בנימין נתניהו לחוץ. על זה כבר אין ויכוח.
מחאת הדיור, בניגוד למחאת מחירי-המזון ושביתת הרופאים, הביאה את נתניהו למקום ללא מוצא.
כאן הוא לא יכול לעשות ספינים, להאשים את הרפתנים ואת הרופאים, ולהימנע מעימותים עם עשירי הארץ.
אבל האמת היא פשוטה, ובמוקדם או במאוחר נתניהו או מחליפיו ייאלצו לקבלה.
תפישת "האדם הרזה" של נתניהו ועמיתיו לדעה, הניאו-ליברליים באשר הם, הגיעה לסוף-דרכה. זו תפישה שעובדת היטב בתקופות של שגשוג עולמי. אבל כשמגיעים המשברים העולמיים, מתברר שלא מספיק שהמדינה תעסוק ברגולציה. יתרה מכך, מתברר שסוג הרגולציה שהמדינה עושה בניאו-ליברליזם נקי, רגולציה הממעטת-להתערב, לא מספיק.
המדינה צריכה לבצע רגולציה עמוקה, שמסוגלת לזהות כשלי-שוק ולפרק אותם. רגולציה שמחייבת העסקת מאות אם לא אלפי מומחים עובדי-מדינה שיהיו מסוגלים לעבור רוזנות-רוזנות, בקרב האימפריות הכלכליות שהוקמו לטייקוני-ישראל, לבחון את עקומת-הייצור, ולזהות היכן וכיצד הפכו אזרחי ישראל לפרות-החולבות של עשירי-הארץ.
המדינה צריכה לשוב ולשקם את תשתיות הרפואה הציבורית, שהתדלדלו בעשרות שנים של כרסום ניאו-ליברלי. אין מנוס מהשקעה תקציבית גדולה בתחום הבריאות, תוך תגמול עודף של רופאים המוכנים לעבוד בפריפריה. זה צעד חיוני ראשון לפיזור האוכלוסיה לפריפריה, יחד עם השקעות דומות בתחום החינוך, המחקר והפיתוח, שרק הן יאפשרו לפריפריה להפוך, בטווח הארוך, לחלופה אמיתית למרכז. הבעיה עם הצעד הזה היא כמובן העלות התקציבית. אבל בואו נהיה כנים: הרי ממילא הציבור במדינת-ישראל מוציא יותר על בריאות וחינוך מאשר רשום בספר התקציב. במקום להמשיך את הפיצול המוזר הזה בין הוצאות ציבוריות מוצהרות להוצאות שהציבור נדרש להוציא מכיסו ולהעביר בדמות ביטוח משלים ותשלומי הורים, הגיע הזמן שהמדינה תחזיר לעצמה את האחריות המלאה והניהול המלא לידי המדינה, לסדר מחדש את סדרי-העדיפויות, ולהפסיק לשבת על הגדר כרגולטור משועמם וחסר-תעסוקה.
המדינה גם צריכה לחזור ולקחת לידיה אחריות על הדיור הציבורי. לצאת מהלימבו אליו הוכנסה על ידי פעולות של פעילים חברתיים דורשי-טוב אך קצרי-ראות שסברו שאפשר להעביר הבעלות על הדיור הציבורי לידי השוכנים בנקודת-זמן, ושכחו שיהיו עוד דורות שיזדקקו לדיור הזה, ושהדרך הנכונה היא לסייע למי שנזקק לדיור הציבורי כך שלא ייזקק לו, ולהמשיך ולהרחיב את הדיור הציבורי, כי דבר אחד שאנחנו הרי יודעים, הוא שאלוהים אוהב את העניים, ולכן הוא דואג שתמיד יהיו רבים מהם. אם האוכלוסיה גדלה - והיא גדלה - תמיד יגדל גם ציבור הנזקקים לדיור ציבורי.
אבל המדינה צריכה גם לעדכן את הגדרות הדיור הציבורי - כי הולך ומסתמן שגם מעמד הביניים הנשחק אינו יכול להרשות לעצמו עוד דיור. וכל זמן שהפריפריה אינה מהווה תשובה של ממש (כי עלויות הדלק והתחבורה הציבורית הלא יעילה מונעות גם ממי שחפץ בכך לעבור לפריפריה אם בפרנסה ואיכות חיים סבירה חשקה נפשו), על הממשלה לייצר פתרונות מגורים בדיור הציבורי - במרכז הארץ. אלה לא חייבים להיות מגדלים מפוארים. אם כבר - להיפך. אפשר לקחת מגדלים מפוארים, וכל קומת מגורים של 200 מ"ר להפוך ל-4 דירות של 50 מ"ר. ככה חיו בשנות ה-50, וככה יכולים לחיות גם היום, זוג עם 2 ילדים שאין בכוחם להרשות לעצמם פתרון דיור סביר אחר.
ונזכיר למשפטנים: אם אפשר לפנות ציבור מגוש קטיף וצפון השומרון למען טובת-הציבור, בוודאי ובוודאי שאפשר לעשות כן גם לציבור מצפון-מרכז ת"א. התועלת תהיה מיידית וברורה הרבה יותר, ולא חייבים לפנות את המתגוררים. פשוט להקצות להם את אחת המיני-דירות שיוקמו בזריזות בתוך הדירה הגדולה שלהם.
ואם הממשלה איננה רוצה להחרים את מגדלי העשירים בישראל, למרות עת החירום והתובנה שצריך לשנות ערכי-יסוד ?
כמובן שיש גם פתרון פשוט אחר: תתכבד ממשלת ישראל, תתקן את חוק התכנון והבניה, תושיב את נציגיה בועדה לתשתיות לאומיות, תתכנן בזריזות רבתי עיר חדשה במרחב הגיאוגרפי שבין נתניה לראשון-לציון, תפנה לחברות הבניה הסיניות הגדולות ותבקש שיקימו את העיר. אם התכנון ייעשה באופן מהיר מספיק, ואם נכונה השמועה שבסין יודעים לבנות מגדלים גבוהים תוך 12 ימים, העיר החדשה יכולה לקום בתוך פחות מחצי שנה. אבל איך תממן המדינה את הקמת העיר החדשה ? קודם כל, העיר החדשה לא חייבת להיבנות בסנדרטים יקרים של שיש ועיצוב, נכון ? שנית, עלות מסויימת תיגבה משכר-דירה הוגן וסביר שייגבה מהמתגוררים (עיר של 50,000 משפחות בכל זאת תכניס למדינה לפחות 50 מיליון ש"ח בחודש שכ"ד, בהנחה של שכ"ד של 1,000 ש"ח לדירה, שכ"ד שאני משוכנע שלא יהיה מי שיתקומם כנגדו). ושלישית, אני משוכנע שמי שיצטרך להתלבט בין הלאמת רוב דירתו הענקית ומגורים בדירתו הקטנטנה שפוצלה ממנה עם שכנים חדשים מהעם שמעליו הוא נהג להתגורר, לבין תשלום מסים נוספים, יעדיף לשלוח יד לכיסו ולרכוש בזריזות ובשמחה מאגרות מלווה-בששון-להקמת-עיר-הדיור-הציבורי-העברית-הראשונה.
אם תרצו - אין זו הגדה.
בשולי הדברים:
יש להודות, אין פתרון קסם. אבל הצעד הראשון לכיוון הנכון, גם אם הוא יביא פתרונות רק בעוד שנתיים עד חמש שנים, הוא פרידה מהניאו-ליברליזם, וחזרה למקום מאוזן יותר של תפקיד הממשלה במשק. רק פשרה בין קיינסיאניזם לניאו-ליברליזם תאפשר פתרון של ממש למצוקות עליהן מוחה הציבור בישראל.
ויפה שעה אחת קודם.
מחאת הדיור, בניגוד למחאת מחירי-המזון ושביתת הרופאים, הביאה את נתניהו למקום ללא מוצא.
כאן הוא לא יכול לעשות ספינים, להאשים את הרפתנים ואת הרופאים, ולהימנע מעימותים עם עשירי הארץ.
אבל האמת היא פשוטה, ובמוקדם או במאוחר נתניהו או מחליפיו ייאלצו לקבלה.
תפישת "האדם הרזה" של נתניהו ועמיתיו לדעה, הניאו-ליברליים באשר הם, הגיעה לסוף-דרכה. זו תפישה שעובדת היטב בתקופות של שגשוג עולמי. אבל כשמגיעים המשברים העולמיים, מתברר שלא מספיק שהמדינה תעסוק ברגולציה. יתרה מכך, מתברר שסוג הרגולציה שהמדינה עושה בניאו-ליברליזם נקי, רגולציה הממעטת-להתערב, לא מספיק.
המדינה צריכה לבצע רגולציה עמוקה, שמסוגלת לזהות כשלי-שוק ולפרק אותם. רגולציה שמחייבת העסקת מאות אם לא אלפי מומחים עובדי-מדינה שיהיו מסוגלים לעבור רוזנות-רוזנות, בקרב האימפריות הכלכליות שהוקמו לטייקוני-ישראל, לבחון את עקומת-הייצור, ולזהות היכן וכיצד הפכו אזרחי ישראל לפרות-החולבות של עשירי-הארץ.
המדינה צריכה לשוב ולשקם את תשתיות הרפואה הציבורית, שהתדלדלו בעשרות שנים של כרסום ניאו-ליברלי. אין מנוס מהשקעה תקציבית גדולה בתחום הבריאות, תוך תגמול עודף של רופאים המוכנים לעבוד בפריפריה. זה צעד חיוני ראשון לפיזור האוכלוסיה לפריפריה, יחד עם השקעות דומות בתחום החינוך, המחקר והפיתוח, שרק הן יאפשרו לפריפריה להפוך, בטווח הארוך, לחלופה אמיתית למרכז. הבעיה עם הצעד הזה היא כמובן העלות התקציבית. אבל בואו נהיה כנים: הרי ממילא הציבור במדינת-ישראל מוציא יותר על בריאות וחינוך מאשר רשום בספר התקציב. במקום להמשיך את הפיצול המוזר הזה בין הוצאות ציבוריות מוצהרות להוצאות שהציבור נדרש להוציא מכיסו ולהעביר בדמות ביטוח משלים ותשלומי הורים, הגיע הזמן שהמדינה תחזיר לעצמה את האחריות המלאה והניהול המלא לידי המדינה, לסדר מחדש את סדרי-העדיפויות, ולהפסיק לשבת על הגדר כרגולטור משועמם וחסר-תעסוקה.
המדינה גם צריכה לחזור ולקחת לידיה אחריות על הדיור הציבורי. לצאת מהלימבו אליו הוכנסה על ידי פעולות של פעילים חברתיים דורשי-טוב אך קצרי-ראות שסברו שאפשר להעביר הבעלות על הדיור הציבורי לידי השוכנים בנקודת-זמן, ושכחו שיהיו עוד דורות שיזדקקו לדיור הזה, ושהדרך הנכונה היא לסייע למי שנזקק לדיור הציבורי כך שלא ייזקק לו, ולהמשיך ולהרחיב את הדיור הציבורי, כי דבר אחד שאנחנו הרי יודעים, הוא שאלוהים אוהב את העניים, ולכן הוא דואג שתמיד יהיו רבים מהם. אם האוכלוסיה גדלה - והיא גדלה - תמיד יגדל גם ציבור הנזקקים לדיור ציבורי.
אבל המדינה צריכה גם לעדכן את הגדרות הדיור הציבורי - כי הולך ומסתמן שגם מעמד הביניים הנשחק אינו יכול להרשות לעצמו עוד דיור. וכל זמן שהפריפריה אינה מהווה תשובה של ממש (כי עלויות הדלק והתחבורה הציבורית הלא יעילה מונעות גם ממי שחפץ בכך לעבור לפריפריה אם בפרנסה ואיכות חיים סבירה חשקה נפשו), על הממשלה לייצר פתרונות מגורים בדיור הציבורי - במרכז הארץ. אלה לא חייבים להיות מגדלים מפוארים. אם כבר - להיפך. אפשר לקחת מגדלים מפוארים, וכל קומת מגורים של 200 מ"ר להפוך ל-4 דירות של 50 מ"ר. ככה חיו בשנות ה-50, וככה יכולים לחיות גם היום, זוג עם 2 ילדים שאין בכוחם להרשות לעצמם פתרון דיור סביר אחר.
ונזכיר למשפטנים: אם אפשר לפנות ציבור מגוש קטיף וצפון השומרון למען טובת-הציבור, בוודאי ובוודאי שאפשר לעשות כן גם לציבור מצפון-מרכז ת"א. התועלת תהיה מיידית וברורה הרבה יותר, ולא חייבים לפנות את המתגוררים. פשוט להקצות להם את אחת המיני-דירות שיוקמו בזריזות בתוך הדירה הגדולה שלהם.
ואם הממשלה איננה רוצה להחרים את מגדלי העשירים בישראל, למרות עת החירום והתובנה שצריך לשנות ערכי-יסוד ?
כמובן שיש גם פתרון פשוט אחר: תתכבד ממשלת ישראל, תתקן את חוק התכנון והבניה, תושיב את נציגיה בועדה לתשתיות לאומיות, תתכנן בזריזות רבתי עיר חדשה במרחב הגיאוגרפי שבין נתניה לראשון-לציון, תפנה לחברות הבניה הסיניות הגדולות ותבקש שיקימו את העיר. אם התכנון ייעשה באופן מהיר מספיק, ואם נכונה השמועה שבסין יודעים לבנות מגדלים גבוהים תוך 12 ימים, העיר החדשה יכולה לקום בתוך פחות מחצי שנה. אבל איך תממן המדינה את הקמת העיר החדשה ? קודם כל, העיר החדשה לא חייבת להיבנות בסנדרטים יקרים של שיש ועיצוב, נכון ? שנית, עלות מסויימת תיגבה משכר-דירה הוגן וסביר שייגבה מהמתגוררים (עיר של 50,000 משפחות בכל זאת תכניס למדינה לפחות 50 מיליון ש"ח בחודש שכ"ד, בהנחה של שכ"ד של 1,000 ש"ח לדירה, שכ"ד שאני משוכנע שלא יהיה מי שיתקומם כנגדו). ושלישית, אני משוכנע שמי שיצטרך להתלבט בין הלאמת רוב דירתו הענקית ומגורים בדירתו הקטנטנה שפוצלה ממנה עם שכנים חדשים מהעם שמעליו הוא נהג להתגורר, לבין תשלום מסים נוספים, יעדיף לשלוח יד לכיסו ולרכוש בזריזות ובשמחה מאגרות מלווה-בששון-להקמת-עיר-הדיור-הציבורי-העברית-הראשונה.
אם תרצו - אין זו הגדה.
בשולי הדברים:
יש להודות, אין פתרון קסם. אבל הצעד הראשון לכיוון הנכון, גם אם הוא יביא פתרונות רק בעוד שנתיים עד חמש שנים, הוא פרידה מהניאו-ליברליזם, וחזרה למקום מאוזן יותר של תפקיד הממשלה במשק. רק פשרה בין קיינסיאניזם לניאו-ליברליזם תאפשר פתרון של ממש למצוקות עליהן מוחה הציבור בישראל.
ויפה שעה אחת קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה