29.12.2016

ראש הממשלה עתיד להחקר


ראש הממשלה עתיד להחקר. משיחות ומתגובות אפשר ללמוד שכל המהלך הזה הוא עניין של ימין-שמאל. 
זו טעות חמורה. זה עניין של שלטון החוק

עצוב וקשה שכל-כך הרבה דמויות בכירות נחקרות ונכלאות (שר פנים - אריה דרעי; שר אוצר - אברהם הירשנזון; ראש ממשלה - אהוד אולמרט; נשיא - משה קצב). 

אבל בצד העצב והקושי יש גם ידיעה - שבכיר ככל שיהיה אדם, עדיין מורא החוק מוטל גם מעליו. 

נתניהו איננו מעל החוק. ובהתחשב בהתבטאות תמוהה שלו מהזמן האחרון (על כך שהדרך בה נאלץ לעזוב עם משפחתו את בית ראש הממשלה לאחר הפסדו בבחירות 1999 דומה לפינוי בכוח של מתיישבי/מתנחלי עמונה) נדמה שהתזכורת הזו חשובה במיוחד כדי להשיבו אל קרקע המציאות. 

אבל חלקנו חושבים שכל נושא אכיפת החוק נובע ממניעים פוליטיים. והם נזעקים משום מה להגן על נתניהו
 כאילו יש בו עצמו איזושהיא חשיבות מיוחדת עבור הימין בישראל. 

האמת העצובה היא שיש בימין אנשים לא פחות טובים מביבי, שהוא מרחיק ומסרס כבר שנים ארוכות.

לולא ביבי, אפשר היה לדמיין שלטון ליכוד רצוף ולא זגזגני מאז 1996. 
עם אוסלו שבאמת נעצר ולא בדרכו הפתלתלת של ביבי (שהחזיר את חברון). 
עם יציאה מלבנון בלי זנב בין הרגליים. 
עם כלכלה שזוכרת להיות גם חומלת ולא רק צומחת. 
עם אנשים שמילה שלהם זו מילה. 
רק דמיינו איך היינו יכולים להינות מרשימת ראשי הממשלה הליכודניקים הבאה:
משה ארנס (1996-2000) 
אריאל שרון (2000-2006) 
בנימין זאב בגין (2012- 2006) 
גדעון סער (2012-היום) 

וכן, אפשר גם לדמיין רשימה פחות ניצית, אבל לא פחות טובה, אם רק רוצים:
דוד לוי (1996-2004)
דן מרידור (2004-2008)
ציפי לבני (2008-2012) 
שאול מופז (2012-2016) 

המבט הזה על בכירים שהיו יכולים להיות, ודרכם נעצרה ונחסמה על ידי נתניהו מלמד לקח פשוט אחד: מבחינה פוליטית, נתניהו הוא לא הנכס הגדול של הליכוד. 
הוא הקללה הגדולה של הליכוד. 
כי מפלגה היא סך העולה על חלקיו. 
אבל זה לא המצב בליכוד. 

ולכן, גם מהבחינה הזו, מעט צניעות לא תזיק לראש הממשלה שלנו. 
היש דרך טובה יותר ללמוד שיעור בצניעות מאשר מצב שבו אתה צריך להצדיק את מעשיך? 

נתנחם בכך שאם זה לא נעשה לפני הבוחר, לפחות זה יקרה לפני השוטר. 






26.12.2016

האמת מאחורי הוטו שלא היה

אומרים לכם שאובמה בגד בישראל כשהחליט שארה"ב לא תטיל וטו על הגינוי של ישראל?

שוב עושים עליכם סיבוב. 

ממשלת נתניהו בחרה לחצות קוים אדומים ביחסיה עם העולם בהתנהלותה סביב עמונה וחוק ההסדרה.

אבל עכשיו היא לא רוצה לשלם את החשבון (הפוליטי) שיוגש לה נוכח התגובה בעולם... אז מה עושים ? מסיתים !

ונגד מי הכי קל להסית במצב הזה? נגד השחור הזה, אובמה. ממילא בימין כבר כולם יודעים שצריך לשנוא אותו, נכון?

אבל האמת היא אחרת לגמרי:
  1. ההכרעה האמריקאית להימנע מהטלת וטו ולהימנע מהצבעה בדיון במועצת הביטחון היתה צפויה מראש. 
  2. זו מסורת אמריקאית ארוכת שנים שכאשר ישראל חורגת מהקוים שארה"ב התוותה לנו בהתנהלות שלנו מול הפלסטינים, היא לא מגנה עלינו. 
  3. היו פעמים שבהן היא אפילו תמכה בהחלטה לגנות אותנו. 


מתעצלים? לא נורא. תחשבו על התגובה של ארה"ב לחוק רמת הגולן או לחוק יסוד: ירושלים.

כל מי שיודע קצת היסטוריה, ידע שהחלטה נגד ישראל במועצת הביטחון צפויה נוכח ההתנהלות בחוק ההסדרה. 

עכשיו, לדעת  כזה דבר ולבחור להתקדם, זה לא בהכרח דבר רע. איך אמר פעם בן-גוריון? לא חשוב מה יגידו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים. 
אבל למה צריך לשקר ולהטעות? למה נתניהו לא מסוגל להביט לנו בעיניים ולהסביר שהוא בוחר מדיניות מסויימת ביודעין, ותוך נכונות לשלם מחיר מסויים? 

יכול להיות שהוא חושש שהעם לא מוכן לשלם את המחיר הזה?

9.11.2016

Donald Trump is the president elect of the United States of America

After counting most of the votes in most of the states, media reported that Hillary Clinton called Donald Trump and conceded. Trump gave a surprisingly mild and gloriously unifying winner's speech.


Trump expressed appreciation to Hillary Clinton's campaign and service to the United States. He delivered unifying messages:  "Now is time for america to bind the wounds of division...it is time for us to come together as one united people...I pledge to every citizen of our land that I will be president of all Americans...for those who have chosen not support me in the past... I am reaching out to you... so that we can work together and unify our great country ..."

He repeated promises of rebuilding the nation, supporting veterans... " ...the forgotten men and women of our country will be forgotten no longer ... a project of growth and renewal ...we will ... take care of our great veterans... we will double our growth"

He expressed a message of peacefulness towards the world. "we will get along with all other nations willing to get along with us...we will deal fairly with everyone all people and all nations".

Trump thanked a lot of people, starting with his parents and family, and went through a lot of political allies and  activists (Some may find  possible hints in his choice of stressing some thanks over others. For example: what are the expected roles of Rudy Giuliani? Jeff SessionsChris ChristieBen CarsonMike Flynn? Reince Priebus?)

Trump's final promises:
  • "We will not let you down. "
  • "We will do a great job. "
  • "Our work is just beginning. "
What president elect Trump has not said, although he appeared to be highly aware of, was that now that the campaign ends. The real work begins. While his campaign succeeded using extreme tactics, his governance shall not succeed using similar means. Reviewing the points I chose to quote from his speech it is easy to see that the key for a successful presidency of Donald Trump lies in balance and moderation. Is he going to be able to make it?

So far, Trump has been portraied by the media as the anti-thesis of Theodore Roosevelt's "Big Stick" ideology (which summarizes in the quip "speak softly, and carry a big stick."). But truth is that we do not really know the man. Despite his quick and blunt twitters and statements, he has been able to manage a disciplined campaign, hold it all together, and cross the finish line first.

Now that this exhausting one year race is over, Trump is entering a longer race, one that includes great adversities. For freedom loving people, nothing would be better than having the world's greatest superpower becoming stronger while keeping its unique democracy intact. Can Trump navigate the ship Americana in the troublesome seas of early 21st century international politics and global economy? How shall he prevail against Chinese and Russian leaderships? How shall he confront the more complicated issues he promised to solve with a harsh hand ? Time will tell.

It is always more popular to foretell hardships and sorrow. But for now, it is advised that all shall remember what was written in this blog many months ago: Donald J. Trump is no joke. He was not playing around as a candidate. It is safe to assume that whatever ways his presidency unfolds, he shall be revealed as a hard working president. Let us hope and pray that his term in office shall be remembered as one of the greatest, and that his name shall be mentioned in the future with former great republican presidents, the likes of Abraham Lincoln, Theodore Roosevelt and Ronald Reagan.

7.11.2016

How the wisdom of science fiction could have helped me decide who to vote for in the united states elections

The U.S Elections are coming to their climax tomorrow.

And even this late in the race, it is still unclear which candidate is worse. Donald Trump is still a riddle. Douglas Adams' the Hitchhiker's guide to the Galaxy comes to mind, with a similar puzzle regarding president of the Galaxy Zaphod Beeblebrox.
We are still learning to distinguish -
"between him pretending to be stupid just to get people off their guard, pretending to be stupid because he couldn't be bothered to think and wanted someone else to do it for him, pretending to be outrageously stupid to hide the fact that he actually didn't understand what was going on, and really being genuinely stupid."
Is it true, that Trump, just like Beeblebrox, prefers "people to be puzzled than rather be contemptuous"?

Unlike Trump, Hillary Clinton has never pretended to be stupid. It might be one of the most obvious differences between these two nominees. And yet, her image is tarnished in the eyes of many voters. Considering the gap in governmental experience between these two nominees, it can be said with confidence that more than Trump beating Clinton, these have been elections in which Clinton was constantly displaying an ongoing inability to become acceptable as a nominee in the eyes of a great part of the republican college of voters.

comparing the levels of loathing in both camps, it seems that despite Trump's horrible collection of blemishes, which may very well be an unprecedented record in U.S history of elections, Clinton is still the most loathed nominee to be campaigning for ages. Considering the fact that she is following the campaigns of Barack Obama, the first non-white U.S  president, this says something.

Facing with two nominees who are utterly unacceptable in the eyes of the other half of the nation, the U.S has a very difficult time ahead, whoever may win.

This may very well be a good time to take another bit of wisdom from Douglas Adams, this time from the Restaurant at the end of the universe:
"...one of the many major problems with governing people is that of whom you get to do it; or rather of who manages to get people to let them do it to them. To summarize: it is a well known fact that those people who must want to rule people are, ipso facto, those least suited to do it. To summarize the summary: anyone who is capable of getting themselves made President should on no account be allowed to do the job. To summarize the summary of the summary: people are a problem."

The solution proposed by the ingenious Science Fiction writer? the ruler must be someone who does not want to do it. Democracies have chosen a different path. But in times of great alienation within the nation, the difficulty of finding a unifying leader may be impossible to overcome. Think Abraham Lincoln. His election did not bring unity. It brought a civil war, because people opposing him knew what his election meant.

What does the election of Trump or Clinton mean to the other side of the political map?  Can either one of them find within oneself the great (and currently hidden) ability that shall be demanded to lead the U.S of A towards a unified future?

Of the two, Trump seems as the less probable one to be able to become a non-divisive president. That is the reason why, had I been a U.S citizen, Hillary Clinton would have been my vote. Not because of any confidence in what type of president she might become. Because of the certainty of what kind of president Donald Trump cannot become.

And if you wonder if there is another secret ingredient behind Donald Trump's success in his 2016 campaigns, John Oliver has an interesting suggestion:


1.10.2016

הספד לשמעון פרס

עם כל כך הרבה הספדים סביב לשמעון פרס, האיש שזכה לכבוד וליקר רק אחרי שהפסיק להיות פוליטיקאי והיה לנשיא, נדמה שהספד נוסף הוא מיותר למדי. 

אבל מותו של שמעון פרס הוא אירוע משמעותי בפוליטיקה הישראלית בגלל סמליותו. 
האיש שלא מילא עוד תפקיד ציבורי בשנה האחרונה, הוא אחרון הפוליטיקאים הבולטים מדור הבנים המייסדים של המדינה שלנו. 

מותו מבהיר עוד יותר עד כמה ישראל החליפה תקליט באמצע שנות ה-90 והתחילה תקופת מעבר. 
העשור שבין 1996 ל2006 היה מבלבל בגלל כהונתם של אנשים כמו ברק ונתניהו, אבל אם נזכור שהעשור הזה התחיל עם שמעון פרס כראש הממשלה והסתיים עם אריאל שרון כראש הממשלה, 
נבין שבסך הכל ראינו את נתניהו וברק מתפרצים קודם זמן (באופן שספק אם הועיל להם או לנו). 
מאז עברנו ברורות אל הדור השלישי של ההנהגה הפוליטית הישראלית. אנשים כמו בנימין נתניהו, אהוד ברק, אהוד אולמרט, ואחרים, שהיו ילדים צעירים עם קום המדינה, וגדלו יחד עם מדינת ישראל.  
מותו של שמעון פרס מזכיר לנו שלא עוד נזכה לשמוע את עצתם והשקפתם של מי שהיו אנשים צעירים שמילאו תפקיד עוד לפני קום המדינה, כמו אריאל שרון, יצחק רבין או שמעון פרס. 
עכשיו אנחנו לגמרי בידיים של נתניהו, ברק ודומיהם. 

פלא שאנחנו חשים מיותמים ? 

מהי מורשת פרס? קשה לדעת. בעוד עוצמת דמותו כבטחוניסט תלך ותתעצם ככל שיעברו השנים, דמותו כפוליטיקאי ומדינאי תיוותר קשורה לעד עם היוזמות המדיניות שקידם, ומתוכן שתיים כשלו ורק אחת הצליחה. הסכם השלום עם ירדן עודנו עומד. אך הסכם ירדן לא הגיע למימוש ואת שברי הסכמי אוסלו אנו רואים גם בימים אלה ממש. 

אני מעדיף לאמץ את המבט האופטימי של שמעון פרס כתרומה שלו לחזון הציוני: 

האופטימיות שהתבטאה במישור האינדיבידואלי, באימרה שלו: "האופטימיסט והפסימיסט מתים אותו דבר, הם רק חיים אחרת. ". 

האופטימיות עליה ניתן ללמוד בדרך בה קידם כשר ביטחון את מבצע אנטבה, ומתומצתת בפתק ששרד מהתכתבות בינו לבין רוה"מ, יצחק רבין ז"ל במהלך ההמתנה לתום הפעולה

באותו פתק כתב פרס:
"איך מתחיל מבצע? 1. אומרים שהוא בלתי אפשרי. 2. המועד אינו מתאים. 3. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שראיתי, ואני רואה עדיין, היא 'איך זה מסתיים'". 

האופטימיות הטבועה בסרט שהופץ עם ידי מרכז פרס עם פרישתו מתפקידו כנשיא:
הסרט מסתיים במשפט שכדאי לכולנו לאמץ ואיתו נזכור את אומרו, את שמעון פרס ז"ל: 
אתה גדול כמו המטרה שאתה משרת, ואתה צעיר כמו החלומות שלך
יהי זכרו ברוך. 

לקריאה נוספת 




17.9.2016

הקשר בין דמוקרטיה והישרדות

לא מזמן כתבתי כאן על סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי והופתעתי לקבל פידבקים מקוראים ושבים מהם אפשר היה להבין שלדידם הפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית היא לא איום. 

יש אף הסבורים שכך יהיה יותר טוב. 

איך תשכנע את מי שאיבד את הגיונו בתחביר הפשוט של המשילות ? 

האם לא די בכל מה שלמדה האנושות בתהליך הכאוב והארוך של ההתנערות מהמשטרים המלוכניים שעבר העולם המפותח ? (זה הקרוי המערבי) 

האם לא מספיק להתבונן בדרך שבה רוסיה מתקשה להתנער מהמנטליות הצאריסטית ושבה וכושלת שוב ושוב, בלי קשר לאידיאולוגיה, אל תוך משטר אוטוריטרי שאיננו מקדם את רווחת העם הנשלט ? 

האם מבט נוקב בעמים שסביבנו איננו מספיק כדי להבין עד כמה איכות הייצוג של המשטר השולט היא מרכיב מפתח באיכותה של המדינה ? 

המודל הסיני, יש האומרים, הוא מודל עדיף. והם מציגים את הפיתוח והקידמה והשגשוג שהביא המודל האוטוריטטיבי הקפיטליסטי של סין, ומשווים אותו למודל הדמוקרטי המקרטע של הודו. 
ואם זה מספיק טוב לסינים, הם מוסיפים, מדוע שזה לא יתאים גם ליהודים? 

דווקא העם היושב בציון צריך לדעת יותר טוב מזה. 

מבט עצוב בהיסטוריה שלנו מלמד עד כמה רודנות הביאה אותנו, שוב ושוב, אל עברי פי פחת. 
איבדנו כבר שני בתים בגלל הרודנות. הראשון בגלל מלכים לא חכמים. השני בגלל רודנות של קיצוניים. 

האומנם אנחנו צריכים לסכן גם את השלישי בדרך הזו? 
יש לנו, בידיים שלנו, את המשטר שתואר במילותיו בנות האלמוות של וינסטון צ'רצ'יל, כגרוע פחות מכל המשטרים, ובמו ידינו נביא על עצמנו חלופה גרועה יותר ? 

החיים במזרח התיכון, בדור הזה, וגם בדורות הבאים, צפויים להיות מאתגרים וקשים. 
מדינת ישראל היא לא מדינה פשוטה לשליטה ומשילה. 
דמוקרטיה היא המשטר האפקטיבי ביותר בנסיון להבטיח קיומן של חלופות למדיניות בכל רגע נתון. 
קיומן של חלופות, בצד דיון ציבורי אפקטיבי בהן, הם היסוד הדרוש  למשילות טובה. 
הוא לא מספיק, אני מודה. 
צריך גם ביצוע אפקטיבי, ובכך ישראל, כמו כל הדמוקרטיות, נאבקת. 
אבל הדרך האחרת, שלטון רודני שאין בו חלופה שלטונית ודיון בה, תהפוך אותנו למדינה דומה מאוד לשכנותינו. וככל שנהיה דומים להן יותר, כך ייקל לאלה בהן שאינן חפצות בקיומנו, לעלות עלינו ולכלותנו. 

הזכרון ההיסטורי שלנו מספיק טוב כדי לזהות את האמת במה שכתבתי כאן. 
תחשבו על זה. 
ובחרו את הבחירה הפטריוטית.
שמרו על ישראל דמוקרטית. 

6.8.2016

אייר פורס 1 הישראלי כבר כאן

התקשורת מדווחת שהמטוס שנרכש כדי להיות מטוס ייעודי לראש ממשלת ישראל ולנשיא מדינת ישראל נחת בישראל. בקרוב יתחילו לעבוד עליו ובעוד זמן-מה יוכלו ראשי המדינה שלנו לנסוע לחו"ל כמו הגדולים. 

אומנם נשיא המדינה הנוכחי, ראובן ריבלין, אומר שהוא מעדיף לנסוע במטוס רגיל, בתחבורה ציבורית  כדי להיות בקשר עם הציבור, אבל מה זה משנה מה הוא אומר ?

נשיא לא מנהל את המדינה.
ראש הממשלה מנהל. 
ונתניהו, ראש הממשלה שלנו, חושב שישראל צריכה מטוס לבכיריה. 
ממש כמו בארה"ב. 

וזה לא משנה שיש בישראל אנשים עניים שזקוקים לתמיכת עמותות כדי שלא יצטרכו לבחור בין תרופות למזון. 
וזה לא חשוב שיש בישראל שכבות שלמות שלכודות בפריפריה עם מערכת חינוכית גרועה שתדון אותם לעתיד במקום בו נולדו, ללא סיכוי אמיתי למוביליות חברתית. 
וזה לא משמעותי שכל ההצדקות למטוס הזה אולי נכונות למשטר נשיאותי, אבל לא למשטר פרלמנטרי שיכול להתנהל היטב גם בהעדרו של ראש הממשלה. 

אומרים לנו שזה עניין של יעילות כלכלית, של קשיחות ישראלית, של עוצמה. 
אבל האמת היא שזה עניין של יוקרה, של נפיחות ושל העדר-פרופורציה. 
האמת הזו עצובה. 

לקריאה נוספת 






28.7.2016

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ?

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ? 

אפשר לשמוע אנחות כבדות מחלקים רחבים של היציעים הדמיוניים, סביב קרב הגלדיאטורים הזה. 
האומנם זה מה שארצות הברית של אמריקה מסוגלת להציע ?
האם השניים האלה הם המיטב שיש למערכת הפוליטית האמריקאית ? 

בכל זאת, ארה"ב, אתם יודעים, מנהיגת העולם החופשי?
אחת מ-3 המעצמות הגדולות של הגלובוס (לצד סין ורוסיה) ? 
ומה שהיא יכולה להציע לנו זה -
  • או מזכירת מדינה שהצליחה להמאיס את עצמה על הצעירים של מפלגתה בדרכה הכל-כך ממסדית 
  • או מיליארדר שחצן שהצליח להמאיס עצמו על כל אדם הגון בטקטיקות שלו ? 

מה עם איזה ג'ון קנדי? פרנק דלאנו רוזוולט ? אברהם לינקולן ? ג'ורג' וושינגטון ? 

האמת היא שכל ה-4 שהזכרנו - ג'ון, פרנק, אברהם וג'ורג' - זכו גם הם בזמנם לביקורת קשה מצד יריביהם הפוליטיים. לגבי קנדי, רוזבלט ולינקולן הדברים ידועים.
לגבי וושינגון הדברים זכורים פחות. 
הדברים הבאים למשל על וושינגטון- 

"a brief but trite review of your six years administration, mark the progressive steps which have led the way to the present public evils that afflict your country. . .the unerring voice of posterity will not fail to render the just sentence of condemnation on the man who has entailed upon his country deep and incurable public evils." 
("Belisarius," "To the President of the United States," Aurora General Advertiser, 11 September 1795)
היו יכולים להיות מוטחים על ידי דונאלד טראמפ כלפי הילארי קלינטון ואיש לא היה מהסס לרגע לזהותם כסגנונו של האיש. 

כן, עיקר הבעיה היא נוסטלגיה. בלעדיה, קל להבין שבכל דור היריבות מניעה את ההערכה של המתמודדים של אותה העת. היריבות היא הגורם היוצר מאחורי התלונות על רמתו המוסרית והאישית. היריבות היא הדבר שבלעדיו היינו מביטים על המתמודדים בצורה קצת שונה. 

תגידו מה שתגידו על חסרונותיהם (ויש להם חסרונות) - 
 דונאלד טראמפ הוא איש עסקים בולט, לרוב מצליח, עם סגנון בוטה ופשטני של אמירת האמת שלא, ללא סייגים, ללא היסוס. 
הילארי קלינטון היא מדינאית בולטת, לרוב מצליחה, עם סגנון מורכב וזהיר של התנסחות המבטא תפישה שכלתנית של העולם. 
הסגנונות שלהם מאוד שונים, אבל העימות ביניהם מבטא בצורה עזה, אולי יותר ממערכות-בחירות רבות בעולם הדמוקרטי, שני סגנונות חיים, שתי תפישות פוליטיות, שתי פרספקטיבות על העולם. 

כן, זו לא סתם יריבות. קורה כאן משהו מול עינינו. 
האומנם טראמפ מבטא את השקפת המפלגה הרפובליקנית? האומנם קלינטון מבטא את השקפת המפלגה הדמוקרטית ? 
נדמה שמערכת בחירות בין ברני סאנדרס לבין ג'ב בוש היתה יכולה לבטא בצורה טובה יותר את הפערים בין המפלגות.
נדמה שהפער בין המועמדים לבין הבוחרים הוא גדול יותר ממערכות-בחירות קודמות בעבר. 
נדמה שהעתיד יהיה אחר. 

אני סבור שזו אולי מערכת הבחירות האחרונה תחת הSixth Party System, אותו מערך בריתות פוליטיות ומאזן כוחות בין מפלגתי שמאפיין את ארה"ב כבר כמעט 60 שנה (ויש האומרים כמעט 100 שנה). 

אנחנו בתקופה של שינוי, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. 
לא מאמינים לי?
במקום להתרכז בתלונות על הילארי ועל דונאלד, הקשיבו לדרך בה האנשים סביבם מדברים. 
התבוננו בדרך בה המערכות הפוליטיות פועלות במערכת הבחירות הזו. 
זו הולכת להיות מערכת בחירות מרתקת, בלי קשר לשאלה מי ינצח או תנצח. 

ואם רק נפסיק להתלונן על רמתם של המתמודדים, ונבין שהעימות כאן הוא על משהו גדול יותר, אולי גם נוכל להינות מזה. 

4.7.2016

40 שנה למבצע אנטבה

אי אפשר ולא נכון להתעלם ממלאת 40 שנה למבצע יונתן, הוא מבצע אנטבה. הפעולה הצבאית הזו שנועדה להציל יותר מ100 נוסעים יהודים וישראליים שנחטפו על ידי טרוריסטים, היא אירוע משמעותי ביותר במאה ה-20. לא רק בפרספקטיבה ישראלית. בפרספקטיבה האנושית. 

האפשרות הזו להתמודד עם טרוריסטים ולהצליח, העדות הזו לעוצמתה של הרוח האנושית, הידיעה שלא חייבים להיכנע, היא משהו שיכול וצריך ללוות מקבלי החלטות בכל מקום, בכל זמן. 

צריך הרבה אופטימיות, הרבה נחישות ולא מעט עוז כדי להחליט על פעולה כזו. אפשר לקוות שמקבלי-ההחלטות שלנו יידעו להמשיך ולהחליט בדרך הזו. 

הסרטון המצוייר הזה שמסכם את המבצע הוא אולי לא התיאור ההיסטורי המוסכם והמדוייק ביותר שיש, אבל הוא בהחלט דרך אפקטיבית לזכור, ולהזכיר: 


הסרט התיעודי הזה של רשות השידור גם הוא כנראה לא יהיה נרטיב היסטורי נאמן לגמרי למקור. אבל גם הוא דרך טובה לזכור ולהזכיר: 

נזכור ונוקיר את סא"ל יהונתן נתניהו ז"ל, שנהרג במבצע. 
נוקיר ונעריך את קורבנו של חייל צה"ל סמ"ר סורין הרשקו שנפצע קשה בעמוד השדרה ונותר נכה צה"ל, משותק בארבע גפיו, המצליח להתמודד עם מצבו בצורה מעוררת-השתאות והערצה. 

נזכור את 4 החטופים הישראלים שנהרגו: 
3 במהלך השתלטות כוחות צה"ל על הטרמינל: 


ונזכור ונזכיר שרוח לוחמי-אנטבה, הרוח הבלתי-נכנעת, זו שיודעת שאפשר גם אחרת, תפעם גם בנו - אם רק תרצו, אין זו אגדה. 

10.6.2016

זה לא צבי. זה צב. וזה לא מצחיק

עצוב. 
מדברים על תהליך של הבראה
אבל גם אם יש שירותים חדשים שצפויים לשפר את חוויית איסוף החבילות (כמו תור בקליק, הזמנת תור דרך האינטרנט, שהיא דבר רצוי מאוד נוכח לימבו ההמתנה בתוך סניפי הדואר) עדיין נ דמה שהדואר מחמיץ את הנקודה הבסיסית.

מכתבים צריכים להגיע בזמן. 
מכתבים צריכים להגיע.
מכתבים, זוכרים ? 

לא רק חבילות בחו"ל. 

כרגיל בישראל, נדמה שמתמקדים בפתרון של בעיה אחת, 
ההגיון שמנחה את ההתמקדות הוא כנראה שיקולי רווח והפסד,
ובדרך ? בדרך מאבדים הבחנה בסיסית בין עיקר וטפל. 

יהיו שיסבירו שזו בעיה נקודתית. וממילא אנחנו בעידן האינטרנט. 
אבל אותם מסנגרים צריכים לזכור שמה שקורה לדואר הוא דוגמא למשילות הישראלית. 
ולכן מה שקורה עם הדואר צריך להדאיג את כולנו. 
שירות ציבורי בסיסי הלך והתפורר במשך שנים. 
תהליך שיקומו הנוכחי הוא בעייתי, בלשון המעטה. 
והחשוב מכל: האם זה מעניין איזשהוא פוליטיקאי או איש ציבור ? 

איך קרה שהשירותים הציבוריים שלנו הפסיקו להיות בעיה שמעניינת פוליטיקאים והפכו להיות בעיה של מישהו אחר
איך קרה שהמצב הזה של חוסר תועלת בפוליטיקאים הפסיק להיות אבסורד משעשע ונהיה חלק מהמציאות הכואבת ? 
כמה זמן יכולה מדינה מודרנית להמשיך ולתפקד כמערכת דמוקרטית, כאשר אין קשר בין בעיות האזרחים לבין תחומי-העניין של נציגי הציבור הנבחרים על ידם ? 

28.5.2016

האמינו יום יבוא (בו הפלסטינים יזכו להנהגה נבחרת אחת)

מבט על ההיסטוריה הפלסטינית מלמד שהתקופה בה היתה נציגות אחת דומיננטית לתנועה הלאומית הפלסטינית, איתה היה אפשר להגיע להסכמות כאלה או אחרות היתה קצרה מאוד. 

עם הקמת אש"ף בידי אחמד שוקיירי במאי 1964, נוצר וויכוח בין ירדן לבין אש"ף על ייצוג הפלסטינים. ירדן, ששלטה בגדה המערבית מאז סוף מלחמת העצמאות, העניקה אזרחות מלאיה לתושביה הפלסטינים ויצרה תהליך של אינטגרציה בין שתי הגדות. אש"ף, לעומת זאת, דרש לאומיות פלסטינית עצמאית, במנותק מן השלטון ההאשמי של המלך חוסיין. 

הויכוח הזה נמשך עד ועידת רבאט , ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית, באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו, בה הכריעו האומות הערביות להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.

ההחלטה הזו, שכמובן התקבלה ללא היוועצות דמוקרטית בפלסטינים עצמם, חיזקה מאוד את אש"ף. למרות שהוא המשיך ליזום פעולות טרור, מדינות רבות הכירו בו והוא קיבל מעמד משקיף בישיבות האו"ם. לאחר נאומו של ערפאת באו"ם ב-14 בנובמבר 1974, הכירו האומות המאוחדות בהחלטות וועידת רבאט ובזכותו הבלעדית של אש"ף לייצוג הפלסטינים. 

כאשר התחיל תהליך אוסלו, עדיין החזיק אש"ף במעמד הזה מבחינה פורמלית. עם זאת, ההנהגה הפלסטינית בגדה וברצועה ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף זמן לא-מבוטל. יש הטוענים כי החשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערער את מעמדם של פת"ח ואש"ף, יחד עם עליית כוחו של חמאס, היו המניעים העיקריים של יאסר ערפאת לכרות את הסכמי אוסלו.

מראית-העין של אחדות פלסטינית של שיתוף פעולה בין חמאס לאש"ף עם דומיננטיות אשפ"ית במסגרת הרשות הפלסטינית הגיעה לשיא של אשליה במסמך האסירים (במאי 2006) והתרסקה סופית עם השתלטות חמאס על רצועת עזה  (ביוני 2007) 

ומאז הפלסטינים שוב נטולי נציגות אחת מוסכמת. איך אפשר לדבר על תהליך מדיני עם אין עם מי ? 

אפשר לדמיין תרחיש פרואקטיבי, בו ישראל שומרת על גישת רבין לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופועלת בנחישות לחיזוק מעמד המתונים. למשל, על ידי הסכמה להקמת נמל בעזה, שינוהל בידי הרשות הפלסטינית, בתנאי שהשליטה בכל שטחי עזה תשוב לידי כוחות הביטחון של הרשות.

סביר יותר לדמיין את החלופה של התעצמות חמאסית בגדה בעקבות מותו (שיבוא, ביום מן הימים) של אבו מאזן וההתפוררות הצפויה של הרשות הפלסטינית בעקבות מלחמות היורשים, שתביא, בסופו של תהליך עקוב מדם, לשליטה של חמאס בעזה ובאיזורי הגדה הנמצאים בשליטה מלאה של הרשות.

מי שחושב שעדיפה הרשות על פני החמאס צריך לזכור את האמת העצובה: ככל שהשנים עוברות הולך ומצטבר המידע כי ערפאת תכנן את האינתיפאדה השניה הרבה לפני שאריאל (אריק) שרון חשב להניח את כף רגלו בהר הבית.
לדוגמא - ראיה שהצטרפה לאחרונה לפאזל הזה:"לפי דיווח באל-אחבאר הלבנוני, כמה שבועות אחרי הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, שלח ערפאת מסר למורנייה, דרך מפקדים בחיזבאללה שהיו בעבר אנשי פתח ונשארו בקשר עם יו"ר הרשות. במסר הודיע ערפאת על ההכנות לקראת פריצתה של אינתיפאדה שנייה. "

נזכיר לכל מי ששכח:
  1. ישראל נסוגה מלבנון ב24 במאי 2000
  2. חסן נסראללה נשא את נאום קורי העכביש ב26 במאי 2000
  3. האינתיפאדה השניה פרצה ב-27 בספטמבר 2000
כלומר, כמה שבועות אחרי הנסיגה, הרבה לפני פריצתה 'הספונטנית' של האינתיפאדה המכונה אינתיפאדת 'אל אקצה'
תכנן אותה ערפאת.

אני תמיד חשבתי שהבחירה בפרטנר טרוריסט, שהיה בדעיכה, כפרטנר להסכמי אוסלו, היתה אחת הטעויות המרכזיות בהם. שניה אולי רק להכרעה להביא הנהגה מבחוץ, דווקא בזמן שבו היה ברור כי היא איבדה את רוב התמיכה שהיתה לה.

אותה טעות התפוצצה לנו בפנים פעמים רבות בדמות פיגועי הטרור הרבים. התשלום על הטעות הגיע לשיא כאשר חמאס, מי שהיה הפופולרי יותר ברחוב הפלסטיני כבר בזמן הסכמי אוסלו, זכה בבחירות ב-2006 למועצה המחוקקת הפלסטינית ולאחר מכן השתלט באלימות על עזה.

ומאז אנחנו שוב תקועים עם שכנים שאין להם הנהגה יחידה. ולך ותדבר ותסכם משהו עם מפלצת דו-ראשית.

יהיו שיאמרו שזה עדיף, אבל המציאות מדברת בעצמה: מחד, נראה שהרשות פועלת בקצה גבול יכולותיה, ומאידך, חמאס הולכים ומתמתנים ככל שהם שולטים בעזה.  למה ? בעיקר בגלל שיש להם יותר מה להפסיד.

המסקנה שלי ? היינו יכולים לשלם את אותו מחיר בפיגועים אם היינו מנסים להגיע להסכם ישירות עם החמאס ב-1993,
 במקום להמליך על הפלסטינים את ערפאת וחבריו.

יש כאן סוג של לקח: כאשר משטרים דמוקרטיים נוהגים בחוסר-דמוקרטיות ביריביהם, הם משלמים על כך מחיר יקר.

האם נזכה לראות בתיקון המצב ? אני נמנה על האופטימיים ומאמין שכן. אבל זה לא יקרה ברגע אחד. ראשית, נצטרך לראות את אבו-מאזן יורד מבמת ההיסטוריה. לאחר מכן, נראה את חמאס משתלט על החלקים ביהודה ושומרון שהם בשליטת הרשות. בשלב הבא כנראה נגלוש להתנגשויות אלימות וכואבות בין ישראל לחמאס.

ואחר כך? אז יקרה מה שהיה צריך לקרות ב-1993. משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים הנבחרים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

זה כמובן לא הכרחי. היתה וישנה ותהיה אפשרות שישראל תשתלט מחדש על עזה. תשמיד את החמאס. תאפשר לאלטרנטיבה חילונית לצמוח מחדש בחברה הפלסטינית.
היתה וישנה אפשרות שישראל תבצע טרנספר לפלסטינים.
אבל שתי האפשרויות האלה הן תאורטיות בלבד.
מה אפשר לעשות והמנהיג הפוליטי הדומיננטי ביותר שהיה לימין מאז ומעולם הוא פחדן בלבו, ואת כל הדברים שהבטיח, ואת כל הדברים בהם איים, הוא לעולם לא יקיים ?
אז מה נשאר? משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

האם ייתכן משא-ומתן כזה ? תביטו על מה שקורה בעזה. חמאס הם כבר מזמן לא הרדיקלים הקיצוניים ביותר שהיו שם.
במצב שנוצר, יש לחמאס יותר אינטרסים להיות ביחסים של אי-לוחמה עם ישראל מאי-פעם.
במציאות הזו, של אויבו של אויבי הוא ידידי, הדרך קצרה להסכמים מדיניים.

יהיו שיגידו שאין להסכמים האלה עתיד. אלה אותם אנשים שאמרו שגם להסכמים עם מצרים אין עתיד.
המציאות לימדה אותנו שיעור אחר. למרבה הצער, את השיעורים הבאים, עד שיגיע יום המו"מ הזה עם חמאס, נאלץ כולנו ללמוד.

30.4.2016

סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי

איך זה קרה לנו, שסוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי אינה נדונה עוד? 

מרוב עיסוק בביטחון ושלום, נשכחה המהות. אותה מהות שמפרידה בין ערביי ישראל לערביי מזרח ירושלים, אותה מהות שמאחדת את ערביי שטחי C ומזרח בירת ישראל: שאלת ההצבעה לכנסת ואפשרות ההשפעה והמעורבות על המדינה שבה אתה חי. 

תושבי מזרח ירושלים, נהנים ממעמד של תושבות קבע מאז 1967, אבל המעמד הזה הוא אליה וקוץ בה: יש תעודת זהות כחולה. יש הצבעה לרשות המקומית. אין אפשרות להצביע לכנסת. ישראל החליטה לתת להם את הבחירה אם להיות אזרחים או תושבי-קבע, ויצרה במו ידיה בעיה שאפשר היה להימנע ממנה. 

אומרים לי שאני במיעוט בשאלת ההצבעה לכנסת של תושבי מזרח ירושלים או בשאלת המעמד האזרחי של הערבים תושבי השטחים. 

אני לא מסכים. 

הסוגיות האלה כלל לא נמצאות במרחב הדיון הציבורי, בעיקר בגלל שהשמאל מקשקש כבר כמעט 25 שנה על הקשר בין סוף הכיבוש וחשיבות המשא ומתן לשלום במקום להבהיר מה הדילמה האמיתית שלנו: 
זה לא עניין של ביטחון אלא עניין של הישרדותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.  

אנחנו לא צריכים לצאת משטחי B ולהגיע להסכמים בנוגע לשטחי C בגלל שזה יביא לשלום. 
זה לא יקרה בדור הזה. 

אנחנו צריכים לעשות את זה בגלל שהאלטרנטיבה תביא להפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית בעוד דור או שניים, 
ואת סופו של המדרון החלקלק הזה רק אפשר לשער. 


26.3.2016

זה לא באמת חשוב אם זו הוצאה להורג או הגנה עצמית.

זה מה שקרה לפני יומיים. 
הויכוחים מתחילים - 
  • מה באמת קרה
  • ומה צריך לקרות 

והם יימשכו כנראה זמן רב. 



אבל אין בהם טעם של ממש, כי בתוך מערכת הצדק החייל צפוי לטעון שהוא לא ביצע הוצאה להורג אלא פעל בהגנה עצמית.
יש פער בין אמת משפטית לאמת פוליטית. 
ולמרבה הצער הדיון הצפוי להתפתח יתיימר להיות דיון משפטי אבל הוא יהיה דיון פוליטי. 
והפחדנים שהם אנשי הציבור שלנו לא יקח על עצמם את הנטל האמיתי - לעמוד מאחורי ערכיהם כל הדרך. 
חייל אחד פעל בהתאם לערכים מסויימים. 
אבל החברה שלנו לא תזכה לדיון מהותי בשאלה מהם ערכינו: האם החברה הישראלית היא חברה הרואה בהוצאה להורג של מחבל גוסס כמעשה ראוי ? 
מה זה אומר על הדמוקרטיה אם היא איננה מסוגלת לנהל דיון אמיתי בעניין הזה ? 



25.2.2016

במקום לשבח התנהלות הוגנת הם תוקפים


הנה יש כאן איש ציבור שלבו ופיו שווים - מחד הוא מקבל את האחריות הציבורית שבתפקיד ולא מועל במשמעת הקואליציונית, ומאידך הוא לא מאבד את מוסריותו ולא מצביע נגד מה שאינו מאמין בו.
במקום לזכות בשבחים על כך מבקרים אותו אנשים שיודעים או צריכים לדעת שבהעדר תמיכה קואליציונית הצעות החוק האלה לעולם לא יעברו, שבקואליציה הזו יש בעיה קשה לחלק מההצעות בגלל הסיעות הדתיות/חרדיות, ושהדרך היחידה להגיע להישגים במציאות הפוליטית הנוכחית היא בהידברות. 

במקום להידבר ולנסות לשפר את האינטרסים שהם וח"כ אוחנה רואים עין בעין, הם תוקפים אותו.
על מה ?
על כך שהוא מבין שבלי משמעת קואליציונית לא תתכן מערכת פוליטית מתפקדת ?
על כך שהוא התעקש שלא להצביע נגד הצעות החוק בהן כולם תומכים?
האם היה עליו להכשיל את הקואליציה עליה הוא נמנע בהצבעה טרומית רק כדי לראות את ההצעות נכשלות לאחר מכן בתהליך החקיקה בגלל העדר התמיכה הקואליציונית ? 
ובאותה הזדמנות לשלם מחיר השווה להתאבדות פוליטית בקרב הדון-קישוטי הזה ? 

חוסר ההגינות של המבקרים הוא רב יותר מכך: הם יודעים או צריכים לדעת שגם בממשלות עבר בהם היו אנשים שיכלו לקדם את האינטרסים של הקהילה, האיזונים הקואליציוניים מנעו הישגים משמעותיים רבים.
המצב הזה לא השתנה ולא ישתנה כל עוד קואליציות בישראל לא יבטאו עמדה ברורה של ימין או שמאל.
(ולא, הקואליציה הנוכחית היא לא קואליציית ימין כפי שמתארים אותה. היא עוד וריאציה על ימין-מרכז, לא מאוד שונה מוריאציות שמאל-מרכז שראינו כאן עוד בשנות ה-50). 

אז למה הם עושים את זה? מהסיבות הפוליטיות הכי זולות שיש: ניצול הזדמנות להביך יריב פוליטי הגון בשעת מצוקה, כדי לנסות להיראות טובים על חשבונו. 
תרשו לי להבטיח לכם: אם יגיע יום בו הם יהיו בנעליו ובמקומו, במקרה הטוב ביותר הם יעשו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהו. במקרים גרועים יותר, הם פשוט יישארו במליאה ויצביעו נגד הצעות החוק, 'בגלל המשמעת הקואליציונית'. 




13.2.2016

Donald J. Trump is no joke

I keep hearing reporters and analysts over here in Israel and around the world, in and  outside the U.S, stating that Donald John Trump, Sr. has no real chance to become the next president of the United States of America.

I beg to differ. We should let personal preferences and prejudices aside, and look at the U.S presidential race realistically.

First half of the race: the race for the Republican nomination

The race for the Republican nomination is obviously widely opened. Trump has as good a chance as any other candidate and following his landslide victory in New Hampshire, it is obvious that he enjoys wide support in all sections of Republican party voters.

Unlike most or all of the other candidates, he enjoys two strong advantages:
1) He is an outsider, and as such, he enjoys near automatic sympathy by all who oppose the establishment. Tea party support, symbolized by Sarah Palin's endorsement of Trump, goes a long way in the Republican party. Not only does it provide a strong base of zealous supporters, it also means that Trump has more freedom. He is allowed for more liberal views than other nominees. This lets the man attract both the extreme and the moderate parts of the Republican party.
2) More than any other nominee, he is the anti-thesis to Barack Obama. Any republican who thought Obama was a bad president, would find Trump appealing. More than most other nominees.

Trump enjoys a great momentum, following his recent victory. Unless strong alliances are formed against him by two or more of the other Republican candidates, this momentum should become an important parameter of its own. It may very well bring Trump to a point where he gets the support of one of the candidates that are expected to withdraw in the coming weeks and months. This will put him far ahead and very near to victory.

Second half of the race: the general elections
Come the general elections, The republicans have a better chance than many believe, regardless of the identity of the Democratic opponent. Everyone would agree that Trump has Reagan-like qualities. The Republicans can be expected to make a lot of Carter/Obama comparisons in the buildup of their candidate's competency for presidency. Trump is expected to pick a moderate vice president (John Kasich or Chris Christie would be great choices) that would make his appeal significantly greater. If Trump and Carly Fiorina can solve their differences, they may prove to be an invincible team.

During general elections, the greater parts of the Republican machine are expected to work for Trump. This is true regardless who the opponent is. Few Republicans I know would prefer Clinton or Sanders over Trump.

And then again, Trump would have a huge advantage over his Democratic rival. Sanders would make him appear as the moderate capitalistic alternative to the left-wing Democrat. Clinton would make him appear as the out-of-town Sheriff that has come to bring peace and justice. And in a third-runner scenario like Michael Bloomberg, Trump can only profit from the expected Democratic voice split.

It all sums up to one possible conclusion: Donald Trump is a serious runner in this race. He should be treated as a real contender and very possibly the next president of the United States of America. He most certainly should not be considered a joke.

27.1.2016

כנגד הבנאליות של הצדקת הרוע

באן קי מון, מזכ"ל האו"ם, בהתייחסות למצב בישראל ובשטחים, ציין, בין היתר, כי רק טבעי שבני אדם יתנגדו לכיבוש ובמצב הזה יש הבוחרים בקיצוניות ובאלימות.

זו התגובה הרשמית של ראש ממשלת ישראל:
"דבריו של מזכ"ל האו"ם נותנים רוח גבית לטרור. אין הצדקה לטרור. הרוצחים הפלסטינים לא רוצים לבנות מדינה - הם רוצים להשמיד מדינה והם אומרים זאת בריש גלי. הם רוצים לרצוח יהודים באשר הם והם אומרים זאת בריש גלי. הם לא רוצחים למען השלום והם לא רוצחים למען זכויות אדם. האו"ם מזמן איבד את הניטרליות שלו ואת הכוח המוסרי שלו והדברים הללו של המזכ"ל לא משפרים את מצבו."
אני לא יכול להגיד שאני אוהב במיוחד את הדברים של קי מון. בוודאי שאינני מסכים לדגשים בהם בחר ובעיקר להשמטות שהשמיט.

אבל התגובה של נתניהו היא החמצה נוראה של הזדמנות הסברתית.

לו הייתי בנעלי נתניהו (ושות'), הייתי בוחר בתגובה אחרת:
  1. נכון עשה מזכ"ל האו"ם כאשר גינה את התקפות הטרור הרצחניות אשר מבצעים פלסטינים מדי יום.
  2. טוב עשה כאשר אמר שאין מקום להסתה וכי אין לסבול את הטלת הספק בזכותה של ישראל להתקיים. 
  3. צר כי בנאום הנושא את הכותרת "הערות המזכיר הכללי למועצת הביטחון על המצב במזרח התיכון" לא התייחס המזכ"ל לאומללות ולכאב הרבים בסוריה, עיראק ותימן. הצער מחריף נוכח הבחירה להתעמק בחיי הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ולגייס כספים עבורם תוך התעלמות מחיי הפלסטינים השוכנים בסוריה .
  4. לו היה המזכ"ל מביט על המזרח התיכון במבט רחב יותר, בוודאי היה מזהה את הדומה בכל אותם מקומות אומללים. בחירתם של צעירים מוסלמים בדרך האלימות היא המשותף לכל המוקדים של האומללות והכאב כאן באיזור המזרח התיכון. היא האתגר האמיתי איתו יש להתמודד. 
  5. לכולנו יש בעיות ואתגרים. אבל אלימות איננה פתרון. מדוע המזכ"ל איננו קורא לפלסטינים להתמודד עם קשייהם בדרכים אחרות, אנושיות יותר? מדוע איננו מנצל את ההזדמנות כדי לשוב ולהנחיל את דרכי המחאה הפוליטית הלא-אלימה אותם לימדו המהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג? 
  6. אנחנו בישראל היינו יכולים  לנהוג בדרך אחרת לגמרי במסגרת הסכסוך הזה, אם העם שמנגד היה שומר מכל משמר על הבטחתו לחדול מאלימות, אם בניו היו מנהלים איתנו שיח לא-אלים, המושתת על רצון כנה בפיוס לדורות ועל הכרה הדדית בקדושת החיים.
  7. אין זה ראוי להצדיק את האלימות, כבוד המזכ"ל. חבל שדווקא אתה, העומד בראש הארגון הבינלאומי שהיה ונשאר סמל לתקוותם של בני-האדם לשלום עלי אדמות, בחרת לפעול בדרך הזו. האומנם הצדקת מעשי הזוועה אשר עושים האנשים היא הדרך לקדם את עתידה של האנושות ? 

24.1.2016

זה כבר מזמן לא קרה לו. האומנם החלום הנורא של נתניהו מתקרב?

העלמם של החשדות לגבי גבי אשכנזי הם התגשמות החלום הנורא של בנימין נתניהו.
כלומר, הם פוטנציאל לאיום פוליטי בסדר גודל כמותו לא ראה כבר זמן רב.
מדוע זה איום כל-כך גדול ?

  • כי בקרבות ראש-בראש מול בטחוניסטים נתניהו מפסיד (ראו אהוד ברק ואריאל שרון). 
  • כי מזרחי בראשות העבודה מטהר אותה מחטאיה בנושא (האמיתיים והמדומיינים) ומציב אותה באותו מישור כמו הליכוד. 
  • כי גבי אשכנזי נהנה מהדבר המוזר הזה שקוראים לו כריזמה, שאותו כל-כך קשה להגדיר אבל שלגביו כולנו נסכים שלבנימין נתניהו יש וליצחק הרצוג אין. 

עד כמה נתניהו מבוהל ?
בינתיים הוא כבר מתנגח באשכנזי בערמומיות פוליטית טיפוסית, ומנסה להציג את ההתנהלות של אשכנזי כבעייתית למרות שהוא עצמו עשה בדיוק את אותם דברים (ולא פעם אחת)

ובהמשך ? מאחר והצפי להשתלטות של אשכנזי על מפלגת העבודה (אם תהיה כזו) הוא כנראה לקראת 2017, אז דרך התמודדות אחת של נתניהו עם האיום הזה, היא בחירות מהירות.

אם זה יקרה, אל תופתעו מזה יותר מדי.
זה כמובן לא בהכרח ימנע מאשכנזי להתארגן לזה.
אבל זה בהחלט יוכל להקשות עליו.
ואם יש משהו שנתניהו הפגין אשפות בו, זה בהצבת קשיים גדולים בפני כל מי שמאיים עליו.

יש לכך עוד נימוק מעניין - בחירות מהירות לא רק ינקו את השולחן, אלא גם ישחררו את בני גנץ מהצינון ויאפשרו לו להצטרף לפוליטיקה.
ואז, במקום לעמוד לבדו מול 'האיום האשכנזי', נתניהו יוכל לשבת מהצד, כראש ממשלה,
 ולהתבונן בדרך שבה גנץ ואשכנזי נלחמים זה בזה, כנראה על ראשות העבודה,
או כל אחד מפלטפורמה פוליטית אחרת.

נימוק שלישי, ולא פחות חשוב להקדמת הבחירות - אם נתניהו ינהל את המשבר הפוליטי שיביא לבחירות נכון, זה יוכל להיות בשבילו נימוק מכריע לשינוי שיטת הממשל, ולמעבר לשיטה נשיאותית, חלום לו נתניהו מפלל מאז ראשית דרכו בפוליטיקה.

הייתכן?

ראיות ראשונות בשטח כבר נראו בדמות מלחמות הסקרים.
ערוץ 2 כבר מסביר לנו שאשכנזי הוא המועמד המוביל מול נתניהו. NRG ממהרים להבהיר שנתניהו אינו מאויים בסקרים. בערוץ 10 מדמיינים מרכז פוליטי חדש. וכולם כמובן לא אומרים את המובן מאליו: הסקירה מייד לאחר הידיעות התקשורתיות על סגירת התיק הן חסרות משמעות. מהבחינה הזו כל הסוקרים כולם עשו לנתניהו טובה גדולה.

אבל אני לא חושב שנתניהו יסתפק בזה.

הרי הבעיה העיקרית של נתניהו היתה ונשארה: החרדה. מרוב חרדה מיריבים אפשריים הוא מתנהל בצורה שנועדה להכחיד כל יריבות. זו הסיבה המרכזית לכך שצמרת הליכוד נראית כפי שהיא נראית.

כשאתה כל-כך חרד, זה לא באמת משנה מה קורה במציאות.
ומהבחינה הזו, החלום הנורא של נתניהו מתגשם כל הזמן.

13.1.2016

האיש שהצליח יותר מדי

קראתי השבוע שהבחירה 'הקשה' מולה היו עתידים חברי הליכוד להתמודד - בין ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לבין פתק לבן-  בוטלה.


הליכוד מעולם לא הדיח ראש ממשלה מכהן (גם לא אריאל שרון ז"לזה היה אריק שהותיר את הליכוד מאחוריו כדי להתניע את  'קדימה'). ומכאן שבניגוד לכל תקוות מתנגדיו הפוליטיים, כל עוד הוא זוכה בבחירות, תפקידו של נתניהו כיו"ר הליכוד מובטח לו. 

אדם עם נסיון פוליטי מרשים ופקחות רבה כשלו יודע זאת היטב. 

ובכל זאת,התמרונים שלו הביאו את יריביו לברוח מההתמודדות מולו.

בדיעבד, מבחינת נתניהו היה עדיף לו משה פייגלין היה נשאר בליכוד.
הרי בלי פריימריז הוא מפסיד המון כסף (זוכרים איך נפתלי בנט לימד את כולנו כמה כסף אפשר לגייס  באמצעות פריימריז ?)

גרוע מזה, המצב הזה של שליטה מוחלטת, ללא עוררין, הוא מצב שמאוד מקשה על שמירת השטח במתח ובלי פעילים נלהבים ורעבים, קשה לנצח בבחירות שמוכרעות על בסיס מספר האנשים שטורחים להגיד אל הקלפי ולשים את הפתק. בבחירות הבאות ספק אם מצביעי הליכוד יטרחו לזרום אל הקלפי אפילו אם באמת יראו להם אוטובוסים. מה הטעם לזרום אם הנצחון מובטח כך או כך ?
אז מה יהיה הפתרון של נתניהו ?

הוא הרי יודע את כל מה שנכתב כאן.
הוא מבין שההצלחה שלו היא האויבת הכי גדולה שלו.
אז מה הוא יעשה עכשיו ?

אנחנו יודעים שהוא נפגש עם כחלון ומקדם איזשהוא איחוד פוליטי 
אנחנו גם יודעים שהרטוריקה של אביגדור ליברמן הולכת ומקצינה
ואנחנו יודעים שיש נושא אחד עליו ליברמן ונתניהו מסכימים: הצורך הישראלי במשטר נשיאותי 
ככה הוא גם ייפטר מרובי ריבלין  וגם יוכל להחזיק בעמדת יתרון בולטת מול יריבים פוטנציאליים שהשמאל עלול להעמיד נגדו אם הכנסת תשלים את ימיה.
אבל האם נתניהו ייקח כזה סיכון ?

הרי אם יש משהו שלמדנו על בנימין לאורך השנים זה שהוא מוכן לעשות הכל כדי להימנע מסיכונים מיותרים. אז מה יעשה האיש שהצליח יותר מדי ?

מפחיד לחשוב על זה.

7.1.2016

בואו נהיה הגונים בביקורת שלנו


ביקורת נוקבת, אבל כזו שלטעמי  איננה הוגנת. 

מדוע אני סבור כך  ?

בואו נחשוב יחד - איך בוחנים פרלמנט ? מעיפים מבט באינדיקטורים השונים לפעילותו. 
פרלמנט מודרני עוסק בשתי פעילויות: התוויית הכללים לפעילות במדינה (חקיקה) וביקורת )(דיון ציבורי).
אז בואו נבדוק יחד את הכנסת שלנו כשהיא מתקרבת לאט לאט לסוף שנתה הראשונה. 

למשל - במה עוסקות הועדות
 סדר היום של הועדות מלמד על ועדות שעוסקות באינטנסיביות בסוגיות מהותיות 
3 דוגמאות מהשבוע האחרון:
  • מעקב על תכנית פיתוח והעצמת היישובים הדרוזים והצ''רקסיים לשנת 2015 בועדת הכספים
  • בקשה לחוות דעת מבקר המדינה עפ"י סעיף 21 לחוק מבקר המדינה בנושא: פיטורי עובדים וקיצוץ תקצוב מוסדות חינוך בעיריית ירושלים בועדת הכלכלה
  • פניות ציבור בנושא הסעות בחינוך המיוחד בועדה לפניות הציבור 

האם אלה אינם דיונים מהותיים ? 

למשל - החקיקה 
הביקורת בפוסט אומרת: "רצים, רצים בלי להגיע לשום מקום. בכנסת הקודמת העבירו בשנה הראשונה חקיקה מסיבית; כמו חוק גיוס חובה או העלאת אחוז החסימה; הצליחו לחוקק תקציב בזמן; העבירו את חוק הריכוזיות וצמצום התחרות; והתמודדו עם בעיות בשוק הספרים. אך בכנסת ה־20, אוטוטו בת שנה, כמעט כלום לא קורה." 

אם נתעמק בהשוואה לכנסת הקודמת נראה את הנקודות הבאות:

  • נכון, יש הרבה יותר חוקים ממשלתיים מאשר פרטיים, אבל זה תמיד כך בשנה הראשונה לפעולתה של כנסת. לוקח זמן עד שהצעות החוק הפרטיות מוגשות, עוברות את הבירוקרטיה, מונחות על שולחן הכנסת, עוברות את זמן ההמתנה, זוכות להתייחסות ממשלתית, גורלן מוכרע במו"מ ח"כ מול קואליציה וממשלה ומתקדמות בתהליכי החקיקה. מבט על הצעות החוק הפרטיות שהתקדמו בכנסת הזו (איזור באתר הכנסת שמשום מה עובד יותר טוב באינטרנט אקספלורר) :מלמד שפורסמו כבר 15 חוברות כחולות של הצעות חוק (חוברות 598 עד 613 ). חלקן עוסקות בסוגיות חשובות יותר, חלקן בסוגיות חשובות פחות, חלקן שנויות במחלוקת אבל כולן ישפיעו, אם יגיעו לקריאה שניה-שלישית ויאושרו, על חיינו בארץ הזו.


  • האם זו איננה עבודה חקיקה מהותית? 

    בקיצור, קשה שלא להגיע למסקנה שהתיאור של הכנסת העשרים במילים "זו אולי הכנסת הגרועה מכולן. אין יעילות, אין רצון טוב, אין כוונה לעבוד לטובת האזרח הקטן. כנסת מנותקת מהעם" איננו הוגן. 

    אז אפשר להגיד שהכנסת הזו איננה רעה יותר מהכנסות הקודמות. 
    יכול להיות שדווקא בהתחשב בכך שמדובר בכנסת שפועלת עם קואליציה שנהנית מרוב קטן מאוד, 
     אפשר להגיד שהישגיה ופעילותה עד כה מלמדים שהיא טובה יותר מקודמותיה. 

    את המבחן הסופי נוכל להעביר כשהכנסת הזו תתפזר (אם במלוא ימיה, אם כתוצאה ממשבר קואליציוני של אמצע הדרך). 
    עד אז, בואו נהיה הגונים בביקורת שלנו. 

    4.1.2016

    מבחינת הממשלה, טרור זה משהו שאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו. כמו תאונות דרכים




    ולממשלת ישראל יש פתרון. שרי הממשלה כבר מתחילים עם קמפיין הסברתי חדש: התחבורה הישראלית מסוכנת יותר מהטרור הפלסטיני

    יצחק שמיר הפסיד את הבחירות הקודמות נוכח חוסר יכולתו להתמודד עם הטרור הפלסטיני. אבל השמאל הישראלי הציב מולו דמות בטחונית שמשכה את האלקטורט הישראלי שחיפש מושיע.
    האם מנהיגי השמאל הישראלי יידעו להתעלות על עצמם ולהציע את הנהגת המחנה שלהם לדמות בטחונית שכזו ? 

    נדמה לי שזה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו מהמשך המדרון החלקלק אליו מוביל אותנו בנימין נתניהו