אנחנו היהודים הישראליים פוחדים שיקחו לנו את המדינה.
זה לא חדש.
וזה גם לא פחד לא מבוסס.
ניסו לקחת לנו אותה קודם.
הפחד הזה יושב יפה על פחד קודם שלנו, פחד יהודי.
אנחנו היהודים פוחדים שינסו להרוג אותנו.
זה לא חדש.
וזה גם לא פחד לא מבוסס.
ניסו להרוג אותנו קודם.
אבל מה אתה עושה, כשאתה נורא פוחד, אבל המציאות שסביבך משתנה באופן שלא מאפשר לך לראות את המפלצות של פעם?
אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא הגרעין האיראני. לאיראן יש הרבה סיבות שלא קשורות לישראל לפתח נשק גרעיני.
הראשונה שבהן הן לקחי המשטר האיראני ממלחמת איראן-עיראק. הם היו אז מדינה מבודדת, שהתקשתה להשיג נשק, והיתה תחת התקפה רצחנית של שכנה אלימה.
קל להבין, על הרקע הזה, את הרצון בנשק שיבהיר לכל הסביבה שלא כדאי להתעסק איתך.
וזה מובן עוד יותר כשזוכרים עד כמה איראן הפרסית, השיעית, שונה מהסביבה הערבית, הסונית, שבתוכה היא שוכנת.
דווקא לנו, הישראליים, זה אמור להיות מובן במיוחד.
וזה לא שאין לאיראן עניינים עם המדינה שלנו, עם ישראל. גם בגלל הצד שבו תמכה ישראל לפני המהפכה באיראן, גם בגלל דברים שקרו בשנים הראשונות של המהפכה באיראן, וגם בגלל שמדובר בשתי מעצמות איזוריות שמבקשות להשפיע על האיזור בתוכו הן יושבות. יש לאיראן עניינים עם המדינה שלנו.
אבל בכל פעם שבכירי משטר שם מתבטאים בנוגע לכך שבישראל צריכים להחליף את המשטר במשטר אחר, שאין עתיד
למשטר שלנו, אנחנו שומעים אותם אומרים שצריך להשמיד את ישראל.
לא רק שאנחנו שומעים את זה, אלא שראש הממשלה שלנו מסתובב בעולם כמו אדם היסטרי הסובל מבעתת עכברים ושמע שהשכן שלו מתכוון לגדל עכברים.
מה הוא עושה לגבי ההיסטריה הזו? למרבה הצער, אנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו.
יכול להיות שכמו קודמו בתפקיד הוא יודע גם להפעיל פעולות חשאיות בלי לקחת אחריות.
יכול להיות שלא.
אבל מה שאנחנו יודעיםזה שאנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו.
אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא טרור.
טרור זה באמת דבר שיכול להפחיד.
הבעיה עם טרור היא שהנצחון שלו הוא בפחד.
זה הרי תכליתו, ולכן הוא נקרא ככה.
לארגונים כמו חמאס או כמו חיזבאללה אין יכולת אמיתית לנצח את ישראל.
אין.
זה לא כוחות.
העוצמה הצבאית הישראלית המלאה, בקרב הוגן פנים אל פנים, תמחק את שני הארגונים האלה אחרי כמה דקות, ורוב הצבא הישראלי בכלל לא יספיק להתחיל לנוע.
לכן הארגונים האלה לעולם לא יתעמתו ישירות מול צבא ישראל.
לכן הם נלחמים מול אזרחי ישראל.
זה מפחיד, כשאתה יודע שמנסים לפגוע דווקא בחלשים ובתמימים שבמחנה שלך.
אבל הפחד הזה - הוא התכלית של מלחמת היריב.
אם אתה תפחד - הוא ניצח.
ולכן - הפחד - הוא הדבר שבו אסור לך להיכנע.
ולכן, בכל מה שקשור למאבק לש ישראל בטרור, הפחד - הוא הנקודה שבה ראש הממשלה שלנו - וגם רוב קודמיו - לא מצטיינים במיוחד.
כי המסר שהטרוריסטים צריכים לשמוע הוא לא עד כמה הם מפחידים אותנו עד שאנחנו נילחם בהם בגבעות ובעמקים ובים ובאוויר. זה לא מסר שאתה משמיע לעולם לפני שאתה הולך להילחם ביתושים, נכון ?
המסר שהם צריכים לשמוע הוא שהם לא מזיזים לנו.
כואב לנו כשאחינו ואחיותינו, צעירים או קשישים, מתים באכזריות בגלל מעשי הטרוריסטים.
אבל הכאב הזה לא יגרום לנו להניד עפעף בכל מה שנוגע למימוש המטרות שלנו, לשמירה על האינטרסים שלנו, במימושו של המפעל היהודי-ציוני.
כמו יואל מוישה סולומון, גם אנחנו נישאר על הגבעה הזו, והפחד הוא בכלל לא רלוונטי.
עוצמה צבאית שמסכנת את ביטחונה של מדינת ישראל היא לא פחד חדש. עוד בשנות ה-60 ישראל חיתה בצילו של איום מהסוג הזה. איומי הטרור הם פחד ישן נושן. הם איתנו מראשיתה של הציונות.
למה מנהיגי ישראל עסוקים בלהפחיד אותנו במקום להרגיע אותנו ?
זו שאלה טובה. התשובה לה היא כמובן מורכבת, אבל חלקה נובע כמובן מהעובדה העצובה והברורה לרובינו: אין היום לישראל הנהגה ראויה. וזה לא קשור לימין או לשמאל. היו הבלחות, היו תקוות, היו הבהובים, אבל מנהיגים מהסוג שלא עוסקים בשאלה מה רוצה העם אלא מה ראוי לעם, שמחזקים את העם, ומנווטים את דרכו - אין.
מה שנשאר הם רועים גרועים, מהסוג שלא יודעים למשול, אלא בהפחדות. הפחד הוא דרך למשוך אנשים אליך, כי מרוב חרדה, לא נשאר זמן לחשוב. והבעיה היא שמרוב שיח על פחד, לפעמים אתה נופל שבי בפחד. אי-אפשר שלא להקשיב לנאומים של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ולא לראות שהאיש מאמין לעצמו. שבוי בפרדיגמות שגויות שבנה, מבועת מהמציאות הנשקפת מהמשקפיים שבחר להרכיב, הוא מפחיד ומפוחד. וכרגיל, כמו שיסביר כל פסיכולוג, יש לקיום המבועת הזה תגמול עמוק מאוד - כך יכול נתניהו לדעת עד כמה מקומו חשוב בהיסטוריה של מדינת-ישראל.
אבל פחדי הטרור והמלחמה, כמו שיודע כל ישראלי להגיד, משפיעים פחות על האוכלוסיה הישראלית. אחרי עשור שבו ידעה האוכלוסיה הישראלית מתקפת טרור רצחנית במיוחד, במהלך האינתיפאדה השניה, ומתקפות טילים מהסוג שהבטיחו והבטיחו לה שנים ארוכות, היא ידעה לבוא ולומר, שבעצם, עם כל הכבוד לפחדים האלה, יש גם דברים אחרים שמטרידים את מנוחתה.
ועל הרגע הזה לא יורד מהשולחן הציבורי הישראלי הפחד החדש-ישן שיגנבו לנו את המדינה. מסתננים, כמו שיודע כל מי שגדל במדינה הזו, היו הערבים הפלסטינים שניסו לחדור לישראל בשנות החמישים. חלקם בסך הכל רצו לחזור לביתם. אחרים רצו לקחת דברים שהשאירו אחריהם. אחרים רצו להיכנס ולרצוח ולהרוג. למרות שהשאלה הזו, של השיבה, היא לכאורה שאלת-מפתח במו"מ הישראלי-פלסטיני לשלום (אבל רק לכאורה), היא בעצם שאלת-מפתח בנפשם של היהודים הישראליים. גל של בני-אדם שהגיעו מאפריקה ונכנסו לגבולות ישראל שלא כחוק אפשר למי שהיה מעוניין בכך להפוך את הפחד הזה, של גניבת המדינה, למשהו קונקרטי, נוכח, קיומי.
כן, הפחד החדש של השנים האחרונות הוא הפחד מהמסתננים מאפריקה. מסתובבים להם שרים בישראל, חלקם בוטים יותר כמו שר הפנים הקודם, חלקם מנומסים יותר, כמו שר הפנים הנוכחי, ומשוכנעים שכל מה שיש למיליוני העקורים באפריקה זה לקום ולבוא לישראל, היא גן-העדן של אפריקה.
הם כל-כך משוכנעים בזה שהם בנו חומה בדרומה של ישראל.
אבל רגע אחרי שהחומה הזו נבנתה הם כבר כל-כך מבוהלים, ששר הפנים, בדברו בועדת הפנים של כנסת בחקיקת חוק שיחליף חוק מעצר-מבקשי-מקלט שבג"ץ פסל, שר הפנים הזה הסביר שהחומה היא רק 5% מההרתעה, ועכשיו חייבים חוק (זהירות: הקישור הוא RTF). והחוק הזה, שכל מה שהוא יוכל לעשות זה לשים אלפיים-שלושת אלפים מתוך ה60,000 מסתננים לערך שהממשלה אומרת שיש בארץ במין מתקן שלא ברור אם הוא כלא או לא כלא, הוא הפתרון של השר. והמתקן הזה, שכל-כך לא ברור אם הוא כלא או לא כלא, שמצד אחד אותו שר אומר שישימו בו גם את אותם עבריינים מבין המסתננים שהמשטרה משחררת בצו בית משפט ואחר כך לא מוצאת, אבל שמצד שני, אותו שר מבטיח שלא יהווה ענישה קולקטיבית על מי שהגיע לכאן מאפריקה ואי אפשר לגרשו בחזרה.
הפחד העצום הזה מהאפריקאים שיקחו לנו את המדינה מונע מהממשלה לעשות דבר נושא פשוט: לבדוק לעומק מי מתוך אלה שהגיע לכאן הוא באמת אדם שנמלט על נפשו מסכנה, ומי לא.
וגם כשהשר מספר לנו שהוא קורא אישית בקשות, הוא שוכח לספר לנו לאיזה אחוז מה-60,000
שהגיעו לכאן ניתנה הזדמנות להגיש בקשות.
כרגיל, כשאתה כל-כך עסוק בלהפחיד את האזרחים כדי שהם ידבקו בך, ויתמכו בך, אתה בסוף מתחיל לפחד בעצמך. אז יש לנו ממשלה מבוהלת. ומרוב שהם מבוהלים, הם לא מבינים נקודה פשוטה.
גם אם מתוך ה-60,000 יש רק 500 פליטים "אמיתיים", הרעיון שמדינת ישראל, זו שקמה אחרי שואת היהודים, לא תעניק להם מקלט אלא תנהג בהם באכזריות וברוטליות וניכור ורוע, תוך שהיא מנצלת כל טריק מספרי הבירוקרטיה כדי לא לבחון את בקשתם, הוא האיום האמיתי על מדינת-היהודים.
על כך אנחנו אומרים בעת הזו "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, י"ז). מי ייתן והפסוק הזה, שבעת הזו נחשב לביקורת פוליטית על הדרך שבה נפגעת המדינה מבפנים, ישוב ויקבל את משמעותו המקורית, כפסוק של נחמה, ויבינו וידעו איך לקיים בארץ הזו, בעת הזו, את ליבתו המוסרית של החזון האמור בישעיהו נ"ו:
א כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה: כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת, וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ--שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע. ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר, הַנִּלְוָה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה, מֵעַל עַמּוֹ; וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.
ד כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.
ו וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל-יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים--כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי: כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה