15.1.2014

הספד לאריאל (אריק) שרון

אריאל שרון הובא למנוחות השבוע. האיש, אחד משלושת הבולטים שבין 'הבנים המייסדים' של מדינת ישראל (יחד עם יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס יבדל"א), חי חיים שהיוו שילוב מרתק של עשייה בטחונית, עשייה מדינית ועשייה אזרחית.

כל כך הרבה הדים מעלים הצמתים ההיסטוריים בהם עבר. מלחמת העצמאות; קרבות לטרון; היחידה 101; חטיבת הצנחנים; קרב המתלה; כיבוש מתחם אום-כתף; הטרור ברצועת עזה; חציית התעלה במלחמת יום-הכיפורים; תפקידו הפעיל בהקמת מערך המפלגות שזכה לשם "הליכוד", מעורבותו האפקטיבית במפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים; הפינוי מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים; מבצע שלום-הגליל/מלחמת לבנון הראשונה; ועדת כהאן והכרעתה בעניין הטבח בסברה ושתילה; שנות כהונתו הארוכות כשר, מהן בעיקר זכורה פעילותו כשר השיכון והבינוי בזמן קליטת גל העליה הגדול מברית-המועצות לשעבר; התקופה שבה נדמה היה שהולכת וקרבה לסיום הקריירה הפוליטית הענפה שלו; עלייתו להר-הבית ששימשה/תירצה את פריצת האיתניפאדה השניה; קיום התנבאותו של איש-סודו, אורי דן, כי מי שלא רצה בו כשר הביטחון, יקבלו כראש הממשלה. ואיזו תקופה זו היתה - התמודדות עם האינתיפאדה השניה; הקמת גדר-ההפרדה; ההכרעה על ההתנתקות; הקמתה של תנועה פוליטית מרכזית חדשה בדמותה של "קדימה".

היו רבים שאהבוהו אהבת-נפש. היו רבים לא פחות ששנאוהו שנאה עזה ומרה. מעטים נותרים אדישים כלפיו.

לי נדמה שחלק גדול מהביקורת שנמתחה עליו לאורך השנים נמתחה שלא כצדק ונבעה מהעובדה הפשוטה, הקשה, שפניו של אריאל שרון היו פניה של החברה הישראלית.

אחרי קרב המיתלה עוכב קידומו במשך שנים, תחת הרמטכ"לים דיין ולסקוב, ורק כאשר הגיע הרמטכ"ל רבין זכה לדרגת האלוף, מינוי אליו דחף דוד בן-גוריון, שראה בשרון וינגייט מודרני. סיבת העיכוב - הטענה שלא אמר אמת, וביקורת שנמתחה עליו מצד פיקודיו. אבל מי לימד את שרון שלא לומר אמת ? הלא כבר בפעולת קיבייה, הרבה לפני מערכת סיני, שמע את ממשלת ישראל מכחישה את מעורבותו של הצבא. מערכת סיני עצמה הוצגה באופן לא-מלא מול החיילים, כוח הצנחנים שנשלח אל מעבר המתלה לא ידע מה התכלית האמיתית של המבצע, וכדבריו של ההיסטוריון מוטי גולן "מי שמכנה מלחמה בשם 'מבצע', צריך להתייחס בהבנה לכינוי תנועתו של גדוד שלם אל תוך מיצר יבשתי מבוצר, בשם 'סיור מצומצם'".

בעקבות הטבח בסברה ושתילה  מתחה ועדת החקירה, ועדת כהאן, ביקורת על תפקודם של ראש-הממשלה, שר החוץ ובכירי הצבא, אבל ברמה הפוליטית הסיקה מסקנות אופרטיביות קשות - איסור על המשך כהונה כשר ביטחון - רק כנגד אריאל שרון. כשזוכרים את הדמויות שישבו בממשלה - מנחם בגין, יצחק שמיר, ורבים אחרים; כשזוכרים שהשר דוד לוי הזהיר מפני תוצאות אפשריות באותה ישיבת ממשלה שלפני ההכרעה להעביר האחריות על ההשתלטות על המחנות לידי הפלנגות; כשזוכרים שהיועץ המשפטי לאותה ממשלה היה יצחק שמיר, חברו הקרוב של אהרון ברק, שישב בועדת החקירה, קשה שלא להרגיש שההתמקדות בשרון היתה התמקדות - בהתחשב בנסיבות האירועים - לא הוגנת.  שוב מצא עצמו שרון נושא על כתפיו הרחבות ביקורת שהיה ראוי להטיחה בממשלה כולה.

ההתנתקות מרצועת-עזה וצפון השומרון היא אולי הדוגמא החזקה מכל. החברה הישראלית קיבלה הכרעה דמוקרטית. בדומה להכרעות דמוקרטיות אחרות, היו בדרך להכרעה מאבקים, לבטים, הבטחות שהופרו, אבל ברמה המוסדית, נשמרו התהליכים הפורמליים. ההכרעה היתה קשה, על גבול הקונצנזוס, אבל מרגע שהתקבלה ההכרעה, במשטר דמוקרטי תקין, צריכים הכל לקבל אותה - כהכרעה משטרית. כשאתה קורא את הדברים שנכתבים השבוע, אתה רואה שעבור רבים יש בלבול מושגי עז. במקום להבין זאת כהכרעה של מדינת-ישראל, הם רואים זאת כהכרעה של אריאל שרון (למשל - אורי אליצור בNRG; יהודה יפרח ב-NRG). לא על כך תהא תפארתם. ראש-הממשלה אריאל שרון אולי הניע תהליכים, אבל במשטר דמוקרטי, בוודאי בדמוקרטיה פרלמנטרית, האחריות לא מוטלת על כתפיו של איש אחד. בתהליכים דמוקרטיים, משמתקבלת החלטה - צריך לנהוג בה כאילו הכריעה עליה החברה כולה. ובל נשכח שבין המצביעים בעד ההתנתקות בישיבות הממשלה היה אחד, פלוני, בנימין נתניהו. אבל תפקידו איננו נזכר בקרב אלה המבקשים לייחס את ההכרעה הזו רק לאריאל שרון.

כיצד קרה שפניו של אריאל שרון הפכו לפניה של החברה הישראלית ? סביר להניח שנקודת-המפתח היא הפיכתו למפקדה של יחידה 101, אותה יחידת קומנדו ראשונה בצה"ל ששבה ולקחה את היוזמה לידי צבא-ישראל. אותה נקודה שבה תכונותיו הטרומיות אפשרו לו ליזום ולהניע תהליכים הביאו לכך שהרבה קרדיט ניתן לו על תפקוד היחידה, על תורת-הלחימה שלה, על הדרך שבה השתלבה בצה"ל, ועל הדרך שבה השפיעה ושינתה את צבא ישראל באותן שנים. דומני שחלק לא-קטן מהקרדיט שניתן לו בפועל, הגיע גם לרבים וטובים אחרים (הבולטים שבהם, לטעמי :מישאל שחם, יוזם הקמת היחידה ושלמה באום, מעצב תורת-הלחימה שלה), אבל כבר אז באה לידי ביטוי השטחיות הישראלית המתקשה לזהות עבודת-צוות והמבקשת להעניק את התהילה ליחידים, ומרגע שנמצא שם ופנים לגבורה הישראלית החדשה, כנראה שנגזר גורלו של אריאל שרון להיות נושא הדגל והאחריות.

הצדדים הטובים והרעים שבאישיותו הם הצדדים הטובים והרעים שבחברה הישראלית. אל לנו להתכחש לכך.

במבט לאחור על חייו של אריאל שרון, כל אחד יסמן ויראה את  הבולט בעיניו. איש כמובן לא יתעלם מתפקידו הבולט בהיסטוריה הצבאית-בטחונית הישראלית. סביר להניח שגם פרספקטיבה מאוחרת לבת-זמננו לא תתעלם משלל תפקידיו הפוליטיים השונים כשר, וממה שקרה במהלך כהונתו כראש-ממשלה. 

אבל לטעמי, כמה נקודות חשובות בעשייתו - לחיוב ולשלילה - לא מקבלות מספיק תשומת לב:

  • תרומתו לעיצובה של המפה הפוליטית הישראלית המודרנית היא עצומה. כפוליטיקאי צעיר הוא היה אחד הבולטים במניעי תהליכי האיחוד שהביאו להקמת "הליכוד".  כפוליטיקאי קשיש הוביל את מהלכי הקמת "קדימה", ובכך שב והציג במפה הפוליטית הישראלית השסועה לימין ולשמאל תנועת מרכז. קל לשער לאור הצלחתה של קדימה בבחירות הראשונות בהן התמודדה, למרות שמצבו הבריאותי לא אפשר לו להתמודד בבחירות בעצמו, כי הגורל לה זכתה התנועה היה אחר. אבל גם במציאות הנוכחית קל לראות שגלי ההדף שייצר המהלך הזה עדיין משפיעים, בדמותה של תנועת "יש עתיד". 
  • לעומת התרומה החשובה שלו לעיצוב המפה הפוליטית,נכשל אריאל שרון כשלון גדול בנסיונו לשנות את אסטרטגיית היסוד של הצבא ומערכת-הביטחון. האיש שהחזיק בתפישות אקטיביות של הגנה לא הצליח להשפיע רבות על התפישות של המערכת בתור אלוף ושר. בהקשר הזה הפער בין מה שמקובל לייחס לו על תרומתו לחשיבה הצבאית הישראלית בתור קצין זוטר יחסית, לבין מה שעשה בפועל כקצין בכיר, כשר ביטחון וכראש-ממשלה, אומר דרשני. הניגוד אף חריף יותר אם נזכור שכאלוף בזמן מלחמת ההתשה התנגד להקמת קו בר-לב אך כראש ממשלה הוא האחראי להקמת גדר-ההפרדה.
  • אי אפשר להתעלם מכך שאריאל שרון, נכון לכתיבת דברים אלה, היה ראש-הממשלה האחרון שהעז לנסות ולעצב את גבולות-הקבע של ישראל. למרות שעשייתו נקטעה עקב בריאותו, התרומה שלו מחד למפעל ההתנחלות ומאידך עשייתו במהלך ההתנתקות יצרה מצב, בו לראשונה מאז 1967, גבולות השליטה של ישראל אינם נמצאים תחת איום דמוגרפי ישיר של הפיכת הרוב היהודי למיעוט. מהבחינה הזו, ההכרעה לצאת מעזה העניקה לממשלות שבאו אחרי ממשלת-שרון אורך נשימה גדול יחסית, לבחון, לשקול ולהתלבט כיצד יש להתוות את גבולות-המדינה.  

אוהביו ושונאיו כאחד יסכימו על נקודה אחת: בכל סקירה היסטורית של מדינת-ישראל, יינתן מקום בולט, עם נקודות זכות רבות ולא מבוטלות, לאיש הצבא שהיה למדינאי, לראש-הממשלה האחד-עשר של מדינת-ישראל, לאלוף (במילואים) אריאל שרון ז"ל.

לקריאה נוספת

אין תגובות:

פרסום תגובה