יום שישי בבוקר. פלסטיני 'מיידה אבנים' נהרג מירי קצין בכיר. וזה קורה יום אחרי יום השנה לרצח מוחמד אבו-חדיר.
ואנחנו כבר יכולים לדמיין את הלהבות שהתרחישים יחזו...
אבל חכו רגע. אל תביטו קדימה. תביטו אחורה. חשבו על רצף אירועי הטרור שחווינו כאן, בארץ הקודש, בימים האחרונים.
חברו את מה שקורה להתראות על פיגועי-נקמה אפשריים סביב יום השנה לרצח אבו-חדיר. הוסיפו לתמונה את ההודאה המשטרתית (סוף סוף !) במעט ובמאוחר - כי זריקת אבנים הן פיגוע, ועכשיו חשבו מחדש בתודעתכם על היקף האירועים האמיתי של הימים האחרונים.
מבינים מה קורה מסביבכם?
מיידה האבנים של הבוקר הוא לא דוד שנהרג במפגש עם גוליית חמוש היטב. נהרג טרוריסט מאומן ומיומן במסגרת מארב רגימה בסלעים ואבנים גדולות, מהלך מאורגן, שיטתי, מסוכן להחריד, כמותו מתרחשים רבים בשנים האחרונות.
המהלכים האלה, שעדיין נתפשים בתקשורת המקומית והזרה כסוג של מהלך מחאה לגיטימי, לא-מסוכן, הם מרכיב בולט במאבק השיטתי הבוער סביבנו כבר שנים בלי שמישהו מדבר על זה.
חברו את הנקודות בין שלל האירועים הבטחוניים שעוברים על מדינת ישראל בשנים האחרונות. אנחנו נלחמים בתוך האינתיפאדה השלישית.
וכמעט אף אחד לא מדבר על זה.
האומנם זהו האינטרס הישראלי? לא להודות בכך שאנחנו במלחמה ? לשלוח מדי יום אזרחים ליומם בלי שהם מודעים לגודל האיום ? לדבר על האיום הערטילאי של איראן ולא על האיום שנוכח כאן ?