12.9.2013

עליית מדרגה ?


כשהם יביטו אחורה, ההיסטוריונים, איזה יום הם יסמנו בתור היום בו התחילה ההסלמה ? היום שבו הדשדוש הישראלי במו"מ עם הפלסטינים הביא סופית לגלישת הסיר המבעבע  ?האם הם יחשבו, בדומה לאותו גורם צבאי, שהיום שבו הוסרה מראית-העין השלווה גם מעל האתר המורכב המכונה קבר יוסף, הוא היום בו השתנו פני הדברים ? 

אולי הם יביטו על דיווח דובר צה"ל באוגוסט על רצף נסיונות הברחת נשק חם אל תוך ישראל, כנקודה שמציינת הגברת מאמץ יזום לטרור מצד הפלסטינים ? 

אולי הם יביטו על אירועי ה-26/8 בקלנדיה, במסגרתם מעצר מבוקש שהסתבך התפתח להפרות סדר נרחבות במסגרתן כוח צה"ל שביצע המעצר ונקלע לסכנת-חיים בעקבות המהומות שהתפתחו פתח בירי באש חיה, בעקבותיו נהרגו שלושה פלסטינים ? (התיעוד מהשטח מבהיר את מורכבות המצב והסכנה שבה היה הכוח, אבל למרות שהוא מקל על קבלת גירסת צה"ל בדבר הצורך בירי כדי להגן על חיי החיילים הוא איננו מבהיר את השאלה הבסיסית: האם התנהלות נבונה יותר של מפקדי הכוח היתה יכולה להביא להשלמת המעצר ללא הסיבוך שלאחריו)


אולי אירועי יידוי-האבנים בהר-הבית ביום השישי שלאחר ראש-השנה היהודי  (4/96/9) הם שייתפשו כאותה נקודה שבה התבשיל הישראלי-פלסטיני הגיע לבעבוע, לרגל חגי תשרי ? 

אני כמובן סבור שהיום שבו התחילה האינתיפאדה השלישית מוקדם בהרבה. כתבתי כבר כמה פעמים - במרץ, במאי, וביוני - על המצב הישראלי-פלסטיני, והבעתי את דעתי החד-משמעית, כי מדובר כבר באינתיפאדה לכל דבר ועניין (אז אגב, לא הכרתי את סיכום אירועי ינואר-יוני 2013 שהכין מוקד הצלה יו"ש (פורמט PDF), שמבהיר באופן מיטבי את רמת האינטנסיביות של האירועים).

אז למי צריך להאמין ? 
שפטו בעצמכם: 


למי שמנסה לעקוב אחרי פרטי-המידע בשטף האינטרנטי, קשה לעתים לעשות סדר בבלאגן. הבחירה של כלי-תקשורת לדווח על אירוע פלוני ולהימנע ממתן כיסוי תקשורתי לאירוע אלמוני, היא דומה מאוד. לעתים יש בבחירה הרבה סבירות. לעתים, ובמיוחד כשמדובר במציאות הפוליטית, יש בבחירה הרבה חוסר-אחריות. 

אירוע אחד, חיובי באופיו, מעיד על טיבו ואופיו של המבט של כלי-התקשורת העיקריים בישראל, הרבה יותר מכל לקט האירועים השליליים שהתאספו להם בימים האחרונים. ב-28/08/2013 דיווחה התקשורת על סיור צה"ל אשר צולם חוגג ורוקד במסיבה פלסטינית. האירוע עצמו, חריג כל-כך באופיו בהשוואה לשאר האירועים בלקט, היה יכול להיות שביב של תקווה בשלל הידיעות המטרידות, אבל הדרך שבה התקשורת הישראלית בוחרת למסגר אותו, מבהירה עד כמה שביבים של תקווה הם חסרי-סיכוי כיום. אך לא זאת בלבד - בעבר, עצם הנסיון ליצור קשר חיובי בין יהודים לערבים הועלה על נס בתקשורת המיינסטרים. לא רק לצורך טיפוח התקווה, אלא גם בגלל התועלת הברורה שבתקשורת יעילה בין הצדדים. בפרדיגמה של פעם, השתתפות של אנשי ביטחון ישראליים בשמחה של "הצד השני" היתה דבר שתועלתו ברורה וכדאיות הסיכון התאורטי שבו מובנת מאליה (הן בגלל חוסר הסבירות שבפעולה מסכנת-חיים מהצד האחר בסוג כזה של אירוע על כל ההשלכות שבפגיעה שבכבודו ובשמחתו של בעל האירוע; הן בגלל היחס הכולל שבין הסיכון לתועלת).

היום, מתוך פרספקטיבה פרנואידית, המושתתת על ראיית המסוכן בכל דבר, המדרגת את סדרי-העדיפויות של החברה הישראלית כך שעמדתו של מפקד בכיר בצה"ל כי עדיף מותו של חייל על חטיפתו מובעת בריש-גלי, בלי בושה ובלי סיכון קידומו העתידי בצבא,,  גם אירוע כזה מדווח רק מתוך ביקורת שלילית על שיקול הדעת של החיילים. רק מתוך ראיית המסוכן, חורש-הרע, והשלילי בצד שכנגד. 

חוסר היכולת לקבל את רצונם של הצעירים לובשי-המדים לשמוח, הוא כמובן לא תופעה חדשה בישראל, אבל החלון הזה אל נשמתה של החברה המיינסטרימית הישראלית, מדגים היטב עד כמה דלים הסיכויים של המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים, ואולי גם מבהיר טוב יותר מדוע רבים מן הצד השני בוחרים את שבחרו לאורך השנה האחרונה, שנת האינתיפאדה השלישית. 

אין תגובות:

פרסום תגובה