו. הוא מכריע על הכיוון האסטרטגי - על בסיס העבודה והמידע והחלופות שהמערכות מעמידות בפניו. הנרטיבים הפוליטיים נוטים להסתיר את העובדה הזו. 
נקודה שניה: הקרדיט על ההישגים והאשם על הכשלון הם בד"כ תוצר של נרטיב. סביבו עשוי שיתנהל ויכוח פוליטי ועשוי שלא. בדרך כלל אין ויכוחים סביב מה שנראה כמו הישג.
ונקודה שלישית (מורכבת ואולי חשובה מכל): 
1) כל הזמן קורים דברים שאנחנו לא יודעים. 
2) יתכן שההחלטות הן שקולות, מדודות וסבירות. יתכן שלא. אבל לא כל דבר שנראה במבט ראשון כמו כשלון איננו בעצם הישג. ולא כל דבר שנראה במבט ראשון כמו הישג איננו בעצם כשלון. 
3) דבר אחד בטוח: אפשר יהיה בעוד 50 שנה לנהל ויכוחים היסטוריים לגבי מידת הצדק של הכיוונים אליהם הובילו אותנו מקבלי-ההחלטות. 

לסיכום: "הקברניטים" בחרו לסכם את כהונת גולדה כהתנהלות שנמנעה מקבלת החלטות אשר הביאה לפיצוץ נוכח מציאות. התוכנית מבקשת לשכנע את צופיה שאפשר היה למנוע את הפיצוץ הזה בהחלטות. הנרטיב הזה, שובה-לב ככל שיהיה, ועם רמזים פוליטיים ברורים לעת הזו, מתעלם מנקודה פשוטה אחת: לפעמים, תעשה מה שלא תעשה, הפיצוץ יגיע. אתה לא תוכל למנוע אותו. אתה רק יכול לקבוע כמה ערוך תהיה שהוא יגיע. היום, ממש כמו אז, לב הדיון, צריך להתנהל על הנקודה הזו. והיום, כנראה כמו אז, זה לא מה שקורה.