סיפור על ביקור של פלסטינאית בישראל: שלוש הפתעות וצער אחד

קראתי סיפור על הכיבוש, על סטריאוטיפים ועל פערי תרבות. בני ציפר סיפר על יום כיף שערך לידידה פלסטינאית שלו שרצתה לראות איך נראים החיים בתל-אביב.

מפתיע, כשחושבים על זה. עבור אנשים כמוני, הדור שגדל על תנועה חופשית למדי מהגדה ומהרצועה לתוך ישראל במהלך שנות ה-80' ותנועה חלקית בחלקן הראשון של שנות ה-90', קשה להסתגל למציאות שבה כבר יותר מ-15 שנה, התנועה הזו הלכה והתדלדלה לה, עד שמראשית העשור חדלה לה. כן - תקראו לי תמים, אבל הופתעתי מהתובנה שנראה שרוב הפלסטינאים כנראה כבר לא באמת יודעים איך נראים החיים היומיומיים בישראל.

הופתעתי גם מההצהרה החוזרת של ידידים מן השמאל המבקרים את ציפר, הסבורים שעדיף היה שידידתו תיקח סיכון ותנסה להיכנס לישראל ללא היתר. הנכונות של אנשים להילחם עד טיפת הדם האחרונה של אחרים תמיד מפתיעה אותי.

הפתעה שלישית היתה מהתובנה שחלק לא קטן של הבירוקרטיה בכניסה לישראל איננה תוצאה של המדיניות הישראלית. על פי סיפורו של ציפר, הצד הישראלי הנפיק אישור בזריזות רבה (אפשר להבין - בכל זאת עיתונאי ביקש את האישור עבור ידידה שלו), והצד הפלסטינאי עיכב את הנפקת האישור חזור ועכב, למרות הקשיים של הידידה בעצם ההגעה למשרדי הרשות שוב ושוב לקבלת האישור.

נראה שעבור רוב רובם של היושבים בין הנהר לים עצם הרעיון של התרועעות יחד הפסיק להיתפש כמפתח האמיתי לשלום.