14.11.2018

האם נתניהו חיפש רגיעה ומצא בחירות מוקדמות (מדי) ?

מסתמן ששאיפתו של בנימין נתניהו להגיע לרגיעה כמעט בכל מחיר בחזית עזה, תביא עמה הסלמה דווקא בכיוון אחר: יש רחשים בדבר אפשרות שסוף כהונתו של אביגדור ליברמן כשר ביטחון הולך ומתקרב.

למה שליברמן יתפטר ? יש הרבה סיבות. התקרבות מערכת הבחירות היא כנראה העיקרית.
על פי הפרסום בואלה!: 
"שר בכיר בממשלה העריך כי ליברמן עומד להודיע על התפטרותו מהממשלה. 'הוא ממותג ככישלון בביטחון. זו בחירה בין סוף קריירה, אם הוא נשאר בתפקיד, לבין סיכוי קטן להציל אותה'" 
אבל בואו ניתן לליברמן קרדיט. ייתכן שהוא עושה את זה מסיבות עקרוניות. אולי זה בגלל עזה. אולי זה בגלל משהו שאנחנו לא יודעים.

לגבי עזה, אפילו ישראל היום הרשה לעצמו לומר שבסיבוב האחרון: "חמאס אמר את המילה האחרונה".  ונתניהו הרי יצא מהארון בפריז והתגלה כיונה בטחונית: 
"אני רואה בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם. לוקחים צ'ימידן ונפרדים מההורים. וחלקם לא חוזרים. אני חי את זה. כשצריך אנחנו עושים פעולות אבל אני תמיד חושב על הצד הזה. כל ראש ממשלה צריך לחשוב על זה. אם יש צורך לשלוח אנשים עושים את זה אבל אם אפשר להימנע מזה אז זה מה שעושים. "
יונות מדינית זו עמדה לגיטימית. איפוק וחשיבה שניה ושלישית לפני יציאה לפעולה צבאית הם דברים ראויים ביותר. 
אבל אסור לראש ממשלה להגיד את הדברים בצורה הזו. כי התוצאה ברורה - מי שיעשה מה שאפשר להימנע משליחת אנשים לקרב, ימצא עצמו שולח אותם לקרב כל הזמן, בתנאים הכי גרועים, הכי מסוכנים והכי קטלניים. 

וכפי שכתב רונן איציק בישראל היום במאמר בכותרת "מה יגרום לממשלת ישראל להפיל את חמאס?" הרי 
"כמו שזה נראה היום, בעצם שום דבר לא יגרום לממשלת ישראל להפיל את שילטון חמאס. המהלך הזה פשוט נתפס כלא כדאי בשום אופן. קחו אוויר, כי מה שהיה הוא שיהיה, בטח בכל המדובר ברצועת עזה, מקום בו אנו נלחמים מאז 1948, ולא מצליחים לייצר יציבות, ואולי גם זה אומר משהו. המילה "כיבוש" שהפכה למוקצית בעידן בו אנו חיים היא לא פשוטה, בטח לא השלכותיה, אך בואו נשים את הקלפים על השולחן – האם קיים פיתרון אחר שייתן שקט לאורך זמן?
החיים לימדו אותנו כבר מזמן – שלא. גם לכיבוש יש מחיר, וגם למציאות שלאחריו יש מחיר, ואת המחיר הזה אף גורם היום לא מוכן לשלם. ולכן, עם כל תחושת התסכול והזעם, גם הסבב הזה יעבור, והמציאות לא תשתנה מן היסוד. " 
רובנו, אם לא כולנו, נסכים שזה נראה כמו סיכום תמציתי לא-רע של עמדת ממשלת ישראל הנוכחית. אם זו היתה ממשלת שמאל, איש לא היה מופתע. אבל כולנו זוכרים שזו כנראה הממשלה הימנית ביותר שהפוליטיקה הישראלית מסוגלת להעמיד מתוכה בזמנים האלה. 

אז אפשר להבין שליברמן החליט למתוח קו. כלומר, אם הוא החליט. כלומר, אם ההתפטרות שלו אכן קשורה לעזה. כלומר, אם אין דברים שאנחנו לא יודעים. 

לפני שנתייחס לבחירתו של ליברמן, זו הזדמנות טובה כמו כל אחת אחרת להזכיר שיש לפחות שני פתרונות אחרים שיש סיכוי לא רע שיתנו שקט לאורך זמן - 
  • האחד , מה שראינו בלבנון #2. תגידו מה שתגידו, כבר יותר מעשור שהגבול הזה שקט כמעט לגמרי. נכון, מלחמת האזרחים הסורית עזרה מאוד. נכון, יש מצב שמתחת לפני השטח קורים דברים שאנחנו לא יודעים עליהם ושיתפוצצו לנו בפנים. ובכל זאת - מבט על האירועים שבין ישראל לחיזבאללה בעשור האחרון מלמד שעד כמה שיחסים כאלה יכולים להיות פחות אינטנסיביים ממה שיש לנו עם החמאס בעזה - הם שם. 
  • השני, מה שלמדנו אבל יישמנו רק חד-צדדית אחרי 1967. יש מקומות שבהם הדרך היחידה להשיג שקט היא לפנות את השטח מאנשים מסויימים. טרנספר. זה נעשה ב-1948 לערבים ויהודים. זה נעשה ב-1967 לערבים. זה נעשה ב-1981 ליהודים. זה נעשה ב-2005 ליהודים. בשום מקרה זה לא הביא לשלום בסגנון אירופאי, אבל בכל המקרים היה שינוי מהותי ביחסים, ולפחות מהפרספקטיבה היהודית, ב-3 מתוך 4 מקרים, היה שיפור מהותי במצבה האסטרטגי של ישראל. גם לגבי הרביעי - ההתנתקות ב2005, יודו גם הגדולים שבמתנגדיה, נתקע טריז עמוק בקרב הפלסטינים שנכון להיום, נדמה שאין ביכולתם להתגבר עליו.
    נראה שהגיע הזמן ליישם את זה שוב על מקור הטרור ולא על אלה שהטרור מכוון נגדם. תחשבו על זה. לפחות ברמה המוצהרת, אם טרנספר יהיה בקונצנזוס ישראלי, נגיע לדבר אחד שיהיה מוסכם גם עלינו וגם על רוב מוחלט של העזתים . הרי בהתאם להנהגתם, הם לא רוצים להישאר שם. הם רוצים לעבור משם למקומות אחרים בארץ ישראל. אז אולי יימצא הפוליטיקאי הישראלי שישאף ללכת לקראתם ולהגשים להם 50% מרצונם - שלא יישארו בעזה? 

סביר להניח שלא נראה את ליברמן מרים את דגל הטרנספר. הוא בוודאי ידבר על קשירת-ידיים, אוזלת-ידיים, וההכרח בפעולה נחרצת - שהממשלה לא מתירה. ביבי יהיה האשם. 
אבל אחרי האיפוק שמערכת הביטחון בהנהגת ליברמן הובילה כבר חצי שנה נוכח הפגנות אלימות חוזרות ונשנות בעזה בהובלת החמאס, קשה להאמין שהוא יוכל לשכנע מישהו בזה. ובכל זאת - זה השלב האחרון שבו הוא יכול להחזיר את המפתחות ולנסות לתלות את האשם על ביבי. זה לא יעבוד במהלך מערכת-בחירות בה יצטרך להסביר מדוע ולמה נשאר בכסאו למרות שלא הסכים עם מדיניות הממשלה. 
וביבי? תסמכו עליו שהוא יצליח לתזמן איזשהוא מבצע או איזושהיא פעילות או איזושהיא תגלית איראנית או אחרת כדי להפתיע את ליברמן. במשחק הזה, בין אביגדור לבין בנימין, השני מנצח כבר יותר מ-20 שנים.

בשורה התחתונה, אם אכן ליברמן יתפטר, סביר להניח שאנחנו הולכים לבחירות בפברואר-אפריל. היו כבר תחזיות כאלה. משה כחלון חזה את זה עוד ביולי. וכולנו יודעים שמעברו של חוק הגיוס בקריאה הראשונה היה רק המערכה הראשונה בתיאטרון האומלל הזה. 

אז מה? בחירות? תגידו מה שתגידו על הקואליציה הזו, גם אם היא תגיע לסוף דרכה החורף, היא היתה המרשימה ביותר מבחינת יציבותה ותפקודה, בהשוואה לכל אלה שראינו כבר שנים ארוכות, כאן בארץ הקודש. 

9.11.2018

שמעתם על צעדת תלמידי עוטף-עזה ? מה דעתכם? ולמה אתם לא הצטרפתם?

בחמשת הימים האחרונים צעדו תלמידי תיכון "שער הנגב" מהמועצה האזורית שער הנגב אל עיר הבירה שלנו. ההפגנה האזרחית הנהדרת הזו הסתיימה אתמול בעצרת מחאה מול הכנסת. על פי התקשורת, מאות אזרחים מכל רחבי הארץ הצטרפו גם הם לצעדה הזו - כדי להביע את תמיכתם.

מטרת הצעדה? מחאה על המצב הביטחוני. 
היקף המחאה ? לא קטן. יותר מ-150 נערים ונערות מישובי עוטף עזה.
היקף הכיסוי התקשורתי? גם הוא לא קטן. 
דיווחו על הצעדה בכל כלי התקשורת המרכזיים, לאורך כל השבוע. 
כך למשל, בישראל היום, דיווחו על פתיחת המחאה: ילדי עוטף עזה בצעדת מחאה לעבר הכנסת.

לפעמים מחאות מתות בגלל שהן מחובקות חזק מדי בקונצנזוס שאין מאחוריו כוונה אמיתית. אנחנו זוכרים את ויקי קנפו. המצעד שלה זכה לתשומת-לב תקשורתית עצומה. ההשלכות שלו בפועל על המדיניות הציבורית? כמעט אפס. 

גם במקרה הזה, קל לחזות שהמחאה תסתיים בלי לשנות את המציאות. מדיניות בטחונית, בדיוק כמו מדיניות כלכלית (במקרה של מחאת האמהות החד-הוריות כנגד הקיצוצים בשנת 2003) מעוצבת על בסיס שיקולים קרים של עלות ותועלת. לא על בסיס דעותיהם, לוהטות ככל שיהיו, של הנפגעים מתוצאות המדיניות הזו. 

זה האתגר האמיתי של המחאה הזו. לשנות את סדרי-העדיפויות של מדינה שלמה זה לא עסק פשוט. במיוחד שהמחירים הנדרשים הם איומים. אין דרך להתמודד עם איומי-הטרור מעזה בלי לשלם במשאבים ובדם. 

ולמרות זאת - הצועדים הדגישו כי זוהי לא מחאה פוליטית. זו כמובן שטות גמורה. אין הפגנת מחאה שאיננה פוליטית. 
פוליטיקה, במהותה, היא מאבק על סדרי-עדיפויות. 

עובדה היא שצעדת המחאה של תלמידי עוטף-עזה לא היתה במרכז הדיון הציבורי הישראלי בשבוע האחרון. מה זה מלמד אותנו? שחוסר-האונים של מדינת ישראל כנגד טכנולוגיית הטרור החדשה, המכונה עפיפוני התבערה, הוא כאן כדי להישאר. זה לא חדש כמובן. ההיסטוריה הישראלית היא רצף של מציאות בטחונית לא נעימה ומתמשכת עבור מיעוט. כל פעם באיזור אחר. פעם פדאיון בדרום. פעם קטיושות בצפון. עברנו את פרעה. נעבור גם את זה. 

בכל מה שנוגע למאבק מול הטרור הפלסטיני, ההיסטוריה שלנו מלמדת שהדברים נמשכים עד שקורה משהו. הדברים מצטברים למבצע סיני. למלחמת שלום הגליל. למלחמת לבנון השניה. להתנהלות של מדינה שמותחת קו ומבהירה שהדברים צריכים להתנהל אחרת. ואז זוכה האיזור המוכה לתקופה שלווה יותר. 

מתי תגיע השלווה לדרומה של ישראל? כשהציבור יאותת לממשלה שהגיעו מים עד נפש. 
על פי השבוע האחרון יעברו עוד הרבה מים לפני שנגיע לנקודה הזו, של מתיחת הקו,
שאחריו ידעו ילדי עוטף עזה ילדות נורמלית. 

7.10.2018

האם יש אדם שהוא טלית שכולה תכלת ?

בעקבות אישור המינוי של בראט קאבאנו לביהמ"ש העליון של ארה"ב, קשה שלא לתהות על הציפיות ממועמד ציבורי בדמוקרטיה המודרנית. 

ההאשמות נגד קאבאנו, שעלו בשלב מאוחר להטריד בתהליך בחינת המינוי שלו על ידי הסנאט של ארה"ב, התמקדו במעשים שעשה (לכאורה) בהיותו בתיכון ובקולג'. לא עלתה האשמה אחת לגבי התנהלותו בחיים לאחר מכן. 

ניצב מולכם אדם בן 50 לערך ואתם מתמקדים בהתנהלותו בגילאים 16 - 20? 

עזבו את זה שמדובר במעשים (לכאורה) שאין אפשרות להעמידו לפלילים בגינם (בגלל התיישנות). 
תתמקדו בשאלה הכי פשוטה שיכולה להיות: על בסיס ההאשמות עצמן מצטייר אדם ש-30 השנים האחרונות שלו - אם ההאשמות נכונות - הן 30 שנה של תיקון: 
  • התנהגות נקייה מכל רבב, 
  • מופת לאחרים, 
  • וחזרה בתשובה. 

כלומר, גם אם ההאשמות נכונות - אז מה בדיוק אתם רוצים? 
לפסול אותו, עכשיו, כשהוא יעמוד במקום שבו אף אחד אחר לא יעמוד ? 

עכשיו המשיכו לשאלה הקצת פחות פשוטה: האומנם ייתכן מועמד בחברה דמוקרטית שעוברת תהליכים של הקצנה שלא יימצא מישהו שיהיה משהו נוראי להגיד עליו? 

להשקפתי, תהליך של בחינת מועמד חייב להתמקד בשנים החשובות והרלוונטיות. 
אין רלוונטיות מהותית בשאלת התאמתו לתפקיד של אדם מבוגר בן 50 בדברים שעשה או לא עשה כשהיה נער או בחור צעיר. 

תחשבו קלארנס תומאס ואניטה היל. שם היתה רלוונטיות קרובה. דובר בהתנהלות (לכאורית) של תומאס בתפקיד ציבורי שמילא כלפי עובדות כפופות אליו. עכשיו,כשמדברים על קאבאנו, יש את תקדים תומאס: הרי מועמדותו של תומאס אושרה. הוא שופט עליון כבר שנים ארוכות. וזאת למרות ההתנהלות הלכאורית ההיא. 
כלומר, יש תקדים הקובע שיש רף מסויים של התנהלות שלגביו לכאורה לא מתמקדים. גם אם יש בעיה ברף הזה - זו לא תהווה סיבה לפסילת מועמדות. המועמד איננו טלית שכולה תכלת. אולי הוא נהג בצורה לא נאותה. אבל הוא לא נדרש לשלמות. 

זה לא היה אמור להיות עניין של ניגודים פוליטיים (partisanship). גם פוסט כזה לא אמור להיות כזה. לא דמוקרטים נגד רפובליקנים. לא גברים נגד נשים. זו שאלה פשוטה: 
תאורטית יש בינינו אנשים נקיים לגמרי. 
מעשית, דמוקרטיות חייבות לתפקד. 
הדרישה לשלמות היא מדרון חלקלק שבסופו ייפסל כל מי שלא נראה לך מסיבות, שבסופן, למרבה הצער, ידועות מראש - השתייכותו לצד הלא נכון של המפה הפוליטית. 

לקריאה נוספת

12.9.2018

60 שנות סכסוך מגיעות לקיצן?

החדשות בדבר פתיחת מעברי-גבול בין אתיופיה לאריתריאה הן שלב סמלי חשוב בתהליך המדיני המרתק המתנהל בצפון-מזרח אפריקה. מדובר בתהליך שיש בו בכדי להשפיע על איזור גדול הרבה יותר, באופן שמזכיר לא במעט את הפוטנציאל הטמון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ושווה לעיין בו מעט.


הפרסומים בחדשות מספרים על סכסוך של 20 שנה. למשל, כך דיווח הBBC על פתיחת הגבולות:
Ethiopians and Eritreans have been celebrating the reopening of two key crossing points more than 20 years after a border war shut them.

אך שורשי מלחמת הגבול המסויימת הזו מגיעים מעט יותר אחורה. הכל התחיל בסוף שנות ה-50, כאשר חלום הפדרציה האתיופית-אריתראית, עוד החלטת או"ם שלא עלתה יפה,  התרסק אל נוכח סיפוח אריתריאה כמחוז בתוך אתיופיה.  הELF, החזית לשחרור אריתריאה, נוסדה ב-1958 ומקובל לומר שהיריות הראשונות במלחמת העצמאות של אריתריאה נורו כמה שנים לאחר מכן, בספטמבר 1961. אז בוצעה ההתקפה הראשנה של המורדים על עמדות משטרה במערב אריתריאה וכך החלה מלחמת-אזרחים בת 30 שנה במהלכה ראתה אתיופיה חילופי משטר דרמטיים. הקיסר היילה סילאסי הודח. בשנים שלאחר מכן, בתקופת שלטון הDerg,  המשטר המרקסיסטי שנשען על תמיכת ברה"מ,  פעלו ארגונים רבים נגד המשטר (וגם אחד נגד השני). שני ארגונים בולטים היו ה-OPDO , ארגון האורומו העממי-דמוקרטי, וה-EPLF (או בשמו המלא, ה-  Eritrean People's Liberation Front, מי שהחליף את הELF של פעם כארגון המורדים הדומיננטי ביותר). והיו גם אחרים. סוף המלחמה הקרה שיחק תפקיד מכריע בהפלת המשטר המרקסיסטי בראשות מנגיסטו. בשלב המכריע הזה, בלטה בקרב קואליציית המורדים שהפילה את המשטר ה-EPRDF, בעצמה קואליציית קבוצות מורדים בהובלת הTPLF,  החזית העממית לשחרור תיגראי. מאחר וה-TPLF וה-EPLF נלחמו יחד נגד המשטר הרודני של מנגיסטו, הקמתה של ממשלת מעבר בישרה על הסוף הקרב של מלחמת העצמאות. ואכן אתיופיה הכירה בזכותם של האריתראים לערוך משאל-עם על עצמאותם. במשאל הכריעו האריתראים, באפריל 1993, על עצמאות. 

למרבה הצער, נסיונות הצדדים במשך כמה שנים לפתור בדרכי שלום את שאלת הגבול בין המדינות לא צלחו. הסיבה? לכאורה, בדומה למה שאנחנו רגילים כאן, בארץ הקודש, גם האתיופים והאריתראים ניסו לקבוע את שאלת הגבול על סמך החלטות שהתקבלו בתקופה הקולוניאלית, בין המשטר האתיופי לבין השלטון האיטלקי באריתריאה. ובדומה למה שהורגלנו כאן, גם שם הדיונים לא הניבו הסכמות. בפועל, הצדדים עדיין לא היו בשלים לויתורים הדדיים. אי-ההסכמות הסלימו במהירות סביב שאלת מעמד איזור Badme, ושרשרת התקלויות צבאיות במהלכן נהרגו כמה בעלי-תפקיד אריתראים, הובילה להזרמת כוח צבאי אריתראי גדול לאיזורי Badme ו-Tigray ובתגובה, במאי 1998, תקף צבא אתיופיה. כל צד האשים את רעהו כמי שיזם את המלחמה. 

לאחר סדרה של קרבות והפוגות שנמשכו במשך כשנתיים, שניתן לתארן כגרסא מודרנית של מלחמת חפירות, במסגרתה צבא אתיופיה הפגין, רוב הזמן, עליונות בתמרון ובניצול הכוח, הגיעו הצדדים להסכמות ביוני 2000 שהבשילו לחתימת הסכם אלג'יר בדצמבר 2000 - הסכם שלום מקיף , במסגרתו הוקמה ועדת גבולות משותפת יחד עם ה-Permanent Court of Arbitration שבHague. למרבה הצער זה קרה רק אחרי עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי עקורים-פליטים. 
הועדה  העניקה שטחים מסויימים לכל צד אבל Badme, לב הסכסוך, הוענקה לאריתריאה. אתיופיה סירבה לקבל את הקביעה במשך זמן לא מבוטל, עד שב2004 הודיעה שהיא מקבלת את הפסיקה של הועדה, בעקרון. במעשה המתח נמשך, ונראה שלא הועילה לו רבות קביעת ביה"ד בהאג בדצמבר 2005, שמי שהפרה את החוק הבינלאומי ב-1998 היתה אריתריאה. המתיחות נמשכה, כאשר מצד אחד, שני הצדדים הקפידו לא לחצות איזשהו קו שיביא למלחמה ישירה, ומצד שני, אף אחד לא היה מוכן לעשות את הצד הראשון לשלום.

המצב הנפיץ והתקוע הזה נמשך עד שראש הממשלה החדש של אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי חתך את הקשר הגורדי. חודשיים אחרי כניסתו לתפקיד רוה"מ, ב5/6/2018 הוא הודיע שממשלתו מקבלת את תנאי הסכם אלג'יר במלואם ואת הפסיקה שהעבירה את Badme לאריתריאה.  מגעים מדיניים הובילו לפיסקה ביולי 2018 במסגרתה חתמו נשיא אריתריאה, אייזיאס אפוורקי וראש ממשלת אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי, על סוף מצב הלוחמה בין שתי המדינות. בסמוך לאחר מכן התחילו טיסות ישירות בין שתי המדינות. תהליך ההפשרה המשיך בחיבור מערכות הטלפוניה והתחלת סחר, והגיע כעת לשיא נוסף, של פתיחה רשמית של מעברי הגבול. 

קשה שלא להביט על התהליך המורכב הזה בלי לקוות להצלחתו. שיתוף פעולה בין אתיופיה ואריתריאה עשוי להשפיע דרמטית על שתי המדינות, הן בכל הנוגע להשלכות הכלכליות והפוליטיות עליהן עצמן, ובוודאי על סביבתן. המועמדת הראשונה להשפעה חיובית היא סומליה, הסובלת בעצמה ממציאות קשה ומורכבת במסגרתה שחקנים בינלאומיים רבים בוחשים בקלחתה

עוד יותר קשה שלא להביט על מה שקורה שם ולא לתמוה האם הדברים היו יכולים להתרחש לולא דמותו הייחודית של אֵבּי אחמד עלי, ולא לשאול מתי אנחנו נזכה לראות כאן, אצלנו, מנהיגות דומה, שיודעת ליזום ולהוביל, במקום לחכות למשיח.  

השיעור שאריתריאה ואתיופיה מלמדות כאן הוא לא חדש. ראינו את זה במקומות אחרים שוב ושוב. פעם ארה"ב ובריטניה הגדולה נלחמו אחת בשניה. פעם בריטניה וצרפת היו אויבות נחושות. פעם אי אפשר היה לדמיין שלום בין גרמניה וצרפת.
אולי הפעם יהיה מי שיקשיב ? לא מדובר כאן בתקווה תמימה. התהליכים האלה לא קורים מעצמם. הם מחייבים חשיבה, עבודה והתמדה. אבל העובדות ההיסטוריות מדברות בעד עצמן. סכסוכים יכולים להגיע לקיצם.

אם תרצו - אין זו אגדה. 

לקריאה נוספת

22.8.2018

הפעם זה לא יהיה צעד סמלי

ההתפתחויות האחרונות בחקירות הסובבות את נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, בדמות -  
מצטרפות להן, במקרה או שלא במקרה, אל  הצהרתו של טראמפ כי ישראל תשלם מחיר מדיני עבור העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. כרגיל בישראל, מעניין לראות כיצד מקורות חדשות מסויימים מנסים להצניע את ההצהרה הזו בעוד מקורות חדשות אחרים מנסים להבליט אותה, אבל איך שלא נביט על זה, אלה 3 האמירות של טראמפ (כפי שערוץ 7, למשל, הביא אותן באומץ):
  • "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר במשא ומתן עם הפלסטינים כי היא זכתה בדבר גדול מאוד - ההכרה האמריקנית בירושלים כבירתה והעברת השגרירות"
  • אם אי פעם יהיה שלום עם הפלסטינים, העברת השגרירות לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל היו מהלכים נכונים - כי הורדנו אותם משולחן המשא ומתן"
  • "במשאים ומתנים בעבר הם מעולם לא הצליחו לפתור את סוגיית ירושלים. עכשיו ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר, כי זה הורד מהשולחן. הפלסטינים יקבלו משהו טוב מאוד, כי עכשיו התור שלהם"
האם טראמפ מתכוון לזה ברצינות ? 

אני סבור שטראמפ - בצדק - מבין שזמנו עלול להיות קצוב בגלל התקדמות החקירות. ולכן אימץ את התפישה שעליו לפעול אינטנסיבית כדי להיות מסוגל להתמודד פוליטית עם הליך ההדחה העשוי/עלול להגיע בהמשך. 
במציאות הנוכחית, נראה שהחזיתות הקלות ביותר לפעולה מחוללת תהודה ציבורית לנשיא שבידיו סמכויות צו נשיאותי - הן בנוגע לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ובנוגע לתהליך המו"מ הבינלאומי עם איראן. 
מבין שתי החזיתות, איפה לדעתכם יידרש טראמפ להשקיע פחות משאבים כדי לקדם את יצירת הכותרות מסיחות-הדעת ומגבשות הקואליציות שיתנגדו להדחתו ? 

מרגישים מרומים? בצדק. הרי כל מי שהתבונן בתהליך העברת השגרירות לירושלים הבין שהצעד הסמלי בעיקרו לא ביטל את מעמד הנציגות הפלסטינית במזרח ירושלים. מבחינה מעשית, טראמפ לא סיים את המאבק העתידי על ירושלים. אפילו מבחינה סימלית לא ברור עד כמה הצעד הזה אכן התקבל על דעת מישהו, מלבד טראמפ וישראל. וכעת טראמפ ממשיך במסעו, ולמרבה הצער, כל מי שמביט על הסוגיות המהותיות שנותרו על שולחן המו"מ מאז שתהליך אוסלו נעצר, דה-פקטו, בשנת 2000, מבין שטראמפ הולך לגרום לישראל נזק מדיני מאוד משמעותי. 
כי כל הדברים שנותרו על השולחן, לגישתו של טראמפ, הם מהותיים. 
הפעם זה לא יהיה צעד סמלי. 

14.7.2018

חוק הגיוס עבר בקריאה ראשונה. אבל למי זה עוזר בעצם ?

חוק הגיוס עבר בקריאה ראשונה. כרגיל אצלנו זה לווה בדרמה גדולה שתכליתה לאפשר לכל הפוליטיקאים המעורבים להדגים את חשיבותם ופועלם לציבור בוחריהם הפוטנציאלי. 

אבל דרמה בצד, עודנו מתבוננים בעוד חוק אחד בדרכו לנסות ולהתמודד עם סוגית השוויון בגיוס לצה"ל, כפי שהיא מיושמת בנוגע לתלמידי הישיבות החרדיות, וקשה שלא לגרד בראש בתמיהה. 

האומנם החוק החדש מביא איתו חידושים כאלה שיעמדו בפני הנימוקים שהובילו את בג"ץ לפסול את הפרק הרלוונטי מהחוק האחרון (כמו גם את חוק טל ואת ההסדרים שלפניו) ? 

כדי לא להלאות אתכם, נסתפק בציטוט המפתח מאותו בג"ץ: 
"החוק אינו מנסה כלל להתכנס להסדר גיוס שוויוני או כמעט שוויוני".
 ואידך זיל גמור. 



לקריאה נוספת

19.6.2018

במי להביט: בזה שיורד או בזה שעולה ?

דונאלד טראמפ והתנהלותו העולמית מושכת כל-כך הרבה תשומת-לב עד שאנשים לא מפנימים מספיק את האמת המרה לגבי טראמפ: הוא נשיא בדלני שהולך ומסיג את ארה"ב מהעולם, בתהליך שיטתי של התנכרות לבעלות-ברית ויצירת הבנות עם אויבות שתכליתו האמיתית היא התקפלות פנימה. אין הסבר טוב יותר לתהליך המדיני המתרחש בין ארה"ב לצפון קוריאה, אין הסבר הגיוני יותר לתהליך הסגרתה של סוריה לידי רוסיה, ולמרבה הצער גם אין הסבר עמוק יותר להתנהלות של ארה"ב בנושאי ישראל (כמובן, עם התבלין של הרומן המתמשך של טראמפ עם ציבור המצביעים הנוצריים הדתיים שלו ותפישתם את תפקידה המודרני של ישראל). 

לכן כל הזדמנות להצביע על הענק השקט ההולך ומתעורר מולנו, על אופיו ועל משמעויות התעצמותו, היא חשובה וטובה, 
ואם זה נעשה בשנינות והומור - מוטב ! 

ג'ון אוליבר בתוכניתו, last week tonight, עסק במנהיגה של סין, שי ג'ינפינג, ההולך ומקבל מעמד לא-אופייני בתוך הרשת השלטונית הסינית, באופן המעלה חששות סבירים בהחלט בקשר לתוכניותיו העתידיות להישאר בשלטון (בניגוד לקודמיו). 

שווה צפייה. 



במיוחד כדאי לשים לב לcompanion piece בסוף התוכנית. כי האמת שם, לגבי היכולות של משטר אוטוקרטי 
to fuck with you הן אולי המדריך התמציתי והטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון בנוגע למשמעויות ההתעצמות של מעצמת-על שמתאפיינת כמשטר רודני...