15.1.2014

רגע של תקשורת

  • "אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו. ברגע שנעזוב את יהודה ושומרון הוא גמור. למעשה, כל החודשים האחרונים לא מתקיים משא ומתן בינינו לפלסטינים - אלא בינינו לאמריקנים. הדבר היחיד שיכול 'להציל' אותנו הוא שג'ון קרי יזכה בפרס נובל ויניח לנו במנוחה".
  • "תוכנית הביטחון האמריקנית שהוצגה לנו לא שווה את הנייר שעליו נכתבה...אין בה ביטחון ואין בה שלום. רק המשך הנוכחות שלנו ביהודה ושומרון ועל נהר הירדן יבטיח שנתב"ג ונתניה לא ייהפכו למטרות וליעדי תקיפה של טילים מכל עבר. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, שהגיע אלינו נחוש ופועל מתוך אובססיה לא מובנת ותחושה משיחית, לא יכול ללמד אותי דבר על העימות עם הפלסטינים".
  • "אין בכלל משא ומתן עם הפלסטינים. האמריקנים מנהלים משא ומתן איתנו ובמקביל הם נושאים ונותנים עם הפלסטינים. לפי שעה, אנחנו הצד היחיד שנתן משהו - שחרור רוצחים - ואילו הפלסטינים לא נתנו דבר".
  • "נתנו מספיק ולא קיבלנו דבר...בתרגום חופשי מאנגלית נאמר לידידינו האמריקנים - מספיק זה מספיק".

אמר. 

"If these comments are accurate, we find the remarks of the defense minister to be offensive and inappropriate, especially given all that the United States has done to support Israel's security needs and will continue to do...Secretary Kerry and his team, including Gen. (John) Allen, have been working day and night to try to promote a secure peace for Israel because of the secretary's deep concern for Israel's future."
על פי התקשורת, למסר הפומבי הזה התלוו גם מסרים חשאיים אל ראש הממשלה נתניהו

ראה זה פלא, תוך פחות מ-12 שעות מפרסום דבריו של שר הביטחון, פורסמה התנצלותו: "אנחנו מעריכים את מאמציו הרבים של קרי למטרת קידום המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. לא התכוונתי לפגוע במזכיר המדינה ואני מתנצל אם הוא נפגע מהדברים מהדברים שיוחסו לשר"

ביומון ישראל היוםצוטט גם את כעסו של יעלון על הדרך בה פורסמו דבריו: "בפרסום דבריו של יעלון הופרו כל הכללים העיתונאים של אתיקה, כולל הכלל הבסיסי ביותר של שמירה על מקור ומניעת חשיפתו".

קשה לך שלא לתמוה על שר נבחר במשטר דמוקרטי, שבוחר לנסות ולהעביר מסר חד ונוקב לציבור, אבל עושה זאת תוך שהוא מנסה להסתתר בפחדנות מאחורי אנונימיות.

קשה לך שלא להצטער על השר הזה שכאשר הוא נתפש בקלקלתו, במקום לעמוד מאחורי דבריו אלה, הוא מתנצל, מתלונן ומיילל.

אבל יתרה מכך, קשה לך שלא לתמוה מה בדיוק עובר על שר הביטחון. ממה הוא נלחץ כל-כך ? האם הוא לבד במצב הנפשי הלחוץ והקשה הזה ?לכותב דברים אלה נדמה שיעלון איננו לבד. נראה שנתניהו, יעלון, וחבריו לממשלה חוששים ממשהו. כדבריו בני-האלמוות של נתניהו עצמו, נראה שהם מ-פ-ח-ד-י-ם. 

ממה ? מהרצינות שבה מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, מקדם את תהליך הנוכחי למשא-ומתן לשלום.

לקריאה נוספת 

הספד לאריאל (אריק) שרון

אריאל שרון הובא למנוחות השבוע. האיש, אחד משלושת הבולטים שבין 'הבנים המייסדים' של מדינת ישראל (יחד עם יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס יבדל"א), חי חיים שהיוו שילוב מרתק של עשייה בטחונית, עשייה מדינית ועשייה אזרחית.

כל כך הרבה הדים מעלים הצמתים ההיסטוריים בהם עבר. מלחמת העצמאות; קרבות לטרון; היחידה 101; חטיבת הצנחנים; קרב המתלה; כיבוש מתחם אום-כתף; הטרור ברצועת עזה; חציית התעלה במלחמת יום-הכיפורים; תפקידו הפעיל בהקמת מערך המפלגות שזכה לשם "הליכוד", מעורבותו האפקטיבית במפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים; הפינוי מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים; מבצע שלום-הגליל/מלחמת לבנון הראשונה; ועדת כהאן והכרעתה בעניין הטבח בסברה ושתילה; שנות כהונתו הארוכות כשר, מהן בעיקר זכורה פעילותו כשר השיכון והבינוי בזמן קליטת גל העליה הגדול מברית-המועצות לשעבר; התקופה שבה נדמה היה שהולכת וקרבה לסיום הקריירה הפוליטית הענפה שלו; עלייתו להר-הבית ששימשה/תירצה את פריצת האיתניפאדה השניה; קיום התנבאותו של איש-סודו, אורי דן, כי מי שלא רצה בו כשר הביטחון, יקבלו כראש הממשלה. ואיזו תקופה זו היתה - התמודדות עם האינתיפאדה השניה; הקמת גדר-ההפרדה; ההכרעה על ההתנתקות; הקמתה של תנועה פוליטית מרכזית חדשה בדמותה של "קדימה".

היו רבים שאהבוהו אהבת-נפש. היו רבים לא פחות ששנאוהו שנאה עזה ומרה. מעטים נותרים אדישים כלפיו.

לי נדמה שחלק גדול מהביקורת שנמתחה עליו לאורך השנים נמתחה שלא כצדק ונבעה מהעובדה הפשוטה, הקשה, שפניו של אריאל שרון היו פניה של החברה הישראלית.

אחרי קרב המיתלה עוכב קידומו במשך שנים, תחת הרמטכ"לים דיין ולסקוב, ורק כאשר הגיע הרמטכ"ל רבין זכה לדרגת האלוף, מינוי אליו דחף דוד בן-גוריון, שראה בשרון וינגייט מודרני. סיבת העיכוב - הטענה שלא אמר אמת, וביקורת שנמתחה עליו מצד פיקודיו. אבל מי לימד את שרון שלא לומר אמת ? הלא כבר בפעולת קיבייה, הרבה לפני מערכת סיני, שמע את ממשלת ישראל מכחישה את מעורבותו של הצבא. מערכת סיני עצמה הוצגה באופן לא-מלא מול החיילים, כוח הצנחנים שנשלח אל מעבר המתלה לא ידע מה התכלית האמיתית של המבצע, וכדבריו של ההיסטוריון מוטי גולן "מי שמכנה מלחמה בשם 'מבצע', צריך להתייחס בהבנה לכינוי תנועתו של גדוד שלם אל תוך מיצר יבשתי מבוצר, בשם 'סיור מצומצם'".

בעקבות הטבח בסברה ושתילה  מתחה ועדת החקירה, ועדת כהאן, ביקורת על תפקודם של ראש-הממשלה, שר החוץ ובכירי הצבא, אבל ברמה הפוליטית הסיקה מסקנות אופרטיביות קשות - איסור על המשך כהונה כשר ביטחון - רק כנגד אריאל שרון. כשזוכרים את הדמויות שישבו בממשלה - מנחם בגין, יצחק שמיר, ורבים אחרים; כשזוכרים שהשר דוד לוי הזהיר מפני תוצאות אפשריות באותה ישיבת ממשלה שלפני ההכרעה להעביר האחריות על ההשתלטות על המחנות לידי הפלנגות; כשזוכרים שהיועץ המשפטי לאותה ממשלה היה יצחק שמיר, חברו הקרוב של אהרון ברק, שישב בועדת החקירה, קשה שלא להרגיש שההתמקדות בשרון היתה התמקדות - בהתחשב בנסיבות האירועים - לא הוגנת.  שוב מצא עצמו שרון נושא על כתפיו הרחבות ביקורת שהיה ראוי להטיחה בממשלה כולה.

ההתנתקות מרצועת-עזה וצפון השומרון היא אולי הדוגמא החזקה מכל. החברה הישראלית קיבלה הכרעה דמוקרטית. בדומה להכרעות דמוקרטיות אחרות, היו בדרך להכרעה מאבקים, לבטים, הבטחות שהופרו, אבל ברמה המוסדית, נשמרו התהליכים הפורמליים. ההכרעה היתה קשה, על גבול הקונצנזוס, אבל מרגע שהתקבלה ההכרעה, במשטר דמוקרטי תקין, צריכים הכל לקבל אותה - כהכרעה משטרית. כשאתה קורא את הדברים שנכתבים השבוע, אתה רואה שעבור רבים יש בלבול מושגי עז. במקום להבין זאת כהכרעה של מדינת-ישראל, הם רואים זאת כהכרעה של אריאל שרון (למשל - אורי אליצור בNRG; יהודה יפרח ב-NRG). לא על כך תהא תפארתם. ראש-הממשלה אריאל שרון אולי הניע תהליכים, אבל במשטר דמוקרטי, בוודאי בדמוקרטיה פרלמנטרית, האחריות לא מוטלת על כתפיו של איש אחד. בתהליכים דמוקרטיים, משמתקבלת החלטה - צריך לנהוג בה כאילו הכריעה עליה החברה כולה. ובל נשכח שבין המצביעים בעד ההתנתקות בישיבות הממשלה היה אחד, פלוני, בנימין נתניהו. אבל תפקידו איננו נזכר בקרב אלה המבקשים לייחס את ההכרעה הזו רק לאריאל שרון.

כיצד קרה שפניו של אריאל שרון הפכו לפניה של החברה הישראלית ? סביר להניח שנקודת-המפתח היא הפיכתו למפקדה של יחידה 101, אותה יחידת קומנדו ראשונה בצה"ל ששבה ולקחה את היוזמה לידי צבא-ישראל. אותה נקודה שבה תכונותיו הטרומיות אפשרו לו ליזום ולהניע תהליכים הביאו לכך שהרבה קרדיט ניתן לו על תפקוד היחידה, על תורת-הלחימה שלה, על הדרך שבה השתלבה בצה"ל, ועל הדרך שבה השפיעה ושינתה את צבא ישראל באותן שנים. דומני שחלק לא-קטן מהקרדיט שניתן לו בפועל, הגיע גם לרבים וטובים אחרים (הבולטים שבהם, לטעמי :מישאל שחם, יוזם הקמת היחידה ושלמה באום, מעצב תורת-הלחימה שלה), אבל כבר אז באה לידי ביטוי השטחיות הישראלית המתקשה לזהות עבודת-צוות והמבקשת להעניק את התהילה ליחידים, ומרגע שנמצא שם ופנים לגבורה הישראלית החדשה, כנראה שנגזר גורלו של אריאל שרון להיות נושא הדגל והאחריות.

הצדדים הטובים והרעים שבאישיותו הם הצדדים הטובים והרעים שבחברה הישראלית. אל לנו להתכחש לכך.

במבט לאחור על חייו של אריאל שרון, כל אחד יסמן ויראה את  הבולט בעיניו. איש כמובן לא יתעלם מתפקידו הבולט בהיסטוריה הצבאית-בטחונית הישראלית. סביר להניח שגם פרספקטיבה מאוחרת לבת-זמננו לא תתעלם משלל תפקידיו הפוליטיים השונים כשר, וממה שקרה במהלך כהונתו כראש-ממשלה. 

אבל לטעמי, כמה נקודות חשובות בעשייתו - לחיוב ולשלילה - לא מקבלות מספיק תשומת לב:

  • תרומתו לעיצובה של המפה הפוליטית הישראלית המודרנית היא עצומה. כפוליטיקאי צעיר הוא היה אחד הבולטים במניעי תהליכי האיחוד שהביאו להקמת "הליכוד".  כפוליטיקאי קשיש הוביל את מהלכי הקמת "קדימה", ובכך שב והציג במפה הפוליטית הישראלית השסועה לימין ולשמאל תנועת מרכז. קל לשער לאור הצלחתה של קדימה בבחירות הראשונות בהן התמודדה, למרות שמצבו הבריאותי לא אפשר לו להתמודד בבחירות בעצמו, כי הגורל לה זכתה התנועה היה אחר. אבל גם במציאות הנוכחית קל לראות שגלי ההדף שייצר המהלך הזה עדיין משפיעים, בדמותה של תנועת "יש עתיד". 
  • לעומת התרומה החשובה שלו לעיצוב המפה הפוליטית,נכשל אריאל שרון כשלון גדול בנסיונו לשנות את אסטרטגיית היסוד של הצבא ומערכת-הביטחון. האיש שהחזיק בתפישות אקטיביות של הגנה לא הצליח להשפיע רבות על התפישות של המערכת בתור אלוף ושר. בהקשר הזה הפער בין מה שמקובל לייחס לו על תרומתו לחשיבה הצבאית הישראלית בתור קצין זוטר יחסית, לבין מה שעשה בפועל כקצין בכיר, כשר ביטחון וכראש-ממשלה, אומר דרשני. הניגוד אף חריף יותר אם נזכור שכאלוף בזמן מלחמת ההתשה התנגד להקמת קו בר-לב אך כראש ממשלה הוא האחראי להקמת גדר-ההפרדה.
  • אי אפשר להתעלם מכך שאריאל שרון, נכון לכתיבת דברים אלה, היה ראש-הממשלה האחרון שהעז לנסות ולעצב את גבולות-הקבע של ישראל. למרות שעשייתו נקטעה עקב בריאותו, התרומה שלו מחד למפעל ההתנחלות ומאידך עשייתו במהלך ההתנתקות יצרה מצב, בו לראשונה מאז 1967, גבולות השליטה של ישראל אינם נמצאים תחת איום דמוגרפי ישיר של הפיכת הרוב היהודי למיעוט. מהבחינה הזו, ההכרעה לצאת מעזה העניקה לממשלות שבאו אחרי ממשלת-שרון אורך נשימה גדול יחסית, לבחון, לשקול ולהתלבט כיצד יש להתוות את גבולות-המדינה.  

אוהביו ושונאיו כאחד יסכימו על נקודה אחת: בכל סקירה היסטורית של מדינת-ישראל, יינתן מקום בולט, עם נקודות זכות רבות ולא מבוטלות, לאיש הצבא שהיה למדינאי, לראש-הממשלה האחד-עשר של מדינת-ישראל, לאלוף (במילואים) אריאל שרון ז"ל.

לקריאה נוספת

23.12.2013

על שלושה פחדים

אנחנו היהודים הישראליים פוחדים שיקחו לנו את המדינה. 
זה לא חדש. 
וזה גם לא פחד לא מבוסס. 
ניסו לקחת לנו אותה קודם. 

הפחד הזה יושב יפה על פחד קודם שלנו, פחד יהודי.
אנחנו היהודים פוחדים שינסו להרוג אותנו. 
זה לא חדש. 
וזה גם לא פחד לא מבוסס. 
ניסו להרוג אותנו קודם. 

אבל מה אתה עושה, כשאתה נורא פוחד, אבל המציאות שסביבך משתנה באופן שלא מאפשר לך לראות את המפלצות של פעם?  

אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא הגרעין האיראני. לאיראן יש הרבה סיבות שלא קשורות לישראל לפתח נשק גרעיני. 
הראשונה שבהן הן לקחי המשטר האיראני ממלחמת איראן-עיראק. הם היו אז מדינה מבודדת, שהתקשתה להשיג נשק, והיתה תחת התקפה רצחנית של שכנה אלימה. 
קל להבין, על הרקע הזה, את הרצון בנשק שיבהיר לכל הסביבה שלא כדאי להתעסק איתך. 
וזה מובן עוד יותר כשזוכרים עד כמה איראן הפרסית, השיעית, שונה מהסביבה הערבית, הסונית, שבתוכה היא שוכנת. 
דווקא לנו, הישראליים, זה אמור להיות מובן במיוחד. 
וזה לא שאין לאיראן עניינים עם המדינה שלנו, עם ישראל. גם בגלל הצד שבו תמכה ישראל לפני המהפכה באיראן, גם בגלל דברים שקרו בשנים הראשונות של המהפכה באיראן, וגם בגלל שמדובר בשתי מעצמות איזוריות שמבקשות להשפיע על האיזור בתוכו הן יושבות. יש לאיראן עניינים עם המדינה שלנו.
אבל בכל פעם שבכירי משטר שם מתבטאים בנוגע לכך שבישראל צריכים להחליף את המשטר במשטר אחר, שאין עתיד 
למשטר שלנו, אנחנו שומעים אותם אומרים שצריך להשמיד את ישראל. 
לא רק שאנחנו שומעים את זה, אלא שראש הממשלה שלנו מסתובב בעולם כמו אדם היסטרי הסובל מבעתת עכברים ושמע שהשכן שלו מתכוון לגדל עכברים. 
מה הוא עושה לגבי ההיסטריה הזו? למרבה הצער, אנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו.
יכול להיות שכמו קודמו בתפקיד הוא יודע גם להפעיל פעולות חשאיות בלי לקחת אחריות.
יכול להיות שלא. 
אבל מה שאנחנו יודעיםזה שאנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו. 

אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא טרור. 
טרור זה באמת דבר שיכול להפחיד. 
הבעיה עם טרור היא שהנצחון שלו הוא בפחד. 
זה הרי תכליתו, ולכן הוא נקרא ככה. 
לארגונים כמו חמאס או כמו חיזבאללה אין יכולת אמיתית לנצח את ישראל. 
אין. 
זה לא כוחות. 
העוצמה הצבאית הישראלית המלאה, בקרב הוגן פנים אל פנים, תמחק את שני הארגונים האלה אחרי כמה דקות, ורוב הצבא הישראלי בכלל לא יספיק להתחיל לנוע. 
לכן הארגונים האלה לעולם לא יתעמתו ישירות מול צבא ישראל. 
לכן הם נלחמים מול אזרחי ישראל.
זה מפחיד, כשאתה יודע שמנסים לפגוע דווקא בחלשים ובתמימים שבמחנה שלך. 
אבל הפחד הזה - הוא התכלית של מלחמת היריב. 
אם אתה תפחד - הוא ניצח. 
ולכן - הפחד - הוא הדבר שבו אסור לך להיכנע. 
ולכן, בכל מה שקשור למאבק לש ישראל בטרור, הפחד - הוא הנקודה שבה ראש הממשלה שלנו  - וגם רוב קודמיו - לא מצטיינים במיוחד. 
כי המסר שהטרוריסטים צריכים לשמוע הוא לא עד כמה הם מפחידים אותנו עד שאנחנו נילחם בהם בגבעות ובעמקים ובים ובאוויר. זה לא מסר שאתה משמיע לעולם לפני שאתה הולך להילחם ביתושים, נכון ? 
המסר שהם צריכים לשמוע הוא שהם לא מזיזים לנו. 
כואב לנו כשאחינו ואחיותינו, צעירים או קשישים, מתים באכזריות בגלל מעשי הטרוריסטים.
אבל הכאב הזה לא יגרום לנו להניד עפעף בכל מה שנוגע למימוש המטרות שלנו, לשמירה על האינטרסים שלנו, במימושו של המפעל היהודי-ציוני. 
כמו יואל מוישה סולומון, גם אנחנו נישאר על הגבעה הזו, והפחד הוא בכלל לא רלוונטי.

עוצמה צבאית שמסכנת את ביטחונה של מדינת ישראל היא לא פחד חדש. עוד בשנות ה-60 ישראל חיתה בצילו של איום מהסוג הזה. איומי הטרור הם פחד ישן נושן. הם איתנו מראשיתה של הציונות
למה מנהיגי ישראל עסוקים בלהפחיד אותנו במקום להרגיע אותנו ? 
זו שאלה טובה. התשובה לה היא כמובן מורכבת, אבל חלקה נובע כמובן מהעובדה העצובה והברורה לרובינו: אין היום לישראל הנהגה ראויה. וזה לא קשור לימין או לשמאל. היו הבלחות, היו תקוות, היו הבהובים, אבל מנהיגים מהסוג שלא עוסקים בשאלה מה רוצה העם אלא מה ראוי לעם, שמחזקים את העם, ומנווטים את דרכו - אין. 
מה שנשאר הם רועים גרועים, מהסוג שלא יודעים למשול, אלא בהפחדות. הפחד הוא דרך למשוך אנשים אליך, כי מרוב חרדה, לא נשאר זמן לחשוב. והבעיה היא שמרוב שיח על פחד, לפעמים אתה נופל שבי בפחד. אי-אפשר שלא להקשיב לנאומים של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ולא לראות שהאיש מאמין לעצמו. שבוי בפרדיגמות שגויות שבנה, מבועת מהמציאות הנשקפת מהמשקפיים שבחר להרכיב, הוא מפחיד ומפוחד. וכרגיל, כמו שיסביר כל פסיכולוג, יש לקיום המבועת הזה תגמול עמוק מאוד - כך יכול נתניהו לדעת עד כמה מקומו חשוב בהיסטוריה של מדינת-ישראל. 

אבל פחדי הטרור והמלחמה, כמו שיודע כל ישראלי להגיד, משפיעים פחות על האוכלוסיה הישראלית. אחרי עשור שבו ידעה האוכלוסיה הישראלית מתקפת טרור רצחנית במיוחד, במהלך האינתיפאדה השניה, ומתקפות טילים מהסוג שהבטיחו והבטיחו לה שנים ארוכות, היא ידעה לבוא ולומר, שבעצם, עם כל הכבוד לפחדים האלה, יש גם דברים אחרים שמטרידים את מנוחתה. 
ועל הרגע הזה לא יורד מהשולחן הציבורי הישראלי הפחד החדש-ישן שיגנבו לנו את המדינה. מסתננים, כמו שיודע כל מי שגדל במדינה הזו, היו הערבים הפלסטינים שניסו לחדור לישראל בשנות החמישים. חלקם בסך הכל רצו לחזור לביתם. אחרים רצו לקחת דברים שהשאירו אחריהם. אחרים רצו להיכנס ולרצוח ולהרוג. למרות שהשאלה הזו, של השיבה, היא לכאורה שאלת-מפתח במו"מ הישראלי-פלסטיני לשלום (אבל רק לכאורה), היא בעצם שאלת-מפתח בנפשם של היהודים הישראליים. גל של בני-אדם שהגיעו מאפריקה ונכנסו לגבולות ישראל שלא כחוק אפשר למי שהיה מעוניין בכך להפוך את הפחד הזה, של גניבת המדינה, למשהו קונקרטי, נוכח, קיומי. 

כן, הפחד החדש של השנים האחרונות הוא הפחד מהמסתננים מאפריקה. מסתובבים להם שרים בישראל, חלקם בוטים יותר כמו שר הפנים הקודם, חלקם מנומסים יותר, כמו שר הפנים הנוכחי, ומשוכנעים שכל מה שיש למיליוני העקורים באפריקה זה לקום ולבוא לישראל, היא גן-העדן של אפריקה. 
הם כל-כך משוכנעים בזה שהם בנו חומה בדרומה של ישראל.
אבל רגע אחרי שהחומה הזו נבנתה הם כבר כל-כך מבוהלים, ששר הפנים, בדברו בועדת הפנים של כנסת בחקיקת חוק שיחליף חוק מעצר-מבקשי-מקלט שבג"ץ פסל, שר הפנים הזה הסביר שהחומה היא רק 5% מההרתעה, ועכשיו חייבים חוק (זהירות: הקישור הוא RTF).  והחוק הזה, שכל מה שהוא יוכל לעשות זה לשים אלפיים-שלושת אלפים מתוך ה60,000 מסתננים לערך שהממשלה אומרת שיש בארץ במין מתקן שלא ברור אם הוא כלא או לא כלא, הוא הפתרון של השר. והמתקן הזה, שכל-כך לא ברור אם הוא כלא או לא כלא, שמצד אחד אותו שר אומר שישימו בו גם את אותם עבריינים מבין המסתננים שהמשטרה משחררת בצו בית משפט ואחר כך לא מוצאת, אבל שמצד שני, אותו שר מבטיח שלא יהווה ענישה קולקטיבית על מי שהגיע לכאן מאפריקה ואי אפשר לגרשו בחזרה. 
הפחד העצום הזה מהאפריקאים שיקחו לנו את המדינה מונע מהממשלה לעשות דבר נושא פשוט: לבדוק לעומק מי מתוך אלה שהגיע לכאן הוא באמת אדם שנמלט על נפשו מסכנה, ומי לא. 
וגם כשהשר מספר לנו שהוא קורא אישית בקשות, הוא שוכח לספר לנו לאיזה אחוז מה-60,000
שהגיעו לכאן ניתנה הזדמנות להגיש בקשות. 
כרגיל, כשאתה כל-כך עסוק בלהפחיד את האזרחים כדי שהם ידבקו בך, ויתמכו בך, אתה בסוף מתחיל לפחד בעצמך. אז יש לנו ממשלה מבוהלת. ומרוב שהם מבוהלים, הם לא מבינים נקודה פשוטה.
גם אם מתוך ה-60,000 יש רק 500 פליטים "אמיתיים", הרעיון שמדינת ישראל, זו שקמה אחרי שואת היהודים, לא תעניק להם מקלט אלא תנהג בהם באכזריות וברוטליות וניכור ורוע, תוך שהיא מנצלת כל טריק מספרי הבירוקרטיה כדי לא לבחון את בקשתם, הוא האיום האמיתי על מדינת-היהודים. 

על כך אנחנו אומרים בעת הזו "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, י"ז). מי ייתן והפסוק הזה, שבעת הזו נחשב לביקורת פוליטית על הדרך שבה נפגעת המדינה מבפנים, ישוב ויקבל את משמעותו המקורית, כפסוק של נחמה, ויבינו וידעו איך לקיים בארץ הזו, בעת הזו, את ליבתו המוסרית של החזון האמור בישעיהו נ"ו:
א כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה:  כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.  ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת, וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ--שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע.  ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר, הַנִּלְוָה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה, מֵעַל עַמּוֹ; וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.  
ד כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי.  ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. 
 ו וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל-יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים--כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי.  ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי:  כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים.  
ח נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל:  עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו, לְנִקְבָּצָיו. 

26.11.2013

Is it peace in our time ? Is it the beginning of a nuclear arms race in the middle east ? mmm

If there is one lesson all historians agree about regarding World War II, it is that during the years 1935-1938, forceful movements by France and the United Kingdom could have stopped Germany's expansionist militarism. At that point in time, together, they had a larger, better armed army. A clear, aggressive, unyielding stance would have stopped each and every step the Germans made. And each step further down the line, made that clear stance harder, because the obvious price that would be paid in a time of war, was growing:

All of these moves, shortly followed by the bloodiest war humanity has ever known, were justified under a well structured policy called Appeasement whose planners had one goal, and one goal alone in their mind: Peace for their time. They sought peace by sowing weakness and they reaped a great and horrible war. 

Why do I dedicate the beginning half of this post for a well known historical time ? Because recent events make it appear as if the president of the United States of America has forgotten this lesson. 

He who speaks of "a real opportunity to achieve a comprehensive, peaceful settlement" forgets the lesson North Korea has taught the world: all a nation needs is one Atomic Bomb, and the balance of negotiations is changed, forever. 

The period of time given to Iran by the interim agreement, is that period of time which Iran shall be able to use, to make sure that in six months time, they are significantly closer to the bomb. Then, either they stand sanctions for another period of time, or they might already be in a possession of a single bomb. And that is all they need, to make sure that the next time negotiations are held, the balance of power is shifted. 

A simple glance at the published agreement, compared with the list of Iran's nuclear facilities tells the entire truth: the agreement is not detailed and wide enough to make sure all military nuclear development in Iran is stopped. A nation that has worked hard to enrich nuclear materials to levels useful only in military aspects, that has spent so much in developments towards a nuclear weapon, that has considered, since the end of the Iran-Iraq war the possession of a nuclear weapon as vital to its regime's future survival, will not give everything up at that point, for the right to enrich nuclear materials for civil purposes. Simple logic indicates that they had that all along. What they needed out of this accord was more time, in vaguely enough terms, so that supervision of the entire nuclear program shall not be efficient enough to hinder the real efforts. 

With this knowledge, is it a wonder that Saudi Arabia is indicating in any measure it has that what this agreement actually means is the beginning of a full scale nuclear weapons race in the middle east

One is astonished to read that the United States' national security adviser has explained such moves because "We can't just be consumed 24/7 by one region, important as it is". Imagine a nuclear middle east and its impact on the U.S level of involvement in the area. Imagine a World shaped by a global nuclear arms race, initiated by this agreement with Iran. 


One should not ignore Israel's share of the blame, as we discuss the interim agreement. I have been critical of Israel's public stance in the issue of Iran's nuclear plans, and have opposed the mass hysteria campaign Prime minister Netanyahu has been leading, for many reasons, but the most important one was that when such campaigns fail, the magnitude of the failure has impacts of its own. A secret campaign would have been a much better choice, especially considering our knowledge of past international campaigns of this nature. But Netanyahu, like his U.S counterpart chose not to learn from the past.

One wishes to fantasize that this is all an amazingly sophisticated American diplomatic maneuver, set to groups the entire middle east, the entire free world, against Iran's nuclear plans. One fears that that this is all a result of a bizarre American strategy, working under the assumption that a nuclear middle east is in the United States' best interests. But more than anything else, one fears that the statements made by U.S representatives in recent days are truthful. Because if this is the case, the U.S has completely forgotten the lessons learned before World War II. 

We all know what that means. As the philosopher George Santayana summarized so well: "Those who cannot remember the past are condemned to repeat it". 

22.11.2013

Closing the door on diplomacy would essentially lead to war ? but what kind of war

A White House official is quoted as saying that "given a choice between 'total capitulation' and advancing toward a nuclear weapon, Iran would choose the weapon,

That posture, according to this diplomat, would “close the door on diplomacy” and would “essentially lead to war.” 

One can only wonder about the spokesman's logic: 
  1. He states that Iran is committed to the idea of developing nuclear weapons to such an extent,   that forcing the country to give up the idea completely would push the Iranians to end the negotiations. 
  2. And yet, he wishes to convince anyone that the negotiations are going to remove the risk of a nuclear weapons armed race in the middle east ? After all, if Iran is that committed to this idea, is it really such a good idea to reach a compromise, which brings along at its end, a nuclear Iran ? 
  3. Furthermore, which situation is preferred, in the eyes of the aforementioned official - a war in which Iran is not armed with nuclear weapons, or a war in which Iran is ? 
Sometimes, even if you doubt Israel Prime Minister's diplomatic strategy, you just have to give it to him - U.S officials do sound a lot like a certain English Prime Minister, shortly before World War II, promising peace in our time. 


19.11.2013

150 years to the Gettysburg Address

150 Years ago, Today, The President of the United States of America, Abraham Lincoln, gave the Gettysburg Address. This wise speech, a unique combination of great oration and brevity, deals with the notion that the democratic form of government may not survive the tides of time. It was right when Lincoln spoke, in those harsh times of the American Civil War. It is just as true nowadays, when other, less obvious but much more sophisticated threats rise on democracies in America and around the world. May the sagacity of this address light the paths of humanity forever. May governments of the people, by the people, for the people, Shall never perish from the Earth.

Four score and seven years ago 
our fathers brought forth on this continent 
a new nation, 
conceived in liberty, 
and dedicated to the proposition 
that all men are created equal.

Now we are engaged in a great civil war, 
testing whether that nation, 
or any nation so conceived and so dedicated, 
can long endure. 

We are met on a great battlefield of that war. 
We have come to dedicate a portion of that field, 
as a final resting place for those who 
here gave their lives that that nation might live. 

It is altogether fitting and proper that we should do this.

But, in a larger sense, 
we can not dedicate, 
we can not consecrate, 
we can not hallow this ground. 

The brave men, living and dead, 
who struggled here, have consecrated it, 
far above our poor power to add or detract. 

The world will little note, 
nor long remember what we say here, 
but it can never forget what they did here. 

It is for us the living, rather, 
to be dedicated here to the unfinished work 
which they who fought here 
have thus far so nobly advanced. 

It is rather for us to be here dedicated 
to the great task remaining before us—
that from these honored dead 
we take increased devotion to that cause 
for which they gave the last full measure of devotion—
that we here highly resolve that these dead 
shall not have died in vain—
that this nation, under God, 
shall have a new birth of freedom—
and that government of the people, 
by the people, 
for the people, 
shall not perish from the earth.


Further reading 

28.10.2013

שקט, מחכים

5 ימים חלפו עברו מאז הבחירות לשלטון המקומי, והתוצאות הסופיות טרם פורסמו. זה לא שהדברים אינם ידועים. חלק גדול מהתוצאות התבהרו עוד במהלך יום הבחירות או זמן קצר לאחר סיומו. ובכל זאת, תוצאות רשמיות מתמהמהות לבוא, וכתוצאה אלה מאיתנו שמעדיפים לדבר על בסיס העובדות המדוייקות, ולא המוערכות, כמו כותב דברים אלה, מעדיפים להמתין בסבלנות. 

כך שכל הקוראים שביקשו לדעת את דעתי על מה שהיה ועל מה שיהיה יצטרכו לחכות עוד מעט קט בסבלנות. 

מוזר ? כן, אני יודע. התקשורת הישראלית הרגילה את הציבור היושב בציון להתדיין על בסיס נתונים חלקיים, ספקולציות, ולעתים תכופות בניתוק מוחלט מהמציאות העובדתית. 

רוצים תרבות דיון וניהול אחרת ? בואו נתחיל אותה כאן. קצת סבלנות. איך אפשר לנתח ברצינות משהו שכבר הסתיים, כל זמן שהנתונים המלאים לגביו לא זמינים לנו ? האם יש טעם בכך ?

נכון, יכול להיות שחלוף הזמן יהפוך את כל הדיון הזה למיותר ויותיר את הפוסט הזה מיותם. האפשרות הזו מעציבה אותי, מעט, אבל פחות מהאלטרנטיבה.