6.8.2016

אייר פורס 1 הישראלי כבר כאן

התקשורת מדווחת שהמטוס שנרכש כדי להיות מטוס ייעודי לראש ממשלת ישראל ולנשיא מדינת ישראל נחת בישראל. בקרוב יתחילו לעבוד עליו ובעוד זמן-מה יוכלו ראשי המדינה שלנו לנסוע לחו"ל כמו הגדולים. 

אומנם נשיא המדינה הנוכחי, ראובן ריבלין, אומר שהוא מעדיף לנסוע במטוס רגיל, בתחבורה ציבורית  כדי להיות בקשר עם הציבור, אבל מה זה משנה מה הוא אומר ?

נשיא לא מנהל את המדינה.
ראש הממשלה מנהל. 
ונתניהו, ראש הממשלה שלנו, חושב שישראל צריכה מטוס לבכיריה. 
ממש כמו בארה"ב. 

וזה לא משנה שיש בישראל אנשים עניים שזקוקים לתמיכת עמותות כדי שלא יצטרכו לבחור בין תרופות למזון. 
וזה לא חשוב שיש בישראל שכבות שלמות שלכודות בפריפריה עם מערכת חינוכית גרועה שתדון אותם לעתיד במקום בו נולדו, ללא סיכוי אמיתי למוביליות חברתית. 
וזה לא משמעותי שכל ההצדקות למטוס הזה אולי נכונות למשטר נשיאותי, אבל לא למשטר פרלמנטרי שיכול להתנהל היטב גם בהעדרו של ראש הממשלה. 

אומרים לנו שזה עניין של יעילות כלכלית, של קשיחות ישראלית, של עוצמה. 
אבל האמת היא שזה עניין של יוקרה, של נפיחות ושל העדר-פרופורציה. 
האמת הזו עצובה. 

לקריאה נוספת 






28.7.2016

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ?

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ? 

אפשר לשמוע אנחות כבדות מחלקים רחבים של היציעים הדמיוניים, סביב קרב הגלדיאטורים הזה. 
האומנם זה מה שארצות הברית של אמריקה מסוגלת להציע ?
האם השניים האלה הם המיטב שיש למערכת הפוליטית האמריקאית ? 

בכל זאת, ארה"ב, אתם יודעים, מנהיגת העולם החופשי?
אחת מ-3 המעצמות הגדולות של הגלובוס (לצד סין ורוסיה) ? 
ומה שהיא יכולה להציע לנו זה -
  • או מזכירת מדינה שהצליחה להמאיס את עצמה על הצעירים של מפלגתה בדרכה הכל-כך ממסדית 
  • או מיליארדר שחצן שהצליח להמאיס עצמו על כל אדם הגון בטקטיקות שלו ? 

מה עם איזה ג'ון קנדי? פרנק דלאנו רוזוולט ? אברהם לינקולן ? ג'ורג' וושינגטון ? 

האמת היא שכל ה-4 שהזכרנו - ג'ון, פרנק, אברהם וג'ורג' - זכו גם הם בזמנם לביקורת קשה מצד יריביהם הפוליטיים. לגבי קנדי, רוזבלט ולינקולן הדברים ידועים.
לגבי וושינגון הדברים זכורים פחות. 
הדברים הבאים למשל על וושינגטון- 

"a brief but trite review of your six years administration, mark the progressive steps which have led the way to the present public evils that afflict your country. . .the unerring voice of posterity will not fail to render the just sentence of condemnation on the man who has entailed upon his country deep and incurable public evils." 
("Belisarius," "To the President of the United States," Aurora General Advertiser, 11 September 1795)
היו יכולים להיות מוטחים על ידי דונאלד טראמפ כלפי הילארי קלינטון ואיש לא היה מהסס לרגע לזהותם כסגנונו של האיש. 

כן, עיקר הבעיה היא נוסטלגיה. בלעדיה, קל להבין שבכל דור היריבות מניעה את ההערכה של המתמודדים של אותה העת. היריבות היא הגורם היוצר מאחורי התלונות על רמתו המוסרית והאישית. היריבות היא הדבר שבלעדיו היינו מביטים על המתמודדים בצורה קצת שונה. 

תגידו מה שתגידו על חסרונותיהם (ויש להם חסרונות) - 
 דונאלד טראמפ הוא איש עסקים בולט, לרוב מצליח, עם סגנון בוטה ופשטני של אמירת האמת שלא, ללא סייגים, ללא היסוס. 
הילארי קלינטון היא מדינאית בולטת, לרוב מצליחה, עם סגנון מורכב וזהיר של התנסחות המבטא תפישה שכלתנית של העולם. 
הסגנונות שלהם מאוד שונים, אבל העימות ביניהם מבטא בצורה עזה, אולי יותר ממערכות-בחירות רבות בעולם הדמוקרטי, שני סגנונות חיים, שתי תפישות פוליטיות, שתי פרספקטיבות על העולם. 

כן, זו לא סתם יריבות. קורה כאן משהו מול עינינו. 
האומנם טראמפ מבטא את השקפת המפלגה הרפובליקנית? האומנם קלינטון מבטא את השקפת המפלגה הדמוקרטית ? 
נדמה שמערכת בחירות בין ברני סאנדרס לבין ג'ב בוש היתה יכולה לבטא בצורה טובה יותר את הפערים בין המפלגות.
נדמה שהפער בין המועמדים לבין הבוחרים הוא גדול יותר ממערכות-בחירות קודמות בעבר. 
נדמה שהעתיד יהיה אחר. 

אני סבור שזו אולי מערכת הבחירות האחרונה תחת הSixth Party System, אותו מערך בריתות פוליטיות ומאזן כוחות בין מפלגתי שמאפיין את ארה"ב כבר כמעט 60 שנה (ויש האומרים כמעט 100 שנה). 

אנחנו בתקופה של שינוי, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. 
לא מאמינים לי?
במקום להתרכז בתלונות על הילארי ועל דונאלד, הקשיבו לדרך בה האנשים סביבם מדברים. 
התבוננו בדרך בה המערכות הפוליטיות פועלות במערכת הבחירות הזו. 
זו הולכת להיות מערכת בחירות מרתקת, בלי קשר לשאלה מי ינצח או תנצח. 

ואם רק נפסיק להתלונן על רמתם של המתמודדים, ונבין שהעימות כאן הוא על משהו גדול יותר, אולי גם נוכל להינות מזה. 

4.7.2016

40 שנה למבצע אנטבה

אי אפשר ולא נכון להתעלם ממלאת 40 שנה למבצע יונתן, הוא מבצע אנטבה. הפעולה הצבאית הזו שנועדה להציל יותר מ100 נוסעים יהודים וישראליים שנחטפו על ידי טרוריסטים, היא אירוע משמעותי ביותר במאה ה-20. לא רק בפרספקטיבה ישראלית. בפרספקטיבה האנושית. 

האפשרות הזו להתמודד עם טרוריסטים ולהצליח, העדות הזו לעוצמתה של הרוח האנושית, הידיעה שלא חייבים להיכנע, היא משהו שיכול וצריך ללוות מקבלי החלטות בכל מקום, בכל זמן. 

צריך הרבה אופטימיות, הרבה נחישות ולא מעט עוז כדי להחליט על פעולה כזו. אפשר לקוות שמקבלי-ההחלטות שלנו יידעו להמשיך ולהחליט בדרך הזו. 

הסרטון המצוייר הזה שמסכם את המבצע הוא אולי לא התיאור ההיסטורי המוסכם והמדוייק ביותר שיש, אבל הוא בהחלט דרך אפקטיבית לזכור, ולהזכיר: 


הסרט התיעודי הזה של רשות השידור גם הוא כנראה לא יהיה נרטיב היסטורי נאמן לגמרי למקור. אבל גם הוא דרך טובה לזכור ולהזכיר: 

נזכור ונוקיר את סא"ל יהונתן נתניהו ז"ל, שנהרג במבצע. 
נוקיר ונעריך את קורבנו של חייל צה"ל סמ"ר סורין הרשקו שנפצע קשה בעמוד השדרה ונותר נכה צה"ל, משותק בארבע גפיו, המצליח להתמודד עם מצבו בצורה מעוררת-השתאות והערצה. 

נזכור את 4 החטופים הישראלים שנהרגו: 
3 במהלך השתלטות כוחות צה"ל על הטרמינל: 


ונזכור ונזכיר שרוח לוחמי-אנטבה, הרוח הבלתי-נכנעת, זו שיודעת שאפשר גם אחרת, תפעם גם בנו - אם רק תרצו, אין זו אגדה. 

10.6.2016

זה לא צבי. זה צב. וזה לא מצחיק

עצוב. 
מדברים על תהליך של הבראה
אבל גם אם יש שירותים חדשים שצפויים לשפר את חוויית איסוף החבילות (כמו תור בקליק, הזמנת תור דרך האינטרנט, שהיא דבר רצוי מאוד נוכח לימבו ההמתנה בתוך סניפי הדואר) עדיין נ דמה שהדואר מחמיץ את הנקודה הבסיסית.

מכתבים צריכים להגיע בזמן. 
מכתבים צריכים להגיע.
מכתבים, זוכרים ? 

לא רק חבילות בחו"ל. 

כרגיל בישראל, נדמה שמתמקדים בפתרון של בעיה אחת, 
ההגיון שמנחה את ההתמקדות הוא כנראה שיקולי רווח והפסד,
ובדרך ? בדרך מאבדים הבחנה בסיסית בין עיקר וטפל. 

יהיו שיסבירו שזו בעיה נקודתית. וממילא אנחנו בעידן האינטרנט. 
אבל אותם מסנגרים צריכים לזכור שמה שקורה לדואר הוא דוגמא למשילות הישראלית. 
ולכן מה שקורה עם הדואר צריך להדאיג את כולנו. 
שירות ציבורי בסיסי הלך והתפורר במשך שנים. 
תהליך שיקומו הנוכחי הוא בעייתי, בלשון המעטה. 
והחשוב מכל: האם זה מעניין איזשהוא פוליטיקאי או איש ציבור ? 

איך קרה שהשירותים הציבוריים שלנו הפסיקו להיות בעיה שמעניינת פוליטיקאים והפכו להיות בעיה של מישהו אחר
איך קרה שהמצב הזה של חוסר תועלת בפוליטיקאים הפסיק להיות אבסורד משעשע ונהיה חלק מהמציאות הכואבת ? 
כמה זמן יכולה מדינה מודרנית להמשיך ולתפקד כמערכת דמוקרטית, כאשר אין קשר בין בעיות האזרחים לבין תחומי-העניין של נציגי הציבור הנבחרים על ידם ? 

28.5.2016

האמינו יום יבוא (בו הפלסטינים יזכו להנהגה נבחרת אחת)

מבט על ההיסטוריה הפלסטינית מלמד שהתקופה בה היתה נציגות אחת דומיננטית לתנועה הלאומית הפלסטינית, איתה היה אפשר להגיע להסכמות כאלה או אחרות היתה קצרה מאוד. 

עם הקמת אש"ף בידי אחמד שוקיירי במאי 1964, נוצר וויכוח בין ירדן לבין אש"ף על ייצוג הפלסטינים. ירדן, ששלטה בגדה המערבית מאז סוף מלחמת העצמאות, העניקה אזרחות מלאיה לתושביה הפלסטינים ויצרה תהליך של אינטגרציה בין שתי הגדות. אש"ף, לעומת זאת, דרש לאומיות פלסטינית עצמאית, במנותק מן השלטון ההאשמי של המלך חוסיין. 

הויכוח הזה נמשך עד ועידת רבאט , ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית, באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו, בה הכריעו האומות הערביות להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.

ההחלטה הזו, שכמובן התקבלה ללא היוועצות דמוקרטית בפלסטינים עצמם, חיזקה מאוד את אש"ף. למרות שהוא המשיך ליזום פעולות טרור, מדינות רבות הכירו בו והוא קיבל מעמד משקיף בישיבות האו"ם. לאחר נאומו של ערפאת באו"ם ב-14 בנובמבר 1974, הכירו האומות המאוחדות בהחלטות וועידת רבאט ובזכותו הבלעדית של אש"ף לייצוג הפלסטינים. 

כאשר התחיל תהליך אוסלו, עדיין החזיק אש"ף במעמד הזה מבחינה פורמלית. עם זאת, ההנהגה הפלסטינית בגדה וברצועה ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף זמן לא-מבוטל. יש הטוענים כי החשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערער את מעמדם של פת"ח ואש"ף, יחד עם עליית כוחו של חמאס, היו המניעים העיקריים של יאסר ערפאת לכרות את הסכמי אוסלו.

מראית-העין של אחדות פלסטינית של שיתוף פעולה בין חמאס לאש"ף עם דומיננטיות אשפ"ית במסגרת הרשות הפלסטינית הגיעה לשיא של אשליה במסמך האסירים (במאי 2006) והתרסקה סופית עם השתלטות חמאס על רצועת עזה  (ביוני 2007) 

ומאז הפלסטינים שוב נטולי נציגות אחת מוסכמת. איך אפשר לדבר על תהליך מדיני עם אין עם מי ? 

אפשר לדמיין תרחיש פרואקטיבי, בו ישראל שומרת על גישת רבין לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופועלת בנחישות לחיזוק מעמד המתונים. למשל, על ידי הסכמה להקמת נמל בעזה, שינוהל בידי הרשות הפלסטינית, בתנאי שהשליטה בכל שטחי עזה תשוב לידי כוחות הביטחון של הרשות.

סביר יותר לדמיין את החלופה של התעצמות חמאסית בגדה בעקבות מותו (שיבוא, ביום מן הימים) של אבו מאזן וההתפוררות הצפויה של הרשות הפלסטינית בעקבות מלחמות היורשים, שתביא, בסופו של תהליך עקוב מדם, לשליטה של חמאס בעזה ובאיזורי הגדה הנמצאים בשליטה מלאה של הרשות.

מי שחושב שעדיפה הרשות על פני החמאס צריך לזכור את האמת העצובה: ככל שהשנים עוברות הולך ומצטבר המידע כי ערפאת תכנן את האינתיפאדה השניה הרבה לפני שאריאל (אריק) שרון חשב להניח את כף רגלו בהר הבית.
לדוגמא - ראיה שהצטרפה לאחרונה לפאזל הזה:"לפי דיווח באל-אחבאר הלבנוני, כמה שבועות אחרי הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, שלח ערפאת מסר למורנייה, דרך מפקדים בחיזבאללה שהיו בעבר אנשי פתח ונשארו בקשר עם יו"ר הרשות. במסר הודיע ערפאת על ההכנות לקראת פריצתה של אינתיפאדה שנייה. "

נזכיר לכל מי ששכח:
  1. ישראל נסוגה מלבנון ב24 במאי 2000
  2. חסן נסראללה נשא את נאום קורי העכביש ב26 במאי 2000
  3. האינתיפאדה השניה פרצה ב-27 בספטמבר 2000
כלומר, כמה שבועות אחרי הנסיגה, הרבה לפני פריצתה 'הספונטנית' של האינתיפאדה המכונה אינתיפאדת 'אל אקצה'
תכנן אותה ערפאת.

אני תמיד חשבתי שהבחירה בפרטנר טרוריסט, שהיה בדעיכה, כפרטנר להסכמי אוסלו, היתה אחת הטעויות המרכזיות בהם. שניה אולי רק להכרעה להביא הנהגה מבחוץ, דווקא בזמן שבו היה ברור כי היא איבדה את רוב התמיכה שהיתה לה.

אותה טעות התפוצצה לנו בפנים פעמים רבות בדמות פיגועי הטרור הרבים. התשלום על הטעות הגיע לשיא כאשר חמאס, מי שהיה הפופולרי יותר ברחוב הפלסטיני כבר בזמן הסכמי אוסלו, זכה בבחירות ב-2006 למועצה המחוקקת הפלסטינית ולאחר מכן השתלט באלימות על עזה.

ומאז אנחנו שוב תקועים עם שכנים שאין להם הנהגה יחידה. ולך ותדבר ותסכם משהו עם מפלצת דו-ראשית.

יהיו שיאמרו שזה עדיף, אבל המציאות מדברת בעצמה: מחד, נראה שהרשות פועלת בקצה גבול יכולותיה, ומאידך, חמאס הולכים ומתמתנים ככל שהם שולטים בעזה.  למה ? בעיקר בגלל שיש להם יותר מה להפסיד.

המסקנה שלי ? היינו יכולים לשלם את אותו מחיר בפיגועים אם היינו מנסים להגיע להסכם ישירות עם החמאס ב-1993,
 במקום להמליך על הפלסטינים את ערפאת וחבריו.

יש כאן סוג של לקח: כאשר משטרים דמוקרטיים נוהגים בחוסר-דמוקרטיות ביריביהם, הם משלמים על כך מחיר יקר.

האם נזכה לראות בתיקון המצב ? אני נמנה על האופטימיים ומאמין שכן. אבל זה לא יקרה ברגע אחד. ראשית, נצטרך לראות את אבו-מאזן יורד מבמת ההיסטוריה. לאחר מכן, נראה את חמאס משתלט על החלקים ביהודה ושומרון שהם בשליטת הרשות. בשלב הבא כנראה נגלוש להתנגשויות אלימות וכואבות בין ישראל לחמאס.

ואחר כך? אז יקרה מה שהיה צריך לקרות ב-1993. משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים הנבחרים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

זה כמובן לא הכרחי. היתה וישנה ותהיה אפשרות שישראל תשתלט מחדש על עזה. תשמיד את החמאס. תאפשר לאלטרנטיבה חילונית לצמוח מחדש בחברה הפלסטינית.
היתה וישנה אפשרות שישראל תבצע טרנספר לפלסטינים.
אבל שתי האפשרויות האלה הן תאורטיות בלבד.
מה אפשר לעשות והמנהיג הפוליטי הדומיננטי ביותר שהיה לימין מאז ומעולם הוא פחדן בלבו, ואת כל הדברים שהבטיח, ואת כל הדברים בהם איים, הוא לעולם לא יקיים ?
אז מה נשאר? משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

האם ייתכן משא-ומתן כזה ? תביטו על מה שקורה בעזה. חמאס הם כבר מזמן לא הרדיקלים הקיצוניים ביותר שהיו שם.
במצב שנוצר, יש לחמאס יותר אינטרסים להיות ביחסים של אי-לוחמה עם ישראל מאי-פעם.
במציאות הזו, של אויבו של אויבי הוא ידידי, הדרך קצרה להסכמים מדיניים.

יהיו שיגידו שאין להסכמים האלה עתיד. אלה אותם אנשים שאמרו שגם להסכמים עם מצרים אין עתיד.
המציאות לימדה אותנו שיעור אחר. למרבה הצער, את השיעורים הבאים, עד שיגיע יום המו"מ הזה עם חמאס, נאלץ כולנו ללמוד.

30.4.2016

סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי

איך זה קרה לנו, שסוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי אינה נדונה עוד? 

מרוב עיסוק בביטחון ושלום, נשכחה המהות. אותה מהות שמפרידה בין ערביי ישראל לערביי מזרח ירושלים, אותה מהות שמאחדת את ערביי שטחי C ומזרח בירת ישראל: שאלת ההצבעה לכנסת ואפשרות ההשפעה והמעורבות על המדינה שבה אתה חי. 

תושבי מזרח ירושלים, נהנים ממעמד של תושבות קבע מאז 1967, אבל המעמד הזה הוא אליה וקוץ בה: יש תעודת זהות כחולה. יש הצבעה לרשות המקומית. אין אפשרות להצביע לכנסת. ישראל החליטה לתת להם את הבחירה אם להיות אזרחים או תושבי-קבע, ויצרה במו ידיה בעיה שאפשר היה להימנע ממנה. 

אומרים לי שאני במיעוט בשאלת ההצבעה לכנסת של תושבי מזרח ירושלים או בשאלת המעמד האזרחי של הערבים תושבי השטחים. 

אני לא מסכים. 

הסוגיות האלה כלל לא נמצאות במרחב הדיון הציבורי, בעיקר בגלל שהשמאל מקשקש כבר כמעט 25 שנה על הקשר בין סוף הכיבוש וחשיבות המשא ומתן לשלום במקום להבהיר מה הדילמה האמיתית שלנו: 
זה לא עניין של ביטחון אלא עניין של הישרדותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.  

אנחנו לא צריכים לצאת משטחי B ולהגיע להסכמים בנוגע לשטחי C בגלל שזה יביא לשלום. 
זה לא יקרה בדור הזה. 

אנחנו צריכים לעשות את זה בגלל שהאלטרנטיבה תביא להפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית בעוד דור או שניים, 
ואת סופו של המדרון החלקלק הזה רק אפשר לשער. 


26.3.2016

זה לא באמת חשוב אם זו הוצאה להורג או הגנה עצמית.

זה מה שקרה לפני יומיים. 
הויכוחים מתחילים - 
  • מה באמת קרה
  • ומה צריך לקרות 

והם יימשכו כנראה זמן רב. 



אבל אין בהם טעם של ממש, כי בתוך מערכת הצדק החייל צפוי לטעון שהוא לא ביצע הוצאה להורג אלא פעל בהגנה עצמית.
יש פער בין אמת משפטית לאמת פוליטית. 
ולמרבה הצער הדיון הצפוי להתפתח יתיימר להיות דיון משפטי אבל הוא יהיה דיון פוליטי. 
והפחדנים שהם אנשי הציבור שלנו לא יקח על עצמם את הנטל האמיתי - לעמוד מאחורי ערכיהם כל הדרך. 
חייל אחד פעל בהתאם לערכים מסויימים. 
אבל החברה שלנו לא תזכה לדיון מהותי בשאלה מהם ערכינו: האם החברה הישראלית היא חברה הרואה בהוצאה להורג של מחבל גוסס כמעשה ראוי ? 
מה זה אומר על הדמוקרטיה אם היא איננה מסוגלת לנהל דיון אמיתי בעניין הזה ?