29.5.2010

על משטים ושאר ירקות

המשט החדש לפריצת הסגר על עזה, נובע מהתפישה המצערת הרגילה של הסכסוך הישראלי הערבי בצורה פשטנית. מחד ישראל הגדולה, הברוטלית, הלא-מתחשבת, מהצד השני - הפלסטינים החלשים, חסרי-הישע.

אבל המציאות קשה ומורכבת יותר.
שכן מחד, ישראל מקיימת מדיניות סגר משני מניעים עיקריים -
1) הסגר מהווה אמצעי לחץ על הנהגת החמאס בעזה לשחרר את גלעד שליט, בבחינת - לא תחיו טוב כל זמן שהוא בשבי.
2) הסגר מהווה אמצעי-הגנה מקדמי של ישראל, בבחינת - כל זמן שאתם במלחמה איתנו, לא נוכל לאפשר לכם כניסה חופשית
ולא מפוקחת של סחורות, שעלולות להוות חומרי-גלם לייצור כלי-נשק כנגדנו.

והבעיה במדיניות של ישראל היא שבפועל, ישראל אימצה את הסטנדרטים של החמאס בהחזקת בני-ערובה, ובתגובה להחזקת גלעד שליט כבן ערובה, ישראל מחזיקה בכל תושבי עזה כבני-ערובה.

ומהצד השני, חמאס מתעקש על עמדתו משני מניעים עיקריים -
1) גלעד שליט הוא הכלי הטוב ביותר שיש בידיו כרגע לשחרור אסיריו הנמצאים בידי ישראל. לא יהיה לו כלי טוב יותר.
2) חמאס במלחמה עם ישראל, ובמלחמה כמו במלחמה - על העם הנלחם לעצמאות לדעת להקריב קורבנות.

והבעיה במדיניות חמאס היא שבהתעקשותו לנהוג כאילו הוא חיזבאללה, הוא מתעלם מאחריותו כריבון ברצועת עזה כלפי הפלסטינים שהוא אחראי עליהם, ובכך הוא נוהג כפי שהוא באמת - כארגון טרור. חמאס יכול היה לנסות ולהקל מאוד מהסגר על ידי נקיטת צעדים פשוטים של העברת חומר שוטף על גלעד שליט לידי הצלב האדום, ומתן אפשרות לביקורי צלב אדום אצל גלעד שליט. בבחירתו לנהוג בדרך שבחר, חמאס בעצם שותף להחזקתם של כל תושבי עזה כבני-ערובה, במסגרת מאבקו לשחרור האסירים.

שני הצדדים נוהגים בחוסר מוסריות.

חבל שהיוזמים את המשטים למיניהם לא מצליחים לראות את המורכבות הזו.

11.4.2010

על חוק העונשין וידיעות סודיות

ראובן פדהצור פרסם מאמר מעניין, שמספר על חווייה אישית שלו, במסגרתה נתבע על פרסום ידיעה סודית, וכיצד בסופו של
יום נסגר עניינו על ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר ענין לציבור. לדבריו, פרשת קם ובלאו היא המקרה הראשון מאז בו נעשה שימוש בסעיפים הרלוונטיים מחוק העונשין בעניין עיתונאי.
נראה שהגיע הזמן לתקן את החוק, כך שהאיזון שלפי פדהצור התקיים בשטח בין השמירה על סודות מדינה לבין יצירת האפשרות לעיתונאות חוקרת פעילה, ייכתב בחוק, ושרירותה של המערכת לנסות ולהפחיד את מי שפגעו בעומדים בראשה, תוגבל.

בשולי הדברים ... על פרשת ענת קם

גדעון לוי פרסם הבוקר בהארץ מאמר מצויין - לו אתם ענת קם , ובבסיסו הטענה הנכונה: מה הייתי אני, מה היית את, מה היית אתה - עושה - לו היינו בנעליה של ענת קם, או בנעליו של אורי בלאו.

התשובה של גדעון לוי פשוטה, נכונה, ולשם שינוי מהרבה מאוד פעמים אחרות בהן הוא מתבטא - מקובלת עליי לחלוטין: הדבר היחיד שיכול לעשות אדם עם מצפון שמאמין כי צמרת צה"ל מרשה לעצמה לצפצף על החוק, ולהרוג בני-אדם תוך חריגה מפורשת מסמכות והתעלמות מהוראות מדוייקת שבג"ץ התווה, כשקבע שחיסולים ממוקדים מותרים על פי הדין הבינלאומי והישראלי, היא לוודא שהנושא יגיע לידיעת מי שצריך לדעת.

ומי שצריך לדעת, כאשר יש חשד מבוסס כי הצמרת עוברת על החוק, הוא הציבור. רק משפט הציבור יכול לסייע, ואולי אולי אולי להטיל מורא על מי שחטא, ואולי אולי אולי אולי אף להביא לתיקון המעוות, להשבת המערכת אל פעולה תקינה בהתאם למעצוריה ובלמיה, לווידוא שההריגה - תתבצע אך ורק אם היא הכרחית - ותיעשה בצורה האנושית ביותר האפשרית, בלי פגיעה בחפים מפשע ככל האפשר.

ענת קם ואורי בלאו נלחמים על פי אמונתם על צלמה של מדינת ישראל.

גם אם הם טועים באמונה שלהם, כולנו צריכים לתמוך בהם, ולוודא שבפרשיה הזו - רק החוטאים ייענשו, ולא אלו שניסו להביא לידיעתנו את החטא.

6.4.2010

הדלפה, הסתרה והעדרו של דיון ציבורי


עתונאית ישראלית (ענת קם) במעצר בית על צילום מסמכים סודיים בשירותה הצבאי והעברתם לאחר מכן לכתב אחר. היא בהליכים משפטיים שהמדינה מנהלת נגדה וצפויה ל-14 שנות מאסר.

המסמכים שצילמה שימשו בסיס לתחקיר הטוען כי קצינים בכירים (בכיר ובכיר מכל בכיר, ככל הנראה) פעלו מפורשות בניגוד להנחיות בג"ץ בניגוע לחיסולים.

התקשורת הישראלית מחרישה בכל הנוגע להליכים המשפטיים האלה, במסגרת צווי-איסור-פרסום, וגם פרסומים שמופיעים בעניין באינטרנט הישראלי נעלמים.

סוגיות של הדלפות והפצת חומר סודי הן כמובן חמורות מאין כמותן,
אבל יש נסיבות שבהן אי-ההדלפה מאפשרת התנהלות לא-תקינה שתלך ותחריף,
ודווקא ההדלפה, היא הפעולה האזרחית הנכונה.

לא ברור אם זה המקרה.
הדרך היחידה לדעת - היא לאפשר דיון ציבורי גלוי בעניין.

והקישורים לפרסומים - 



4.4.2010

10.3.2010

הבמאי של "עג'מי" מגיב למהומה בישראל סביב הקושי של הבמאי-שותף שלו להזדהות עם ישראל : חובה לקרוא

יש מעט הזדמנויות שהתקשורת הישראלית נותנת, להחשף למישהו שבאמת מנסה להקשיב לצד השני. זו אחת מהן.
"מכל הסיפור הזה, בסופו של דבר, הוצגו רק שלושה משפטים של סכנדר ועוד שלושה משפטים שלי. בא בן אדם שיוצא מאירוע גדול ופתאום מתנפלים עליו ברחוב ושואלים אותו שאלות ואין לו זמן לחשוב. הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו אומרים משהו ומתכוונים למשהו אחר. לא שסכנדר לא התכוון למה שאמר, אבל זה היה על רגל אחת ומה שהוצג היה מאוד שטחי ומאוד צר. מצער אותי לראות שאין עניין להעמיק את זה,שאין עניין להבין מה עומד מאחורי כל הדברים האלה".
מומלץ בחום. לקרוא, ולחשוב.

4.3.2010

האם נכון לומר שישראל ההודפת את מבקשי-המקלט האפריקאיים בחזרה למצרים נוהגת כמו שווייץ במלחמת העולם השניה ?

נתקלתי בקישור הבא העוסק במחאה על השוואה שעשתה אושרת קוטלר בפינתה בערוץ 10, בין חיילי צה"ל לסייעני נאצים שוויצרים, שהתנכלו לפליטים יהודים במלחה"ע השנייה. הקישור מביע מחאה חריפה על ההשוואה הזו.

לדעתי, עצם ההשוואה בין ישראל של היום לשוויץ של אז, נכונה ובמקומה. אותם טיעונים כנגד קבלת פליטים יהודים לתוך שווייץ משמשים כיום כנגד קבלת פליטים אפריקאיים לתוך ישראל.

כל מי שמכיר את המאמצים ששווייץ משקיעה בהגנה ובכוחות הבטחון שלה, יודע שחרף היותה נייטרלית מאות בשנים, היא תופשת את עצמה כמדינה מאויימת, לא הרבה פחות מכפי שישראל תופשת את עצמה.
על השאלה של תפישה עצמית בוודאי אפשר להתווכח, אבל כך גם אפשר לומר על ישראל: המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון (שהוא גם כנראה מעשרת הצבאות החזקים בעולם), אשר עדיין תופשת את עצמה כמדינה חדשה הנתונה לסכנה-קיומית, הן מול נשק גרעיני איראני והן מול אבניהם של מפגינים פלשתינאים.

יתרה מכך, שווייץ היתה אומנם נייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל כך הייתה גם נורבגיה לפני שנכבשה על ידי גרמניה. אירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים לא היתה מקום שלו ובטוח יותר מהמזרח-התיכון. אולי אפילו פחות, בהתחשב במספר המדינות הרודניות בעלות שאיפות ההתפשטות.

ואם נתמקד בטיעון הישראלי הפופולרי ביותר, כל מי שמכיר את המספרים מבין שהטיעון "החזק" ביותר כנגד קליטת פליטים אפריקאיים - הכמות האדירה שתתחיל לנהור אל עבר ישראל - היה יפה גם לגביה של שווייץ.

ואחרון - שאלת איום החיים המיידי לא פשוטה וקלה כמו שנדמה לטוענים כנגד קליטת פליטים. עצם העובדה שהיהודים נרצחים על ידי גרמניה הנאצית לא היתה עובדה ידועה בעולם עד 1942. גם לאחר מכן מדובר בעובדה שהיתה שנויה במחלוקת, גם עקב אינטרס פוליטי של המדינות שבידיהן היו הוכחות, וגם עקב אי-הרצון של בני-האדם להכיר בזוועה, לפחות עד 1944. כך שבמהלך השנים 1939 - 1944 בהחלט יכלו שוויצרים רבים לטעון שהסירוב לקלוט יהודים הוא מאחר ואלה רק מבקשים לשפר את מצבם.

ואם ניזכר בחלק השני של המשוואה - הפליטים האפריקאים:
רבים מהם חשופים לאיום על חייהם גם במחנות הפליטים שמקיפים את המדינות מהן הם נמלטו.
רבים מהם חשופים להטרדה ואלימות במדינות המקלט,
ורבים מהפליטים שעברו ממצרים לישראל מספרים על התעללות איומה שהביאה לכך שהם נמלטו ממצרים אל ישראל.
אין ספק שבמחנות הפליטים מהם הם נמלטים הלאה היו ויש אירועים של פגיעה, רדיפות, רעב ומחלות.
אין גם ספק בכך שמצרים, כמדינה קולטת הסובלת מעוני ומחסור גדולים מאוד, איננה מציעה לפליטים המגיעים אליה בטחון.

האם אפשר להאשים אדם המבקש לספק מזון ומחסה לו ולמשפחתו בכך שהוא מנסה להגיע למקום מבטחים בדמותה של מדינת ישראל ?

האם יש ספק בכך שמדינת ישראל, כאשר היא הודפת את המתדפקים על שעריה ומבקשים מקלט ובטחון, מפעילה את השיקולים האנוכיים שהפעילה שווייץ בזמן מלחמת העולם השניה ?

לי אין ספק בכך שהפליט המנסה להגיע לישראל צודק.
לי אין ספק בכך שישראל מפעילה שיקולים אנוכיים כמו שווייץ.
השאלה היחידה היא האם ישראל צודקת בשיקוליה האנוכיים. לשאלה הזו אין תשובה נכונה אחת.

להבנתי מדובר בשאלה מוסרית קשה, שכן היא מעמתת בין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי בני-אדם נרדפים המתדפקים על שעריה, לבין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי העם היהודי, להמשיך ולהתקיים תמיד כמדינה המבטיחה מקום מקלט לעם היהודי.

ייתכן שאם ישראל תענה לכל הפליטים שיתדפקו על שעריה לאורך השנים, היא לא תמשיך להתקיים במאות השנים הבאות כמדינת העם היהודי, ובכך תבגוד בתכליתה ההסטורית.

בשאלה המוסרית הזו, התשובה האישית שלי, חרף הקושי העצום שבה, ברורה: ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר בני-אדם חותרים לחוף מבטחים. העמידה מנגד היא התכחשות לגורל המר של העם היהודי, וככזו היא התנהגות שאיננה יהודית.

ישראל חייבת להוות מגדלור וחוט שדרה מוסרי, ולהוביל פתרון שיאפשר מתן מקלט לפליטים.
גם אם התוצאה תהיה הפיכתו של הנגב למחנה-פליטים אחד גדול.
גם אם יש בכך סכנה לאופיה הדמוגרפי של ישראל בדורות הבאים.
כי אם ישראל איננה נוהגת כך, יש בכך סכנה לנשמתה - עכשיו.