11.12.2017

היררכיות

נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם. 

על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי." 


היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה: 
  • "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה." 
  • "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
  • "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
  • "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
  • חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..." 
תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון. 

כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח. 



ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה? 
כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.
שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

29.11.2017

היום לפני 70 שנים החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

כ"ט בנובמבר הוא הכינוי המקובל בישראל לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו ה'תש"ח). התאריך, אחד המועדים ההיסטוריים החשובים בתולדות הציונות, הוא המועד בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל – מדינה ליהודים ומדינה לערבים. 

ההחלטה הידועה במספרה - החלטה 181 - קיבלה את תוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. מבחינה מדינית מדובר בהישג מהמדרגה הראשונה ליישוב היהודי שבדרך. מבחינה מעשית, יום לאחר מכן פרצה בארץ ישראל מלחמת הדרכים, מלחמת אזרחים שהתנהלה בארץ עד לפרוץ מלחמת העצמאות. בסופה של המלחמה השתלבה ישראל כמדינה בין האומות ומאבקה ההיסטורי כנגד החרם הערבי הוא מופת של דיפלומטיה ומעש. 



מבט היסטורי על הדרך הדיפלומטית שעשו היהודים מב' בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור) ועד לכ"ט בנובמבר 1947 (החלטת האו"ם) הוא כמובן מבט במימד אחד מהמימדים הרבים של המפעל הציוני אדיר המימדים שהביא לקוממותה של המדינה היהודית. מבט היסטורי על העבודה הקשה והסיזיפית שהושקעה ביישוב ארץ ישראל מאז 1882 (תחילת העליה הראשונה) ועד לנובמבר 2017, הזמן בו נכתבים דברים אלה, מעניק פרספקטיבה רחבה יותר על הדרך שעשה העם היהודי מאז התחילה הציונות לפעול באינטנסיביות למען שיבת העם היהודי לקיום עצמאי בארצו. 

אפשר למצוא הרבה נקודות ביקורת על פניה של המדינה היהודית בעת הזו. אנחנו היהודים טובים בביקורת עצמית. ריבוי דעות ושיח פתוח בדבר האפשרויות היתה ונשארה אחת מנקודות העוצמה של העם היהודי מימי קדם. עוד בתנ"ך נכתב "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ובעת הזו הרי כולנו יודעים שבכל התכנסות בה מתנצחים שני יהודים נזכה לשמוע לפחות שלוש דעות. הפרספקטיבה ההיסטורית מאפשרת לנו לעצור לרגע את השיח הביקורתי למען רגע של נחת.

בשבעים השנים שעברו מאז שהמתנו דרוכים למוצא-פיו של של ארגון האו"ם עשינו - אנחנו היהודים הציוניים - כברת-דרך. מי ייתן שנדע לנצל את שבעים השנים הבאות בתבונה ובחריצות כך שגם אז נוכל להביט אחורה בשביעות-רצון דומה. 

10.11.2017

וינרוט אכל את אילנה דיין בלי מלח

זו לא הפעם הראשונה שבה האיש הזה נותן קורס בתקשורת לעיתונאי ותיק. התוכנית אמש היתה אחת מתצוגות התכלית המרשימות ביותר שהזדמן לי לראות של עו"ד המגן על לקוחותיו.
מה שאנשים יזכרו מהתוכנית הזו הוא פשוט מאוד, ברור מאוד - וחיוני מאוד לקראת השימוע אצל היועמ"ש ולקראת הדיונים בביהמ"ש - 
א) מדובר היה בעניין שאפשר היה לסגור במו"מ עם החשבת הכללית (כלומר, לא עניין פלילי אמיתי אלא עניין של ויכוח מי היה צריך לשלם על מה) אבל שרה לא מוכנה לקבל את הרעיון שהיא היתה לא בסדר. 
ב) במהותו נתניהו הוא אדם ישר. 
את זה הוא עשה בעבודה עדינה, מדוייקת, תוך שהוא לוקח בחשבון שהוא לא שולט בעריכה אלא מישהו אחר. מהלך של גאונות. 
והדבר העצוב באמת? 
שכל מה שאנחנו יודעים על הפרשיות הללו מלמד אותנו ששתי הנקודות האלה אינן נכונות. 
ההתנהלות של שרה נתניהו כלפי משאבי-המדינה היא התנהלות פלילית. אדם שנוהג בכספי הציבור כאילו הם שלו. 
במהותו, בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי. יש פוליטיקאים ישרים. יש כאלה שאינם אנשים ישרים. הדרך בה בחר נתניהו לפעול בנוגע למה שנכנה, כרגע, כהסתבכויות המשפטיות שלו, איננה דרך של יושרה ציבורית (מהי דרך של יושרה ציבורית? דמיינו מה דן מרידור או בנימין בגין היו עושים בנסיבות דומות). 

התזמון של המהלך הזה - באותו זמן שבו מתקדמות החקירות של ראש הממשלה נתניהו (שנחקר אמש בפעם החמישית!) - נראה כעניין שאיננו מקרי. הוא חייב הרבה תכנון מראש של האנשים המנסים לחלץ את ראש הממשלה מהסתבכויותיו, שהעריכו בזמן הנכון את ההתפתחויות והקצב של החקירות. בשלב הזה ברור שההערכה שלי, כי יש סיכויים גבוהים לכך שההסתבכויות של נתניהו יביאו לכך שהוא לא יצליח לעבור את דצמבר 2017, היתה שגויה. ברור כעת שקצב העניינים בפרשיות הפליליות של נתניהו איננו ניתן לחיזוי בהסתמך על פרשיות פליליות של ראשי-ממשלה קודמים. 
האם נתניהו מצליח לשרוד הודות ליועצים חכמים יותר, התנהלות פוליטית חכמה יותר מצדו, מזל רב יותר, או שמא עובדות שהציבור איננו חשוף אליהן הן אלו שמסייעות בידו? 
ימים יגידו. 

12.10.2017

זמן של חשיבה מחדש?


בשני איזורים בעולם - בכורדיסטאן ובקטלוניה - ניצב העולם הנאור, המפותח, הדמוקרטי
בפני אתגר שכמותו לא חווה כבר שנים הרבה. 

מול עינינו שב ומתייצב עקרון ההגדרה העצמית - אותו עקרון שלכאורה שב לחיים של חסד בעקבות
התפוררות ברית המועצות, 
ושוב קיבל את אותו תוכן ישן נושן שבמקור נועד להפוך את 'המלחמה הגדולה ' למשהו שלא היה לשווא. 
למשהו שהתחבר ישירות אל עקרונות אביב העמים של 1848

אותו עקרון שוב מקבל את אותו נופך של ציניות של תקופת המלחמה הקרה, כשהגדרה עצמית של 
בני-הברית שלי היא דבר חשוב, אבל הגדרה עצמית של בני הברית שלך היא דיקטטורה נוראה. 

עקרונות דמוקרטיים משמשים את ממשלת ספרד כדי לדכא את זכותם של הקטלונים להגדרה עצמית. 
הכורדים המשוועים לעצמאות מוצאים עצמם צפויים להילחם על כך מול כל שכניהם - 
איראן, ממזרח ; עיראק מדרום; טורקיה מצפון; רק ממערב יהיה להם שקט (מסויים), הודות למצבה המפורר של סוריה. 

מי צפוי לבוא לעזרתם של העמים הנדכאים האלה? לא ארה"ב של טראמפ, הנערכת לה לקראת עוד קמפיין נורא 
(או נורא-הוד) בדרום מזרח אסיה. לא האיחוד המערבי השוקע לו אט אט תחת כובד המשקל של החלומות שנועדו להפכו
לעוד ארצות-הברית, אבל אירופאית באופיה. 
דווקא רוסיה, הדמוקרטיה האוטוריטרית (שיש הסבורים כי היא כבר דה-פקטו דיקטטורה מתונה של הקג"ב) צפויה להיות
המשענת של העמים המייחלים למימוש זכותם להגדרה עצמית בעיראק ובספרד. לרוסיה יש אינטרס מהותי להדגיש את 
קוי-הדמיון בין מאבקם של הכורדים ושל הקטלאנים לעצמאות, אל העימות המתנהל באוקראינה. היא הרי טוענת כבר
מספר שנים שמדובר במימוש הזכות להגדרה עצמית של הבדלנים האוקראינים (ושואפת להסוות את האינטרסים הרוסים
סביב הנכסים הצבאיים של רוסיה באיזור שביקש להיפרד מאוקראינה, נוכח התקרבותה של זו אל מערב אירופה). ואכן יש ראיות מצטברות לתמיכה שקטה של רוסיה במאבק הקטלאנים לעצמאות בד בבד להפיכתה של רוסיה למממנת העיקרית של הכורדים.

נוכח חזיון התעתועים הזה אנחנו צפויים לשוב ולראות את העולם מסתחרר אל מרחב שבו האמת והשקר קשורים זה בזה.
איש לא יוכל להאשים את מנהיגי כורדיסטאן או קטלוניה אם יבחרו להעזר בכל מי שיעמוד לצדם. בגידת העולם המפותח בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה תותיר אותם בודדים וחלשים. חולשתם תחייב אותם לפעול בדרך היחידה שנותרה לטובת
עמם. פעם נוספת ניווכח באוזלת-היד של הארגון הבינלאומי שהקימה האנושות בדיוק כדי להתמודד עם מצבים כאלה. 
אבל שרוסיה של פוטין תהיה אבירת החירויות של האנושות ? 

קשה לי להאמין שמישהו היה מסוגל לדמיין או לחזות משהו כזה. 



2.10.2017

טעות מצערת ? לא ולא. זוהי הדגמה של סדרי עדיפויות

בבוקר בהר הרצל בירושלים תואר על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כ"טעות מצערת" עליה התנצל. 

התזמון צרם במיוחד בבואו פחות משבוע אחרי המאמץ הבוטה של רבים מדי מהממשלה הזו להרוויח הון פוליטי סביב החלטת נציג בית המשפט העליון להעדר מהטקס לציון 50 שנה לכיבושי/שחרורי מלחמת ששת-הימים. הם ידעו היטב והבינו היטב את מרחב שיקול הדעת שחייב את אותה ההעדרות כדי שיתאפשר לביהמ"ש העליון שלנו לשמש לנו, גם בעתיד, שכפ"צ סביב המעמד הבינלאומי הסבוך של השטחים הכבושים/המשוחררים האלה. ובכל זאת לא היססו לרגע להטיח האשמות-שווא ולמצות רווח פוליטי זול כשהם מבינים לגמרי את התוצאה המיידית - העמקת הקיטוב בין פלגים בעם שלנו לבין תפיסה ממלכתית של משפט ומדינה. 

והם? למה הם לא באו אל טקס זיכרון ממלכתי לחללי אחת המלחמות הקשות בתולדותינו? 
כי באותו זמן דנה הממשלה בחוק העוסק בהרחבת האפשרות למינויים פוליטיים. 



הם רוצים משילות בסגנון ארה"ב אבל מתעלמים מכך שהאיזונים הפוליטיים בארה"ב נותנים כוח רב יותר לרשות המחוקקת ולרשות השופטת מכפי שיש להם כיום בישראל. 

כל אחת משלוש הנקודות האלה - 
  • התעלמות בוטה מהעדר קונצנזוס ציבורי סביב עתיד יהודה ושומרון
  • אדישות לזכרם של חללינו שנפלו במערכה הקשה 
  • נכונות לפרק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית לשם מינויים פוליטיים 

מצטרפות יחד לתיאור ברור של מה קורה לנו כאן תחת השלטון הזה. 
לא. זו איננה טעות. 
אלה הם סדרי-העדיפויות האמיתיים של נבחרי-הציבור האלה. 

ואם הם שבים ונבחרים שוב ושוב - מה זה אומר על סדרי-העדיפויות של הציבור היושב בציון?

20.9.2017

שלושים שנה לנפילתו של חנוך (פיטר) דנמן ז"ל

הבה נזכור ונזכיר את מי שהיו עמנו ואינם עוד. 

היה היה ילד בשם פיטר דנמן. הוא נולד בהולנד בי"ז בניסן תש"ך. בן לנל ולהנק, הורים נוצרים-קתולים, אח לחינו, מוניקה, רוזה, פאול, גבריאלה, אודה וארתור. בילדותו עברו הדנמנים לעיר אוטרכט. פיטר למד שם בבית-ספר יסודי קתולי. בילדותו הוא השתתף במקהלה קתולית בכנסייה. 

פיטר סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון לגננות. תואר על ידי מכיריו כילד ונער עירני ומלא חיים, וסקרן לגבי כל אדם ורעיון. לאחר שסיים את לימודיו התקשה למצוא עבודה במקצוע הגננות וניצל את זמנו, בין עבודות מזדמנות, ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת-העולם השנייה וגם את ההיסטוריה של השואה.

במלאת לו 22 שנים, עזב את הולנד והגיע לישראל, למושב נס עמים, מושב נוצרי-הולנדי ליד רגבה, בו מצא עבודה בגידול ורדים. פיטר לא התייחס למהלך הזה של מעבר לארץ אחרת בקלות ראש. באחד ממכתביו כתב: "בארץ זרה תהיינה בוודאי בעיות נוספות, כגון בידוד מקרובי משפחה ומתרבות, שפה זרה, מנהגים זרים ונהלים בלתי ידועים, ובדידות אישית."

למרבה השמחה, תוך זמן קצר התיידד פיטר עם תושבים יהודים בסביבה, ברגבה, בנהריה, בכפר מסריק ואף בירושלים. כל הזמן המשיך גם לשמור על קשר מכתבים הדוק עם משפחתו בהולנד.

באחד מימי כיפור התארח אצל משפחה יהודית בירושלים, צם וביקר בבית-הכנסת, והתחיל לחשוב על מעבר ליהדות. הוא מצא תמיכה להתלבטויותיו אצל אביו, שהתחיל להתעניין אף הוא בשפה העברית ובלימודי יהדות. 

כשהחליט על גיור, עזב את נס עמים, אם כי המשיך לשמור על קשר עם יושביו. הוא עבר להתגורר בקיבוץ טירת צבי, עבד שם, ולמד יהדות בקיבוץ שלוחות הסמוך. במרס 1985 סיים את לימודי היהדות, ובאוגוסט באותה שנה הסתיים הליך גיורו. הוא אף עבר ברית מילה ובחר בשם העברי חנוך.

חנוך רכש דירה בעכו, התחיל לעבוד בחברה מסחרית בחיפה, והרגיש שהערכת הממונים עליו מאפשרת לו להתקיים בכבוד. בשנת 1986 קיבל תעודת עולה חדש. הוא התגייס לצה"ל בפברואר 1987. סיים טירונות בגולני אך עקב פציעה ברגלו הועבר ליחידת חיל ההנדסה הקרבית באזור רמת הגולן. בתפקיד פלס. בחודש אוגוסט 1987 הגיעו בני משפחתו לביקור נוסף בארץ. זו היתה הפעם האחרונה בה התראו עמו.

ביום כ"ו באלול תשמ"ז (20.9.1987) - לפני 30 שנה - עלה חנוך לטרמפ ממנו לא זכה לרדת בחיים. הוא הותקף במפתיע בגרזן ונרצח. כמקובל לומר בנסיבות כאלה, מספר ספר היזכור כי חנוך "נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים וארבע אחיות - חינו, מוניקה, רוזה, פאול, גבריאלה, אודה וארתור." 

מפקדו אמר מלות פרידה אלה: "חנוך ז"ל הוכיח רצון עז לשרת כהלכה, דבר לא קל כשמדובר בצעיר בן עשרים ושבע, חייל בודד, ששירת עם בני שמונה-עשרה ותשע-עשרה".
הרב צפניה דרורי, אשר גיירו, ספד לו: "אמרתי לו שלהיות יהודי זה קשה, וחנוך השיב בענווה: 'אני אוהב את היהודים ואת ישראל'".

הבה נזכור ונזכיר את מי שהיו עמנו ואינם עוד.

לקריאה נוספת

5.9.2017

זהבי צדק

פרשיית סרט הקפטן עדיין זוכה לכותרות המעידות עד כמה כדורגל הוא סוג של ציפור נפש לאומית. מעט משונה בהתחשב
בהישגים המוגבלים של נבחרת וקבוצות ישראל לאורך השנים - אבל חשוב לדעת לזהות את המציאות הזו (כפי שאהוד אולמרט למשל, השכיל לעשות בזמנו כפוליטיקאי שהקפיד להופיע במגרשים). 

למי שלא התעניין, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל (כעת בדימוס), החלוץ ערן זהבי, הגיב לשריקות בוז מצד הקהל הישראלי בכל פעם שקיבל את הכדור במהלך משחק הכדורגל האחרון של הנבחרת בהשלכת סרט הקפטן אל הרצפה. 
הוא סירב לשידולים להרימו, ולאחר המשחק הוענש על ידי המאמן ויו"ר ההתאחדות בהשעיה. 
מדוע? שהרי הסרט , לדידם לפחות, הוא סמל לאומי בעל חשיבות. ומהדיווחים התקשורתיים אפשר היה להבין שעוד מחכה לו, לקפטן הסורר, דין משמעתי. 
מדוע? כי כנראה שלדידם הסרט, ממש כמו דגל, אסור לו לגעת ברצפה. 

הישראלי הממוצע מתבונן לו בתקשורת הישראלית ומגלה לתדהמתו אחידות מקיר לקיר - כולם מגנים את הקפטן הסורר. שמחים שהוא התנצל. אבל מגובשים בתפישה שהוא חטא. בחור רגשי משהו שלא הפעיל את הראש וכיו"ב. 

והאמת העצובה היא שמדובר באנשי תקשורת שבוחרים להתחנף לקהל במקום לתבוע מהקהל- מהקהל ולא מזהבי - לקחת אחריות על התנהלות שהיא בגידה (במובן הישן והטוב של המילה) בסמלי הלאום. כי הסמל הוא לא הסרט - אלא הנבחרת. וקהל שורקי הבוז בגדו בנבחרת. 

בגידה? כן - כי על המגרש אצו רצו בחורינו הטובים תוך שהם מפגינים התאמצות פיזית רבה אך עושים זאת באומללות ובמגושמות המאפיינות את רוב שחקני נבחרות הכדורגל שלנו - למרבה הצער עוד מאז היווסדנו -  והקהל במקום לעודד אותם ולעמוד מאחוריהם ולייחל לכך שיבוא המלאך שנאבק בזמנו עם יעקב (יצא תיקו) ויחזקם ויחזק רגלם כנגד הגוי הנורא (שוב יוונים) שבא עלינו לכלותנו - במקום לחזק - הקהל שרק בוז - ומה עשה בכך ? 

הקהל פעל אל מול שחקן שיתרונו, כוחו, האלמנט שלו בריכוז שיתבטא באותו שבריר שניה שבו הוא יהפוך מסירה טובה מהקישור/הגנה/כדור שהשתלט עליו אל בעיטה טובה מספיק אל עבר השער - וחיבל בריכוז שלו !!! (ושוב, למי שלא מכיר - הריכוז האגדי של זהבי הביא לו חוזה במיליונים בליגה הסינית, שם הוא "קורע רשתות" ומוביל את אותה ליגה מושכת ממון וכוכבים מכל העולם בשערים שכבש) 

ומה התגובה מצד הממשלה שלנו ? לגנות את זהבי !? 
במדינה דיקטטורית מתוקנת היו עוברים על כל הקהל, מוצאים מי שרק בוז (בשיטות חקירה ראויות שהצבא שלנו מדגים היטב במקרים של השלכות אבנים ביש"ע ובירושלים המחולקת דה-פקטו לדאבון ליבנו) ואחרי הליך שיפוטי ראוי (אך מזורז לפחות כמו זה שעבר זהבי בהשעייתו) - מלקים כל אחד ואחת מהם (אם אכן היתה שם אישה צופה לרפואה). ההלקאה היתה כמובן מבוצעת באחד מכיכרות העיר פתח תקווה - למען יראו וייראו. 

במדינה דיקטטורית פחות מתוקנת היו מוציאים להורג את כל הקהל - כי מי שעמד ליד מי ששרק ולא נכנס איתו בצורה מיידית לקרב מכות ראוי לשמו להגנה על נפשם הרגישה של 11 בחורינו הרצים אחרי הכדור - שותף לאחריות לפשע הבגידה שהתרחש שם ביציעים (הריקים למחצה, כפי שמאפיין את משחקי נבחרותינו כבר שנים רבות מדי.... עד כדי שעולים בו בצופה בטלוויזיה געגועים לגרנט ולנילסן)

ובמדינה שלנו? מאשימים את הילד שזעק שהמלך עירום, שופטים אותו ומענישים אותו !!! 
אני חייב להודות שלעתים אני מתייאש... 
אבל בניגוד לערן זהבי - לא כל מי שמתייאש פורש.... 

יש מי שבייאושו חולם על העתיד, ומתעקש להאמין שיום יבוא, 
ובאותו יום אנשי התקשורת יפסיקו לנהוג כאילו תפקידם הוא לרצות את ההמון 
ויתחילו לפעול כפי שתקשורת בדמוקרטיה באמת צריכה לפעול ! 

ומה זה אומר ? 
לא לשתף פעולה בהשלכה של שחקן אל הקהל כשעיר לעזאזל - 
אלא להתעקש לא להסיט את הדיון הציבורי מהכשלון המתמשך של התאחדות הכדורגל הישראלית בדרך שבה היא מתפעלת את נבחרת ישראל. 

ואם אנשי התקשורת שלנו מחמיצים כל הזמן ליד השער, למרות שבניגוד לחלוץ זהבי, הם מקבלים הרמות להנחתה כל הזמן, משלל פקידי ואנשי הציבור בישראל שדואגים שלא יהיה לנו רגע דל - אולי כדאי שהעיתונאים שלנו ולא שחקני הכדורגל הכי טובים שיש לנו - אולי כדאי שהם אלה שיפרשו?