יום העצמאות 2013

יום העצמאות (או, עבור חלק מהציבור בישראל, יום הנכבה) הוא בראש ובראשונה עוד יום של זיכרון - זיכרון המהלך הודות לו זכה הציבור של היהודים שישבו בארץ-ישראל בעצמאותם המדינית. זיכרון המציאות שקדמה להקמת מדינת-ישראל. זיכרון המציאות שהתהוותה בזמן המלחמה ההיא, המכונה על ידי רוב הישראלים מלחמת-העצמאות. אותה המציאות שהביאה אותנו עד הלום.

כדאי לזכור דברים נכוחים שנרשמו על ידי אחד, עמוס עוז, בוודאי לא מי שחשוד בימניות יתר, בספרו "סיפור על אהבה וחושך" (עמ' 388, 2002):

 "מצפון מדרום, ממזרח וממערב לירושלים השתרעו איזורים ערביים. רק יישובים עבריים ספורים היו פזורים, פה ושם, בסביבות העיר: עטרות ובני יעקב מצפון, קליה ובית הערבה שלחוף ים המלח ממזרח, רמת רחל וגוש עציון מדרום, ומוצא, קריית ענבים ומעלה החמישה ממערב. במלחמת 1948 נפלו רוב היישובים העבריים הללו, יחד עם הרובע היהודי שבין חומות העיר העתיקה בירושלים, בידי הלגיון העבר-ירדני. כל יישובי היהודים שנפלו במלחמת העצמאות בידיים ערביות נמחו כליל מעל פני האדמה - כולם בלי יוצא מן הכלל - והתושבים היהודים כולם עד אחד נרצחו או נמלטו או נלקחו בשבי, אך לאיש מהם לא התירו צבאות ערב לשוב לאחר המלחמה למקומו. הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם 'טיהור אתני' יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה: מתוך שטח מדינת ישראל נמלטו וגורשו מאות אלפי ערבים, אך למעלה ממאה אלף נותרו במקומותיהם. לעומת זאת, בגדה המערבית וברצועת עזה בימי שלטון ירדן ומצרים לא נותרו יהודים כלל. אף לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי-הכנסת ובתי-הקברות נהרסו." 

עוז כתב בהמשך לתיאור הזה, גם פרשנות, חשובה וראויה לזכירה לא פחות, וכנראה יותר (עמ' 388-389): 

"בחייהם של יחידים וגם בחיי העמים, הקונפליקטים הנוראים ביותר הם לא פעם דווקא אלה המתגלעים בין שני נרדפים.... לא תמיד שותפות הגורל מקרבת אותם זה לזה. לא פעם הם רואים איש באחיו לא אח לגורל כי אם דווקא את צלם פניו המבעיתים של רודפם המשותף.... אירופה שהתעללה בערבים, השפילה ועשקה אותם....היא אירופה שרדפה ודיכאה גם את היהודים.... הערבים מביטים בנו ורואים לפניהם לא קומץ ניצולים היסטריים למחצה אלא שלוחה חדשה ויהירה של אירופה הקולוניאלית, המשוכללת והנצלנית.... אנחנו...מביטים ... ורואים לפנינו לא קורבנות כמותנו, לא אחים לצרה, אלא קוזאקים עושי פוגרומים, אנטישמים צמאי-דם". 

מבחינות רבות, גם בלי הסמיכות שבין יום-הזיכרון ליום-העצמאות, קשה לו לאזרח המתבקש לעזוב מעצב-הזכרון לשמחת-העצמאות. בין הכרת-המציאות לחגיגת-העצמאות, חשוב לזכור גם את האמירות האלה על המציאות שלנו. יום אחד, בצורה כזו או אחרת, יבוא הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לפתרונו. אפשר רק לקוות שהפתרון הזה יאפשר ליהודים ולערבים החיים בין הנהר לים עצמאות מלאה, תוך קיום שלו ונינוח, כשכנים טובים. 

הערה: 
מיותר לציין שהכתוב בספר רהוט ונעים יותר לקריאה מהציטיטים המובאים כאן במסגרת מגבלות השימוש ההוגן.