נער פלסטיני שנעדר מביתו והחמאס דיווח שנורה על ידי צה"ל, שב לביתו בריא ושלם אחרי שנתפס בסיני על ידי כוחות הבטחון המצריים.
10.3.2010
הבמאי של "עג'מי" מגיב למהומה בישראל סביב הקושי של הבמאי-שותף שלו להזדהות עם ישראל : חובה לקרוא
יש מעט הזדמנויות שהתקשורת הישראלית נותנת, להחשף למישהו שבאמת מנסה להקשיב לצד השני. זו אחת מהן.
"מכל הסיפור הזה, בסופו של דבר, הוצגו רק שלושה משפטים של סכנדר ועוד שלושה משפטים שלי. בא בן אדם שיוצא מאירוע גדול ופתאום מתנפלים עליו ברחוב ושואלים אותו שאלות ואין לו זמן לחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו אומרים משהו ומתכוונים למשהו אחר. לא שסכנדר לא התכוון למה שאמר, אבל זה היה על רגל אחת ומה שהוצג היה מאוד שטחי ומאוד צר. מצער אותי לראות שאין עניין להעמיק את זה,שאין עניין להבין מה עומד מאחורי כל הדברים האלה".
מומלץ בחום. לקרוא, ולחשוב.
4.3.2010
האם נכון לומר שישראל ההודפת את מבקשי-המקלט האפריקאיים בחזרה למצרים נוהגת כמו שווייץ במלחמת העולם השניה ?
נתקלתי בקישור הבא העוסק במחאה על השוואה שעשתה אושרת קוטלר בפינתה בערוץ 10, בין חיילי צה"ל לסייעני נאצים שוויצרים, שהתנכלו לפליטים יהודים במלחה"ע השנייה. הקישור מביע מחאה חריפה על ההשוואה הזו.
לדעתי, עצם ההשוואה בין ישראל של היום לשוויץ של אז, נכונה ובמקומה. אותם טיעונים כנגד קבלת פליטים יהודים לתוך שווייץ משמשים כיום כנגד קבלת פליטים אפריקאיים לתוך ישראל.
כל מי שמכיר את המאמצים ששווייץ משקיעה בהגנה ובכוחות הבטחון שלה, יודע שחרף היותה נייטרלית מאות בשנים, היא תופשת את עצמה כמדינה מאויימת, לא הרבה פחות מכפי שישראל תופשת את עצמה.
על השאלה של תפישה עצמית בוודאי אפשר להתווכח, אבל כך גם אפשר לומר על ישראל: המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון (שהוא גם כנראה מעשרת הצבאות החזקים בעולם), אשר עדיין תופשת את עצמה כמדינה חדשה הנתונה לסכנה-קיומית, הן מול נשק גרעיני איראני והן מול אבניהם של מפגינים פלשתינאים.
יתרה מכך, שווייץ היתה אומנם נייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל כך הייתה גם נורבגיה לפני שנכבשה על ידי גרמניה. אירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים לא היתה מקום שלו ובטוח יותר מהמזרח-התיכון. אולי אפילו פחות, בהתחשב במספר המדינות הרודניות בעלות שאיפות ההתפשטות.
ואם נתמקד בטיעון הישראלי הפופולרי ביותר, כל מי שמכיר את המספרים מבין שהטיעון "החזק" ביותר כנגד קליטת פליטים אפריקאיים - הכמות האדירה שתתחיל לנהור אל עבר ישראל - היה יפה גם לגביה של שווייץ.
ואחרון - שאלת איום החיים המיידי לא פשוטה וקלה כמו שנדמה לטוענים כנגד קליטת פליטים. עצם העובדה שהיהודים נרצחים על ידי גרמניה הנאצית לא היתה עובדה ידועה בעולם עד 1942. גם לאחר מכן מדובר בעובדה שהיתה שנויה במחלוקת, גם עקב אינטרס פוליטי של המדינות שבידיהן היו הוכחות, וגם עקב אי-הרצון של בני-האדם להכיר בזוועה, לפחות עד 1944. כך שבמהלך השנים 1939 - 1944 בהחלט יכלו שוויצרים רבים לטעון שהסירוב לקלוט יהודים הוא מאחר ואלה רק מבקשים לשפר את מצבם.
ואם ניזכר בחלק השני של המשוואה - הפליטים האפריקאים:
רבים מהם חשופים לאיום על חייהם גם במחנות הפליטים שמקיפים את המדינות מהן הם נמלטו.
רבים מהם חשופים להטרדה ואלימות במדינות המקלט,
ורבים מהפליטים שעברו ממצרים לישראל מספרים על התעללות איומה שהביאה לכך שהם נמלטו ממצרים אל ישראל.
אין ספק שבמחנות הפליטים מהם הם נמלטים הלאה היו ויש אירועים של פגיעה, רדיפות, רעב ומחלות.
אין גם ספק בכך שמצרים, כמדינה קולטת הסובלת מעוני ומחסור גדולים מאוד, איננה מציעה לפליטים המגיעים אליה בטחון.
האם אפשר להאשים אדם המבקש לספק מזון ומחסה לו ולמשפחתו בכך שהוא מנסה להגיע למקום מבטחים בדמותה של מדינת ישראל ?
האם יש ספק בכך שמדינת ישראל, כאשר היא הודפת את המתדפקים על שעריה ומבקשים מקלט ובטחון, מפעילה את השיקולים האנוכיים שהפעילה שווייץ בזמן מלחמת העולם השניה ?
לי אין ספק בכך שהפליט המנסה להגיע לישראל צודק.
לי אין ספק בכך שישראל מפעילה שיקולים אנוכיים כמו שווייץ.
השאלה היחידה היא האם ישראל צודקת בשיקוליה האנוכיים. לשאלה הזו אין תשובה נכונה אחת.
להבנתי מדובר בשאלה מוסרית קשה, שכן היא מעמתת בין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי בני-אדם נרדפים המתדפקים על שעריה, לבין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי העם היהודי, להמשיך ולהתקיים תמיד כמדינה המבטיחה מקום מקלט לעם היהודי.
ייתכן שאם ישראל תענה לכל הפליטים שיתדפקו על שעריה לאורך השנים, היא לא תמשיך להתקיים במאות השנים הבאות כמדינת העם היהודי, ובכך תבגוד בתכליתה ההסטורית.
בשאלה המוסרית הזו, התשובה האישית שלי, חרף הקושי העצום שבה, ברורה: ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר בני-אדם חותרים לחוף מבטחים. העמידה מנגד היא התכחשות לגורל המר של העם היהודי, וככזו היא התנהגות שאיננה יהודית.
ישראל חייבת להוות מגדלור וחוט שדרה מוסרי, ולהוביל פתרון שיאפשר מתן מקלט לפליטים.
גם אם התוצאה תהיה הפיכתו של הנגב למחנה-פליטים אחד גדול.
גם אם יש בכך סכנה לאופיה הדמוגרפי של ישראל בדורות הבאים.
כי אם ישראל איננה נוהגת כך, יש בכך סכנה לנשמתה - עכשיו.
לדעתי, עצם ההשוואה בין ישראל של היום לשוויץ של אז, נכונה ובמקומה. אותם טיעונים כנגד קבלת פליטים יהודים לתוך שווייץ משמשים כיום כנגד קבלת פליטים אפריקאיים לתוך ישראל.
כל מי שמכיר את המאמצים ששווייץ משקיעה בהגנה ובכוחות הבטחון שלה, יודע שחרף היותה נייטרלית מאות בשנים, היא תופשת את עצמה כמדינה מאויימת, לא הרבה פחות מכפי שישראל תופשת את עצמה.
על השאלה של תפישה עצמית בוודאי אפשר להתווכח, אבל כך גם אפשר לומר על ישראל: המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון (שהוא גם כנראה מעשרת הצבאות החזקים בעולם), אשר עדיין תופשת את עצמה כמדינה חדשה הנתונה לסכנה-קיומית, הן מול נשק גרעיני איראני והן מול אבניהם של מפגינים פלשתינאים.
יתרה מכך, שווייץ היתה אומנם נייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל כך הייתה גם נורבגיה לפני שנכבשה על ידי גרמניה. אירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים לא היתה מקום שלו ובטוח יותר מהמזרח-התיכון. אולי אפילו פחות, בהתחשב במספר המדינות הרודניות בעלות שאיפות ההתפשטות.
ואם נתמקד בטיעון הישראלי הפופולרי ביותר, כל מי שמכיר את המספרים מבין שהטיעון "החזק" ביותר כנגד קליטת פליטים אפריקאיים - הכמות האדירה שתתחיל לנהור אל עבר ישראל - היה יפה גם לגביה של שווייץ.
ואחרון - שאלת איום החיים המיידי לא פשוטה וקלה כמו שנדמה לטוענים כנגד קליטת פליטים. עצם העובדה שהיהודים נרצחים על ידי גרמניה הנאצית לא היתה עובדה ידועה בעולם עד 1942. גם לאחר מכן מדובר בעובדה שהיתה שנויה במחלוקת, גם עקב אינטרס פוליטי של המדינות שבידיהן היו הוכחות, וגם עקב אי-הרצון של בני-האדם להכיר בזוועה, לפחות עד 1944. כך שבמהלך השנים 1939 - 1944 בהחלט יכלו שוויצרים רבים לטעון שהסירוב לקלוט יהודים הוא מאחר ואלה רק מבקשים לשפר את מצבם.
ואם ניזכר בחלק השני של המשוואה - הפליטים האפריקאים:
רבים מהם חשופים לאיום על חייהם גם במחנות הפליטים שמקיפים את המדינות מהן הם נמלטו.
רבים מהם חשופים להטרדה ואלימות במדינות המקלט,
ורבים מהפליטים שעברו ממצרים לישראל מספרים על התעללות איומה שהביאה לכך שהם נמלטו ממצרים אל ישראל.
אין ספק שבמחנות הפליטים מהם הם נמלטים הלאה היו ויש אירועים של פגיעה, רדיפות, רעב ומחלות.
אין גם ספק בכך שמצרים, כמדינה קולטת הסובלת מעוני ומחסור גדולים מאוד, איננה מציעה לפליטים המגיעים אליה בטחון.
האם אפשר להאשים אדם המבקש לספק מזון ומחסה לו ולמשפחתו בכך שהוא מנסה להגיע למקום מבטחים בדמותה של מדינת ישראל ?
האם יש ספק בכך שמדינת ישראל, כאשר היא הודפת את המתדפקים על שעריה ומבקשים מקלט ובטחון, מפעילה את השיקולים האנוכיים שהפעילה שווייץ בזמן מלחמת העולם השניה ?
לי אין ספק בכך שהפליט המנסה להגיע לישראל צודק.
לי אין ספק בכך שישראל מפעילה שיקולים אנוכיים כמו שווייץ.
השאלה היחידה היא האם ישראל צודקת בשיקוליה האנוכיים. לשאלה הזו אין תשובה נכונה אחת.
להבנתי מדובר בשאלה מוסרית קשה, שכן היא מעמתת בין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי בני-אדם נרדפים המתדפקים על שעריה, לבין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי העם היהודי, להמשיך ולהתקיים תמיד כמדינה המבטיחה מקום מקלט לעם היהודי.
ייתכן שאם ישראל תענה לכל הפליטים שיתדפקו על שעריה לאורך השנים, היא לא תמשיך להתקיים במאות השנים הבאות כמדינת העם היהודי, ובכך תבגוד בתכליתה ההסטורית.
בשאלה המוסרית הזו, התשובה האישית שלי, חרף הקושי העצום שבה, ברורה: ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר בני-אדם חותרים לחוף מבטחים. העמידה מנגד היא התכחשות לגורל המר של העם היהודי, וככזו היא התנהגות שאיננה יהודית.
ישראל חייבת להוות מגדלור וחוט שדרה מוסרי, ולהוביל פתרון שיאפשר מתן מקלט לפליטים.
גם אם התוצאה תהיה הפיכתו של הנגב למחנה-פליטים אחד גדול.
גם אם יש בכך סכנה לאופיה הדמוגרפי של ישראל בדורות הבאים.
כי אם ישראל איננה נוהגת כך, יש בכך סכנה לנשמתה - עכשיו.
26.2.2010
בג"ץ קיבל עתירה לאיחוד משפחות למרות מעורבות בני משפחת העותרת בפעילות עוינת
בג"ץ קיבל עתירה לאיחוד משפחות למרות מעורבות בני משפחת העותרת בפעילות עוינת
בג"ץ פסק בעתירה כנגד שר הפנים, שמטרתה למנוע ביטול אישור לאיחוד משפחות. החלטת הביטול נבעה מכך שלעותרת -ששהתה בארץ כבר מספר שנים, עבדה ונולדו לה ילדים - יש קשרי-משפחה עם פעילים בארגוני טרור.
אפשר למצוא את פסק-הדין בקישור הבא.
נימוקי המדינה לביטול איחוד המשפחות בין העותרת לבעלה -
" אחי העותרת ואאל דקה, יליד 1974, הינו פעיל ג'יהאד עולמי, מצוי כיום באמירויות ועומד בקשרים עם פעילי טרור שונים לרבות בארגון הטרור אל-קאעידה. הוא חבר בחוליה צבאית של הארגון. ואאל שומר על קשרים עם בני משפחתו ומקיים קשרים עם פעילי טרור נוספים המגיעים לבקרו בחו"ל.
באסל דקה, אח נוסף, הוא פעיל חמאס צבאי בטול-כרם ומשתייך לזרם דתי איסלמי קיצוני. הוא עבר אימונים צבאיים באפגניסטן, ובחקירתו הודה כי גויס לארגון אל-קאעידה וכי האימונים שעבר נועדו למימוש מלחמת הג'יהאד מטעם הארגון. לאחר שחרורו מן הכלא, הוא ממשיך בפעילות מטעם ארגון חמאס באזור, ומצוי בקשר מתמיד עם ואאל ופעילי חמאס אחרים.
אח נוסף, וליד דקה, הוא פעיל חמאס צבאי שנעצר והודה בחקירתו כי גוייס לארגון החמאס, השתתף בבדיקת ציר לקראת פיגוע, קיבל נשק, ירה באקדח, רכש חומרים להכנת מטענים ולצורך תכנון פיגועים, לרבות תכנון הרעלת מים של ישוב ישראלי. הוא הורשע בשורת עבירות נגד ביטחון האזור במסגרת חברות בחמאס. לאחר שחרורו ממאסר בשנת 2004, המשיך בפעילות בארגון החמאס. אבי העותרת שימש קצין בדרגה גבוהה, ובתפקיד בכיר ברשות הפלסטינית. הוא שימש עד לפני זמן לא רב מפקד ההגנה האזרחית בטול-כרם, וקיים קשר עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני."
המדינה טענה כי העותרת מקיימת קשר רציף עם בני-משפחתה. וכי החשש מאיחוד משפחות במקרה הזה הוא שבני-המשפחה ינסו לנצל את אזרחותה הישראלית של אחותם לצורך קידום פעילות עוינת.
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, שבג"ץ בזמנו פסק כי הוא חוקתי, קובע בסעיף 3ד:
"לא יינתן היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל לתושב אזור לפי סעיפים 3, 3א1, 3א(2), 3ב(2) ו-(3) ו-4(2), ולא יינתן רישיון לישיבה בישראל לכל מבקש אחר שאינו תושב אזור, אם קבע שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, בהתאם לחוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים, כי תושב האזור או המבקש האחר, או בן משפחתם, עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל; בסעיף זה – "בן משפחה" – בן זוג, הורה, ילד, אח ואחות ובני זוגם. לענין זה, רשאי שר הפנים לקבוע כי תושב האזור או המבקש האחר עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל, בין השאר על סמך חוות דעת מאת גורמי הבטחון המוסמכים ולפיה במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את בטחון מדינת ישראל או אזרחיה" .
למרות ההוראה ורצון המדינה בביטול האיחוד, קבע בג"ץ:
"48. מקרה זה הוא מורכב נוכח קיומה של זכות בעלת עוצמה להמשך איחוד המשפחה של העותרים מצד אחד, שכנגדה עומדת מניעה ביטחונית עקיפה מצד העותרת, בעלת משקל ממשי, נוכח מעורבותם העמוקה של שלושת אחיה של העותרת בפעולות טרור בהיקף נרחב ומסוכן.
49. עוצמת הפגיעה בזכות למשפחה עקב סירוב המשיב להעניק לעותרת היתרי שהייה מתחדשים בישראל היא גבוהה ביותר במקרה זה. משמעותה היא חיוב המשפחה, כיחידה שלמה, לעקור לארץ אחרת, כאשר אבי המשפחה והילדים הם אזרחי ישראל, המשפחה נטועת שורשים כאן מזה 14 שנים, ומרכז חייה בישראל. לחלופין, משמעותה היא הפרדת בני הזוג זה מזו, ופיצולו של התא המשפחתי בין בן זוג אחד והילדים, לבין בן הזוג האחר. אין צריך לומר כי פירוקו של תא משפחתי באופן הזה מהווה מכה ניצחת לאחדות המשפחה, לרווחתה, ולטובת הילדים, ונדרש טעם כבד משקל במיוחד כדי להצדיקו.
50. מנגד, לא ניתן להקל ראש בקיומו של סיכון ביטחוני פוטנציאלי הנובע ממעורבות בני משפחה קרובים של העותרת בפעילות טרור. אין להוציא מכלל אפשרות כי במסגרת פעילותם, עשויים הם לנסות ולעשות שימוש במשפחת אחותם בישראל לקידום מטרותיהם. אפשרות כזו אמנם קיימת ואין להתכחש לה, אך מידת הסתברותה אינה ברורה, בהעדר כל נתונים ישירים המצביעים על פוטנציאל סיכון ממשי מצד העותרת בכיוון זה. עניינה של העותרת אינו זהה לעניינם של אחיה, ופוטנציאל הסיכון הנשקף מהם אינו זהה לפוטנציאל הסיכון העקיף הנשקף ממנה. במהלך 14 שנות שהותה של העותרת בישראל לא הצטבר מידע ביטחוני כלשהו הקשור בה ישירות – מעבר לקשרי משפחה עם הוריה ואחיה, המעורבים בטרור שנים רבות.
51. בנסיבות אלה, שקילת עוצמתה הגדולה של הזכות למשפחה המאפיינת את משפחת העותרים במקרה זה, כנגד פוטנציאל הסיכון הביטחוני העקיף הנובע מהעותרת בעטיים של קשרי המשפחה בינה לבין אביה ואחיה המעורבים בטרור, שמידת עוצמתו וההסתברות להתממשותו נותרו בגדר השערה בלבד, מורה כי אין הצדקה, נכון לעת זו, לביטול כוללני של היתר הישיבה שניתן לעותרת בישראל במסגרת איחוד משפחות. גם אם מתקיים מרווח סיכון מסוים מפניה של העותרת, שלקיומו אין להתכחש, מדובר בשולי סיכון נסבלים, שראוי לקחתו כדי למנוע את פירוד המשפחה או עקירתה מסביבתה, וכחלק ממחיר שנדרש לשלם לצורך קיום משטר חוקתי המגן על זכויות אדם. עם זאת, איזון מידתי בין השיקולים הנוגדים, המייחס משקל ראוי לחשש הביטחוני בצד הזכות למשפחה, מצדיק כי המשך ישיבתה בישראל של העותרת יותנה בתנאים שונים אשר יקדמו את פני החשש הביטחוני הקיים לגביה. תנאים אלה נועדו לשמש הרתעה והתראה כלפי העותרת מפני המשך קיום קשר משפחתי בינה לבין בני משפחתה באזור שחלקם מעורבים בטרור, מצד אחד, ולתת בידי גורמי הביטחון אמצעי פיקוח ומעקב יעילים על דרך התנהלותה של העותרת נוכח פוטנציאל הסיכון העקיף הקיים לגביה. בדרך זו, ניתן ליצור מתאם בין עוצמת הזכות למשפחה לבין משקלו של הסיכון הביטחוני הקיים באמצעות מציאת פתרון המשקלל כראוי את השיקולים הנוגדים בענין זה.
52. האיזון המתבקש בין השיקולים הנוגדים מביא לתוצאות הבאות: משלא הוכח כי מהעותרת נשקפת סכנה ביטחונית ברמה המצדיקה את הפגיעה הקשה הכרוכה בביטול היתרי השהייה שניתנו לה במסגרת איחוד המשפחה, דין החלטת שר הפנים שלא לחדש את רישיון ישיבתה של העותרת בישראל במסגרת איחוד משפחות להתבטל.
53. יחד עם זאת, לאור הסיכון הביטחוני העקיף הנשקף מהעותרת, מעמדה בישראל נכון לעת זו יהיה על-פי היתרי מת"ק שינתנו למשך 6 חודשים, ויחודשו מעת לעת, בכפוף להעדר נסיבות חדשות המצדיקות את ביטולם. מתן היתרי מת"ק כאמור יותנה בחתימתה של העותרת על הצהרה בפני הרשות המוסמכת, בה תתחייב לקיים את התנאים הבאים:
א. להימנע מקיום כל קשר שהוא – ישיר או עקיף – עם כל בני משפחתה באזור, וכן עם מכרים ומקורבים אחרים באזור;
ב. להימנע מכניסה לשטחי האזור לכל מטרה ובכל זמן שהוא;
ג. להודיע לרשות המוסמכת מראש על כוונתה לצאת את ישראל, ולתת פרטים מלאים בקשר לנסיעתה המתוכננת;
ד. להימנע מכל מעשה או מחדל שיש בו בין במישרין ובין בעקיפין כדי לפגוע בביטחון המדינה או בשלום הציבור.
המשיב יוכל להוסיף תנאים נוספים להתחייבויות אלה ככל שיראה לנכון.לאחר חלוף זמן, בכפוף לנסיבות המשתנות, ועל-פי שיקול דעתו, יוכל המשיב לשקול החזרת רישיון הישיבה מסוג א/5 שהיה בידי העותרת קודם לאי הארכת תוקפו, או להקל בתנאי ההתחייבות הנזכרת לעיל, ככל שימצא לנכון. למותר לומר, כי אם תפר העותרת תנאי מתנאי ההתחייבות עשוי הדבר להוות עילה לביטול היתר השהייה בישראל הניתן לה.
54. העתירה מתקבלת, אפוא, והצו על-תנאי נעשה למוחלט, בכפוף לתנאים המפורטים לעיל."
התוצאה לכאורה משביעת-רצון.
בג"ץ ניצב בין הפח אל הפחת ומצא איזון שמנע פגיעה אנושה במשפחה, תוך בחירה בפגיעה פחות קשה.
פסק-הדין הוא הגיוני, ויש בו איזון מוסרי בין פוטנציאל הפגיעה בחפים מפשע לבין פוטנציאל הפגיעה בחפים מפשע אחרים.
נוצר כאן איזון שיש בו גם מן הטוב. אבל יש בו גם מן הרע.
תאמרו - זה המחיר שאחיה ומשפחתה הביאו אותה לשלם בשם אמונתם בדרכם שלהם.
תאמרו - היא לא היתה חייבת לבחור לחיות במדינת-ישראל, אם זו האמונה של בני-משפחתה.
אולי אתם צודקים.
אבל אני נותר בתחושה המרה שתוצאת-הפסיקה הזו, גם היא מתווספת להצלחת ארגוני-הטרור.
בג"ץ פסק בעתירה כנגד שר הפנים, שמטרתה למנוע ביטול אישור לאיחוד משפחות. החלטת הביטול נבעה מכך שלעותרת -ששהתה בארץ כבר מספר שנים, עבדה ונולדו לה ילדים - יש קשרי-משפחה עם פעילים בארגוני טרור.
אפשר למצוא את פסק-הדין בקישור הבא.
נימוקי המדינה לביטול איחוד המשפחות בין העותרת לבעלה -
" אחי העותרת ואאל דקה, יליד 1974, הינו פעיל ג'יהאד עולמי, מצוי כיום באמירויות ועומד בקשרים עם פעילי טרור שונים לרבות בארגון הטרור אל-קאעידה. הוא חבר בחוליה צבאית של הארגון. ואאל שומר על קשרים עם בני משפחתו ומקיים קשרים עם פעילי טרור נוספים המגיעים לבקרו בחו"ל.
באסל דקה, אח נוסף, הוא פעיל חמאס צבאי בטול-כרם ומשתייך לזרם דתי איסלמי קיצוני. הוא עבר אימונים צבאיים באפגניסטן, ובחקירתו הודה כי גויס לארגון אל-קאעידה וכי האימונים שעבר נועדו למימוש מלחמת הג'יהאד מטעם הארגון. לאחר שחרורו מן הכלא, הוא ממשיך בפעילות מטעם ארגון חמאס באזור, ומצוי בקשר מתמיד עם ואאל ופעילי חמאס אחרים.
אח נוסף, וליד דקה, הוא פעיל חמאס צבאי שנעצר והודה בחקירתו כי גוייס לארגון החמאס, השתתף בבדיקת ציר לקראת פיגוע, קיבל נשק, ירה באקדח, רכש חומרים להכנת מטענים ולצורך תכנון פיגועים, לרבות תכנון הרעלת מים של ישוב ישראלי. הוא הורשע בשורת עבירות נגד ביטחון האזור במסגרת חברות בחמאס. לאחר שחרורו ממאסר בשנת 2004, המשיך בפעילות בארגון החמאס. אבי העותרת שימש קצין בדרגה גבוהה, ובתפקיד בכיר ברשות הפלסטינית. הוא שימש עד לפני זמן לא רב מפקד ההגנה האזרחית בטול-כרם, וקיים קשר עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני."
המדינה טענה כי העותרת מקיימת קשר רציף עם בני-משפחתה. וכי החשש מאיחוד משפחות במקרה הזה הוא שבני-המשפחה ינסו לנצל את אזרחותה הישראלית של אחותם לצורך קידום פעילות עוינת.
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, שבג"ץ בזמנו פסק כי הוא חוקתי, קובע בסעיף 3ד:
"לא יינתן היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל לתושב אזור לפי סעיפים 3, 3א1, 3א(2), 3ב(2) ו-(3) ו-4(2), ולא יינתן רישיון לישיבה בישראל לכל מבקש אחר שאינו תושב אזור, אם קבע שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, בהתאם לחוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים, כי תושב האזור או המבקש האחר, או בן משפחתם, עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל; בסעיף זה – "בן משפחה" – בן זוג, הורה, ילד, אח ואחות ובני זוגם. לענין זה, רשאי שר הפנים לקבוע כי תושב האזור או המבקש האחר עלולים להוות סיכון ביטחוני למדינת ישראל, בין השאר על סמך חוות דעת מאת גורמי הבטחון המוסמכים ולפיה במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את בטחון מדינת ישראל או אזרחיה" .
למרות ההוראה ורצון המדינה בביטול האיחוד, קבע בג"ץ:
"48. מקרה זה הוא מורכב נוכח קיומה של זכות בעלת עוצמה להמשך איחוד המשפחה של העותרים מצד אחד, שכנגדה עומדת מניעה ביטחונית עקיפה מצד העותרת, בעלת משקל ממשי, נוכח מעורבותם העמוקה של שלושת אחיה של העותרת בפעולות טרור בהיקף נרחב ומסוכן.
49. עוצמת הפגיעה בזכות למשפחה עקב סירוב המשיב להעניק לעותרת היתרי שהייה מתחדשים בישראל היא גבוהה ביותר במקרה זה. משמעותה היא חיוב המשפחה, כיחידה שלמה, לעקור לארץ אחרת, כאשר אבי המשפחה והילדים הם אזרחי ישראל, המשפחה נטועת שורשים כאן מזה 14 שנים, ומרכז חייה בישראל. לחלופין, משמעותה היא הפרדת בני הזוג זה מזו, ופיצולו של התא המשפחתי בין בן זוג אחד והילדים, לבין בן הזוג האחר. אין צריך לומר כי פירוקו של תא משפחתי באופן הזה מהווה מכה ניצחת לאחדות המשפחה, לרווחתה, ולטובת הילדים, ונדרש טעם כבד משקל במיוחד כדי להצדיקו.
50. מנגד, לא ניתן להקל ראש בקיומו של סיכון ביטחוני פוטנציאלי הנובע ממעורבות בני משפחה קרובים של העותרת בפעילות טרור. אין להוציא מכלל אפשרות כי במסגרת פעילותם, עשויים הם לנסות ולעשות שימוש במשפחת אחותם בישראל לקידום מטרותיהם. אפשרות כזו אמנם קיימת ואין להתכחש לה, אך מידת הסתברותה אינה ברורה, בהעדר כל נתונים ישירים המצביעים על פוטנציאל סיכון ממשי מצד העותרת בכיוון זה. עניינה של העותרת אינו זהה לעניינם של אחיה, ופוטנציאל הסיכון הנשקף מהם אינו זהה לפוטנציאל הסיכון העקיף הנשקף ממנה. במהלך 14 שנות שהותה של העותרת בישראל לא הצטבר מידע ביטחוני כלשהו הקשור בה ישירות – מעבר לקשרי משפחה עם הוריה ואחיה, המעורבים בטרור שנים רבות.
51. בנסיבות אלה, שקילת עוצמתה הגדולה של הזכות למשפחה המאפיינת את משפחת העותרים במקרה זה, כנגד פוטנציאל הסיכון הביטחוני העקיף הנובע מהעותרת בעטיים של קשרי המשפחה בינה לבין אביה ואחיה המעורבים בטרור, שמידת עוצמתו וההסתברות להתממשותו נותרו בגדר השערה בלבד, מורה כי אין הצדקה, נכון לעת זו, לביטול כוללני של היתר הישיבה שניתן לעותרת בישראל במסגרת איחוד משפחות. גם אם מתקיים מרווח סיכון מסוים מפניה של העותרת, שלקיומו אין להתכחש, מדובר בשולי סיכון נסבלים, שראוי לקחתו כדי למנוע את פירוד המשפחה או עקירתה מסביבתה, וכחלק ממחיר שנדרש לשלם לצורך קיום משטר חוקתי המגן על זכויות אדם. עם זאת, איזון מידתי בין השיקולים הנוגדים, המייחס משקל ראוי לחשש הביטחוני בצד הזכות למשפחה, מצדיק כי המשך ישיבתה בישראל של העותרת יותנה בתנאים שונים אשר יקדמו את פני החשש הביטחוני הקיים לגביה. תנאים אלה נועדו לשמש הרתעה והתראה כלפי העותרת מפני המשך קיום קשר משפחתי בינה לבין בני משפחתה באזור שחלקם מעורבים בטרור, מצד אחד, ולתת בידי גורמי הביטחון אמצעי פיקוח ומעקב יעילים על דרך התנהלותה של העותרת נוכח פוטנציאל הסיכון העקיף הקיים לגביה. בדרך זו, ניתן ליצור מתאם בין עוצמת הזכות למשפחה לבין משקלו של הסיכון הביטחוני הקיים באמצעות מציאת פתרון המשקלל כראוי את השיקולים הנוגדים בענין זה.
52. האיזון המתבקש בין השיקולים הנוגדים מביא לתוצאות הבאות: משלא הוכח כי מהעותרת נשקפת סכנה ביטחונית ברמה המצדיקה את הפגיעה הקשה הכרוכה בביטול היתרי השהייה שניתנו לה במסגרת איחוד המשפחה, דין החלטת שר הפנים שלא לחדש את רישיון ישיבתה של העותרת בישראל במסגרת איחוד משפחות להתבטל.
53. יחד עם זאת, לאור הסיכון הביטחוני העקיף הנשקף מהעותרת, מעמדה בישראל נכון לעת זו יהיה על-פי היתרי מת"ק שינתנו למשך 6 חודשים, ויחודשו מעת לעת, בכפוף להעדר נסיבות חדשות המצדיקות את ביטולם. מתן היתרי מת"ק כאמור יותנה בחתימתה של העותרת על הצהרה בפני הרשות המוסמכת, בה תתחייב לקיים את התנאים הבאים:
א. להימנע מקיום כל קשר שהוא – ישיר או עקיף – עם כל בני משפחתה באזור, וכן עם מכרים ומקורבים אחרים באזור;
ב. להימנע מכניסה לשטחי האזור לכל מטרה ובכל זמן שהוא;
ג. להודיע לרשות המוסמכת מראש על כוונתה לצאת את ישראל, ולתת פרטים מלאים בקשר לנסיעתה המתוכננת;
ד. להימנע מכל מעשה או מחדל שיש בו בין במישרין ובין בעקיפין כדי לפגוע בביטחון המדינה או בשלום הציבור.
המשיב יוכל להוסיף תנאים נוספים להתחייבויות אלה ככל שיראה לנכון.לאחר חלוף זמן, בכפוף לנסיבות המשתנות, ועל-פי שיקול דעתו, יוכל המשיב לשקול החזרת רישיון הישיבה מסוג א/5 שהיה בידי העותרת קודם לאי הארכת תוקפו, או להקל בתנאי ההתחייבות הנזכרת לעיל, ככל שימצא לנכון. למותר לומר, כי אם תפר העותרת תנאי מתנאי ההתחייבות עשוי הדבר להוות עילה לביטול היתר השהייה בישראל הניתן לה.
54. העתירה מתקבלת, אפוא, והצו על-תנאי נעשה למוחלט, בכפוף לתנאים המפורטים לעיל."
התוצאה לכאורה משביעת-רצון.
בג"ץ ניצב בין הפח אל הפחת ומצא איזון שמנע פגיעה אנושה במשפחה, תוך בחירה בפגיעה פחות קשה.
פסק-הדין הוא הגיוני, ויש בו איזון מוסרי בין פוטנציאל הפגיעה בחפים מפשע לבין פוטנציאל הפגיעה בחפים מפשע אחרים.
נוצר כאן איזון שיש בו גם מן הטוב. אבל יש בו גם מן הרע.
תאמרו - זה המחיר שאחיה ומשפחתה הביאו אותה לשלם בשם אמונתם בדרכם שלהם.
תאמרו - היא לא היתה חייבת לבחור לחיות במדינת-ישראל, אם זו האמונה של בני-משפחתה.
אולי אתם צודקים.
אבל אני נותר בתחושה המרה שתוצאת-הפסיקה הזו, גם היא מתווספת להצלחת ארגוני-הטרור.
19.12.2009
הזדמנות להיזכר
התקשורת מדווחת כי אמין אל חאפז נפטר. הקריירה של האיש, לשעבר מנהיג סוריה בשנים 1963-1966, משקפת במידה רבה את המורכבות המזרח-תיכונית, זו שבתוכה צריכה ישראל לדעת להתמודד ולשגשג. היה לו חלק חשוב בנסיון הכושל להקים קהיליה ערבית מאוחדת, מצרית-סורית. הדחתו היתה חלק מסדרת הטלטלות המשטריות שאפיינה את סוריה בשנות ה-60' עד למהפכת התיקונים שהעלתה את חאפז אל אסאד לשלטון. לאחר הדחתו מצא אמין אל חאפז מקלט בעיראק, ואחרי נפילתו של סדאם חוסיין, על פי פרסומים זרים, הותר לו לשוב לסוריה בחשאיות. שם, בחאלב, עיר מולדתו, חי את שנותיו האחרונות. מהפרספקטיבה שלנו, הישראלים, חאפז זכור לרע מאחר וחשיפתו, משפטו והוצאתו להורג של אחד מגדולי המרגלים שלנו, סא"ל אלי כהן ז"ל, התרחשו בתקופת שלטונו.
גורלו של הפוליטיקאי הסורי הזה הוא גם הזדמנות להרהר בגורלם של אישים באיזור שלנו ובקשר בין האיש השליט לבין המשטר. הרהורים כאלה אינם יכולים להתעלם מחלקנו שלנו הישראלים בתהליכים כאלה, בדמות ההתנקשות הפוליטית ביצחק רבין ז"ל ובשינויים הפוליטיים שבאו לאחריה. היציבות המאפיינת את סוריה, את ירדן ואת מצרים אינן מובנות מאליהן. מצרים צלחה היטב, אולי אפילו טוב יותר מישראל, את ההתנקשות הפוליטית באנואר אל סאדאת ז"ל. האם היציבות המצרית, הירדנית והסורית הן רק תוצר של ידי-ברזל של השליטים המסויימים? או שמא יש סיבתיות נוספת שעומדת מאחורי היציבות הפוליטית (היחסית) שאפיינה גם מדינות אחרות באיזור, דוגמת עיראק ?
בהתחשב בכך שיציבות פוליטית היא משהו שאיננו נהנים ממנו עוד, כאן בישראל, יש המתקנאים בשכנים שלנו, וטוענים שעלינו לאמץ שיטות משטר דומות יותר לשלהם; מבוססות יותר על שלטון יחיד. לאלה, כדאי לזכור את חוסר-היציבות שאפיין את אותן מדינות בעברן. אירועים כמו פטירתו של גנרל חאפז הם הזדמנות לכך.
הערת הבהרה:
אין להתבלבל עם אמין אל חאפז מלבנון, חבר הכנסת מטריפולי, מי שכיהן כראש ממשלת לבנון במשך חודשיים במהלך שנת 1973 ונפטר לפני חודשיים.
29.7.2009
שיטת השקשוקה
אחרי תקופת שתיקה בה עשיתי לביתי, צפיתי הערב ברצועת "שיטת השקשוקה" אותה שידר הערוץ הראשון, וחשתי צורך בפוסט. האחים עופר עשו לי את זה.
אבל קודם כל - התוודות על הפתעה מרעישה - החווייה של צפיה בערוץ הנושן הזה. שנים לא צפיתי. ויחד עם החוויה האקזוטית הזו - תובנה מפתיעה - אולי בכל זאת יש תמורה לאגרה, שהרי הנה - סוף סוף ערוץ ציבורי שלא משתפן ומשדר את הסרט השנוי במחלוקת והנרדף הזה (ולא שכחנו לערוץ הראשון השתפנויות עבר).
את דעתי על הסרט שיטת השקשוקה וכל הסכסוך אולי עוד אסכם כאן בהרחבה, בפוסט אחר שילאה את קוראיו. אבל רציתי להעיר, מהבטן, על סרט התגובה של משפחת עופר, שהיה לטעמי הקטע המעניין ביותר של הערב. מי שיצר את הסרט הזה, הבקיע גול עצמי על הדקה הראשונה.
סרטון התגובה פותח במשפט הקצר של מיקי רוזנטל ושותפו לעשיה, המצרים על כך שלא היה להם מקום להתייחס באופן נרחב יותר לקישון. וסרטון התגובה עושה מכך מטעמים, שהרי ברור לכל פעוט שכל התייחסות לקישון כמוה כהטלת אחריות ישירה על האחים עופר על הפגיעה הנמשכת בצוללני שייטת 13 ששחו להם בקישון, ולאחים הרי אין כל אחריות בעניין, שכן הצלילות פסקו ב1993, והם רכשו בעלות במפעלים שמזהמים את הקישון רק ב1999.
הבעיה עם ההתקפה המטומטמת להחריד הזו על רוזנטל, היא שברור לכל מי שצפה בסרט שלו שהוא לא התכוון לכך. הוא התכוון לזה שהמפעלים בבעלות משפחת עופר עדיין מזהמים את הקישון.
השימוש בצוללנים הוא נסיון ציני להסיח את העניין, תוך תקווה שהציבור מטומטם. אבל הציבור לא מטומטם. כולנו ידענו שהקישון היה מזוהם. הבעיה עם הצוללנים לא היתה עם מי שזיהם את הנחל, אלא עם מי שהורה להם לשחות בו. גם הם הרי ידעו שהנחל מזוהם. גם הם סגרו את האף וראו את הכימיקלים לתוכם הם צללו. חוסר האחריות היתה בעצם המהלך של כניסה אליהם, ועיקר חוסר האחריות היתה של מי שהורה על כך.
כולנו הבנו שכשמיקי מדבר על הקישון, הוא מדבר על הזיהום של הקישון. וכולנו יודעים שהקישון עדיין מזוהם, גם בימינו אלה , אפילו מאוד.
וכולנו יודעים שההזרמה של השפכים על ידי המפעילם שבבעלות משפחת עופר נעשית בהיתר מטעם המשרד להגנת הסביבה, ושיש מפעלים רבים ששופכים .
אבל גם כולנו יודעים שהמשרד להגנת הסביבה סבור שיש למפעלים של משפחת עופר בעיות בנושא הציות באיכות הסביבה.
מבחינתי לפחות, עצם הבחירה של משפחת עופר לפתוח בתגובה שכזו, חיזקה את אמונתי בטענות שהועלו בסרט "שיטת השקשוקה", יותר מכל מילה שאמר מיקי רוזנטל עצמו.
(וכדי לחסוך לעצמי תביעה משפטית, אני מבקש להפנות את תשומת לב הקורא לכך שנמנעתי במכוון מלהשתמש בביטוי השגור "על ראש הגנב בוער הכובע", או בתרגום לתקשורתית, בביטוי הפחות ידוע "מי שבוחר להטיל רפש חסר בסיס על אחרים, כנראה איננו מסוגל להתמודד עובדתית עם הטענות שהוטחו בו").
אבל קודם כל - התוודות על הפתעה מרעישה - החווייה של צפיה בערוץ הנושן הזה. שנים לא צפיתי. ויחד עם החוויה האקזוטית הזו - תובנה מפתיעה - אולי בכל זאת יש תמורה לאגרה, שהרי הנה - סוף סוף ערוץ ציבורי שלא משתפן ומשדר את הסרט השנוי במחלוקת והנרדף הזה (ולא שכחנו לערוץ הראשון השתפנויות עבר).
את דעתי על הסרט שיטת השקשוקה וכל הסכסוך אולי עוד אסכם כאן בהרחבה, בפוסט אחר שילאה את קוראיו. אבל רציתי להעיר, מהבטן, על סרט התגובה של משפחת עופר, שהיה לטעמי הקטע המעניין ביותר של הערב. מי שיצר את הסרט הזה, הבקיע גול עצמי על הדקה הראשונה.
סרטון התגובה פותח במשפט הקצר של מיקי רוזנטל ושותפו לעשיה, המצרים על כך שלא היה להם מקום להתייחס באופן נרחב יותר לקישון. וסרטון התגובה עושה מכך מטעמים, שהרי ברור לכל פעוט שכל התייחסות לקישון כמוה כהטלת אחריות ישירה על האחים עופר על הפגיעה הנמשכת בצוללני שייטת 13 ששחו להם בקישון, ולאחים הרי אין כל אחריות בעניין, שכן הצלילות פסקו ב1993, והם רכשו בעלות במפעלים שמזהמים את הקישון רק ב1999.
הבעיה עם ההתקפה המטומטמת להחריד הזו על רוזנטל, היא שברור לכל מי שצפה בסרט שלו שהוא לא התכוון לכך. הוא התכוון לזה שהמפעלים בבעלות משפחת עופר עדיין מזהמים את הקישון.
השימוש בצוללנים הוא נסיון ציני להסיח את העניין, תוך תקווה שהציבור מטומטם. אבל הציבור לא מטומטם. כולנו ידענו שהקישון היה מזוהם. הבעיה עם הצוללנים לא היתה עם מי שזיהם את הנחל, אלא עם מי שהורה להם לשחות בו. גם הם הרי ידעו שהנחל מזוהם. גם הם סגרו את האף וראו את הכימיקלים לתוכם הם צללו. חוסר האחריות היתה בעצם המהלך של כניסה אליהם, ועיקר חוסר האחריות היתה של מי שהורה על כך.
כולנו הבנו שכשמיקי מדבר על הקישון, הוא מדבר על הזיהום של הקישון. וכולנו יודעים שהקישון עדיין מזוהם, גם בימינו אלה , אפילו מאוד.
וכולנו יודעים שההזרמה של השפכים על ידי המפעילם שבבעלות משפחת עופר נעשית בהיתר מטעם המשרד להגנת הסביבה, ושיש מפעלים רבים ששופכים .
אבל גם כולנו יודעים שהמשרד להגנת הסביבה סבור שיש למפעלים של משפחת עופר בעיות בנושא הציות באיכות הסביבה.
מבחינתי לפחות, עצם הבחירה של משפחת עופר לפתוח בתגובה שכזו, חיזקה את אמונתי בטענות שהועלו בסרט "שיטת השקשוקה", יותר מכל מילה שאמר מיקי רוזנטל עצמו.
(וכדי לחסוך לעצמי תביעה משפטית, אני מבקש להפנות את תשומת לב הקורא לכך שנמנעתי במכוון מלהשתמש בביטוי השגור "על ראש הגנב בוער הכובע", או בתרגום לתקשורתית, בביטוי הפחות ידוע "מי שבוחר להטיל רפש חסר בסיס על אחרים, כנראה איננו מסוגל להתמודד עובדתית עם הטענות שהוטחו בו").
24.4.2009
זכות השיבה
למה רק לצד אחד יש זכות שיבה ?
הדיון בין הישראלים לפלסטיניים היה צריך להערך, מראש, כדיון הדדי -
להם צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה לפלסטינים מכל העולם לתוך תחומי מדינת ישראל.
לנו צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה ליהודים מכל העולם לתוך תחומי המדינה הפלסטינית ההדדית
(והאמת - שלכל שטח שהיה בעבר בריבונות יהודית).
מתוך נקודת המוצא הזו - שבמסגרתה צריך כל צד שמדבר על זכות שיבה להבטיח את החיים, השלום, החירות, השוויון
ושאר זכויות כל שב-פוטנציאלי, אפשר להתחיל לנהל משא ומתן אמיתי - במסגרתו כל צד יוותר על החלום.
הסיבה לכך שהדיון לא מתנהל כך, היא שאצל היהודים כבר ממזמן נוצר רוב שהגיע למסקנה שהם מוכנים לוותר על החלום של ארץ ישראל השלמה, או הגדולה. החל מהשלב ההסטורי בו נקרע עבר הירדן מעל הבית היהודי המובטח, וכלה בשלב הנוכחי בו רוב ישראלי גדול (פחות או יותר) מוכן לקבל את קיומה של מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן.
אבל מי שמנהל את המשא ומתן לא צריך לפעול תחת ההנחה הזו. במיוחד בזמנים שבהם ליהודים יש הנהגה פוליטית חדשה, ודיפלומטיה שמובלת לראשונה על ידי מישהו שאיננו רואה עצמו מחוייב לכללים הישנים, נדרש שינוי מחשבתי מהיסוד.
אמור מעכשיו - גם היהודים דורשים את זכות השיבה.
הדיון בין הישראלים לפלסטיניים היה צריך להערך, מראש, כדיון הדדי -
להם צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה לפלסטינים מכל העולם לתוך תחומי מדינת ישראל.
לנו צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה ליהודים מכל העולם לתוך תחומי המדינה הפלסטינית ההדדית
(והאמת - שלכל שטח שהיה בעבר בריבונות יהודית).
מתוך נקודת המוצא הזו - שבמסגרתה צריך כל צד שמדבר על זכות שיבה להבטיח את החיים, השלום, החירות, השוויון
ושאר זכויות כל שב-פוטנציאלי, אפשר להתחיל לנהל משא ומתן אמיתי - במסגרתו כל צד יוותר על החלום.
הסיבה לכך שהדיון לא מתנהל כך, היא שאצל היהודים כבר ממזמן נוצר רוב שהגיע למסקנה שהם מוכנים לוותר על החלום של ארץ ישראל השלמה, או הגדולה. החל מהשלב ההסטורי בו נקרע עבר הירדן מעל הבית היהודי המובטח, וכלה בשלב הנוכחי בו רוב ישראלי גדול (פחות או יותר) מוכן לקבל את קיומה של מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן.
אבל מי שמנהל את המשא ומתן לא צריך לפעול תחת ההנחה הזו. במיוחד בזמנים שבהם ליהודים יש הנהגה פוליטית חדשה, ודיפלומטיה שמובלת לראשונה על ידי מישהו שאיננו רואה עצמו מחוייב לכללים הישנים, נדרש שינוי מחשבתי מהיסוד.
אמור מעכשיו - גם היהודים דורשים את זכות השיבה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)