16.4.2013

יום העצמאות 2013

יום העצמאות (או, עבור חלק מהציבור בישראל, יום הנכבה) הוא בראש ובראשונה עוד יום של זיכרון - זיכרון המהלך הודות לו זכה הציבור של היהודים שישבו בארץ-ישראל בעצמאותם המדינית. זיכרון המציאות שקדמה להקמת מדינת-ישראל. זיכרון המציאות שהתהוותה בזמן המלחמה ההיא, המכונה על ידי רוב הישראלים מלחמת-העצמאות. אותה המציאות שהביאה אותנו עד הלום.

כדאי לזכור דברים נכוחים שנרשמו על ידי אחד, עמוס עוז, בוודאי לא מי שחשוד בימניות יתר, בספרו "סיפור על אהבה וחושך" (עמ' 388, 2002):
 "מצפון מדרום, ממזרח וממערב לירושלים השתרעו איזורים ערביים. רק יישובים עבריים ספורים היו פזורים, פה ושם, בסביבות העיר: עטרות ובני יעקב מצפון, קליה ובית הערבה שלחוף ים המלח ממזרח, רמת רחל וגוש עציון מדרום, ומוצא, קריית ענבים ומעלה החמישה ממערב. במלחמת 1948 נפלו רוב היישובים העבריים הללו, יחד עם הרובע היהודי שבין חומות העיר העתיקה בירושלים, בידי הלגיון העבר-ירדני. כל יישובי היהודים שנפלו במלחמת העצמאות בידיים ערביות נמחו כליל מעל פני האדמה - כולם בלי יוצא מן הכלל - והתושבים היהודים כולם עד אחד נרצחו או נמלטו או נלקחו בשבי, אך לאיש מהם לא התירו צבאות ערב לשוב לאחר המלחמה למקומו. הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם 'טיהור אתני' יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה: מתוך שטח מדינת ישראל נמלטו וגורשו מאות אלפי ערבים, אך למעלה ממאה אלף נותרו במקומותיהם. לעומת זאת, בגדה המערבית וברצועת עזה בימי שלטון ירדן ומצרים לא נותרו יהודים כלל. אף לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי-הכנסת ובתי-הקברות נהרסו." 
עוז כתב בהמשך לתיאור הזה, גם פרשנות, חשובה וראויה לזכירה לא פחות, וכנראה יותר (עמ' 388-389): 
"בחייהם של יחידים וגם בחיי העמים, הקונפליקטים הנוראים ביותר הם לא פעם דווקא אלה המתגלעים בין שני נרדפים.... לא תמיד שותפות הגורל מקרבת אותם זה לזה. לא פעם הם רואים איש באחיו לא אח לגורל כי אם דווקא את צלם פניו המבעיתים של רודפם המשותף.... אירופה שהתעללה בערבים, השפילה ועשקה אותם....היא אירופה שרדפה ודיכאה גם את היהודים.... הערבים מביטים בנו ורואים לפניהם לא קומץ ניצולים היסטריים למחצה אלא שלוחה חדשה ויהירה של אירופה הקולוניאלית, המשוכללת והנצלנית.... אנחנו...מביטים ... ורואים לפנינו לא קורבנות כמותנו, לא אחים לצרה, אלא קוזאקים עושי פוגרומים, אנטישמים צמאי-דם". 
מבחינות רבות, גם בלי הסמיכות שבין יום-הזיכרון ליום-העצמאות, קשה לו לאזרח המתבקש לעזוב מעצב-הזכרון לשמחת-העצמאות. בין הכרת-המציאות לחגיגת-העצמאות, חשוב לזכור גם את האמירות האלה על המציאות שלנו. יום אחד, בצורה כזו או אחרת, יבוא הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לפתרונו. אפשר רק לקוות שהפתרון הזה יאפשר ליהודים ולערבים החיים בין הנהר לים עצמאות מלאה, תוך קיום שלו ונינוח, כשכנים טובים. 

הערה: 
מיותר לציין שהכתוב בספר רהוט ונעים יותר לקריאה מהציטיטים המובאים כאן במסגרת מגבלות השימוש ההוגן


15.4.2013

אסון בית המכס העליון

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא הזדמנות לזכור עד כמה לעתים הפער בין חיים ומוות הוא תוצאה של מהלך לא הכרחי, לא חיוני, כשאפשר היה אולי לנהוג אחרת.

לזכור ולא לשכוח - גם כדי שאלה ששילמו את המחיר היקר מכל יישמרו בזיכרון האומה; גם כדי שנכונותם למסור את חייהם באמונת-קדושת-המשימה ובמסירות-הנפש לא תמוש מתודעתנו; גם כדי שאולי בעתיד אירועים כאלה ייחסכו, ואלה שהיו עלולים ליפול, ימשיכו להלך בינינו, לשמחת משפחותיהם וחבריהם, לטובת כולנו. 

אסון בית המכס העליון, הוא דוגמא לעובדה עצובה וידועה (שמשום מה עדיין יש שאינם מכירים אותה): רוב-רובם של הנופלים במערכות ישראל לא נפלו בקרב. באסון הזה, נהרגו 11 לוחמי גולני ימים ספורים אחרי תום מלחמת ששת-הימים, בפעולה של איסוף תחמושת מתוך בונקר סורי, שככל הנראה היה ממולכד, ולא נבדק היטב קודם שהלוחמים נשלחו להוציא את התחמושת מתוכו.

ואלה הרוגי האסון -
יהי זכרם ברוך. 



8.4.2013

יום השואה והאנטישמיות החדשה

כמו שכבר כתבתי פעם בבלוג הזה, אני נמנה על אלה הסבורים שלהשמדות-עם יש שורשים עמוקים בהיסטוריה האנושית. שואת היהודים, כפי שאני סבור שיש לכנות את השמדת-העם שניסו לבצע הנאצים ביהדות אירופה וצפון-אפריקה היא להשקפתי עוד חוליה בשרשרת-הרצחנות הנוראה הזו. 

לא חייבים להסכים איתי, אבל למי שלא מכיר, כדאי לעיין קצת בתולדותיהן של השמדות-עם אחרות (כמה דוגמאות פחות פופולריות - ג'נוסייד המאג'י מאג'י והג'נוסייד של ההררו והנאמה ; רצח העם הטסמני) ואולי גם לעיין בהיבטים פחות מוכרים של שואת היהודים כפי שלמשל באו לביטוי בקרואטיה העצמאית של מלחמת העולם השניה

זו החובה המוסרית של כולנו, כבני-אנוש, להזכיר ולזכור את האירועים האלה, בהם הגיעה האנושות לשיאים של זוועה ושפל.

זו גם החובה המוסרית של כולנו לנסות ולהבין אותם, כדי שנוכל למנוע את הישנותם. 

כאמור, אינני מסכים עם אלה הטוענים לייחודיות יוצאת-דופן של השואה לעומת השמדות-עם אחרות.

כל השמדת-עם מיוחדת היא, בדרכה שלה.

עם זאת, אף אחד אינו יכול להתכחש לכך שליהודים יש ייחודיות משלהם - בהיותם קורבן לשנאה רצחנית ועקבית במשך תקופה ארוכה מאוד בהיסטוריה האנושית.

הדוגמאות הן רבות מספור, אבל נזכיר רק כמה - 
קל היה להמשיך את הרשימה, עוד ועוד. אבל אני חושב שהנקודה ברורה דיה. 

אסור להתכחש לכך שהשנאה העומדת בבסיס גילויי-האלימות הקיצוניים האלה, האנטישמיות, לא נעלמה מהעולם.

לא זאת בלבד, אלא שהיא זוכה בתקופה הזו לעדנה, דווקא בקרב האנשים המגדירים עצמם כנאורים ביותר, בדמות האנטישמיות החדשה

במסווה של התנגדות לפעולותיה של מדינת-ישראל על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני הלכה והתגבשה התופעה של הקדשת יחס שונה ומיוחד במינו למדינת-ישראל המאפשר הצגתה באופן שלילי וביקורתי ביותר, בכל נסיבות שהן. כתוצאה מעיגון התפישה של מדינת-ישראל כיישות חורשת-רע, נוצר היזון-חוזר של שנאת-יהודים ברחבי-העולם. 

התופעה הזו, שרבים טוענים כי החלה בשנות ה-60'  הולכת ומקבלת לגיטימציה ברחבי-העולם. יש בתהליך התגבשותה  עליות ומורדות, ככל תהליך, אך אי אפשר להתעלם מכך שהמאה ה-21 היא תקופת-עדנה לאנטישמיות החדשה (למשל - ועידת האו"ם הראשונה נגד הגזענותועידת האו"ם השניה נגד הגזענות).

בדיוק כמו בנסיונות הויכוח עם האנטישמים "הישנים", אין למבקש להתווכח ולהתדיין עם מי לדבר. הם מחזיקים בדעותיהם גם כאשר מדדים אובייקטיביים מעידים על כך שישראל איננה בולטת לרעה כלל ועיקר בהשוואה למדינות אחרות. הם סבורים שהטיעון כי אולי ישראל איננה צריכה להתקיים כלל הוא לגיטימי, למרות שלא היו רואים אותו ככזה בנוגע לשום מדינה אחרת על פני כדור-הארץ, והם מצליחים ליישב את הסתירה בין התפישה העצמית שלהם כנאורים לבין הנכונות לשלול את הזכות להגדרה עצמית מהעם היהודי, ללא רגע של פקפוק או תחושת אי-נוחות. 

אי-הרציונליות שבבסיס האנטישמיות החדשה, הוא הצריך לעמוד במרכז תשומת-לבם של אלה הגורסים כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יביא להעלמותה של האנטישמיות החדשה. נכונותם של אינטלקטואלים אירופאיים לדון באפשרות העלמותה של ישראל מעל מפת כדור-הארץ צריכה להדאיג את ראש-הממשלה בנימין נתניהו לא-פחות משאלת הגרעין האיראני. בעוד ששאלת הגרעין האיראני איננה יכולה להיפתר באמצעות נאומים והסברים, האנטישמיות החדשה יכולה וצריכה להיענות בקמפיין חינוכי רחב-היקף. ולא בכדי - השנאה העמוקה, השיטתית, הלא-רציונלית היא היא הנושאת בחובה זרעים  של איום בשואה עתידית.