על משטים ושאר ירקות

המשט החדש לפריצת הסגר על עזה, נובע מהתפישה המצערת הרגילה של הסכסוך הישראלי הערבי בצורה פשטנית. מחד ישראל הגדולה, הברוטלית, הלא-מתחשבת, מהצד השני - הפלסטינים החלשים, חסרי-הישע.

אבל המציאות קשה ומורכבת יותר.
שכן מחד, ישראל מקיימת מדיניות סגר משני מניעים עיקריים -
1) הסגר מהווה אמצעי לחץ על הנהגת החמאס בעזה לשחרר את גלעד שליט, בבחינת - לא תחיו טוב כל זמן שהוא בשבי.
2) הסגר מהווה אמצעי-הגנה מקדמי של ישראל, בבחינת - כל זמן שאתם במלחמה איתנו, לא נוכל לאפשר לכם כניסה חופשית
ולא מפוקחת של סחורות, שעלולות להוות חומרי-גלם לייצור כלי-נשק כנגדנו.

והבעיה במדיניות של ישראל היא שבפועל, ישראל אימצה את הסטנדרטים של החמאס בהחזקת בני-ערובה, ובתגובה להחזקת גלעד שליט כבן ערובה, ישראל מחזיקה בכל תושבי עזה כבני-ערובה.

ומהצד השני, חמאס מתעקש על עמדתו משני מניעים עיקריים -
1) גלעד שליט הוא הכלי הטוב ביותר שיש בידיו כרגע לשחרור אסיריו הנמצאים בידי ישראל. לא יהיה לו כלי טוב יותר.
2) חמאס במלחמה עם ישראל, ובמלחמה כמו במלחמה - על העם הנלחם לעצמאות לדעת להקריב קורבנות.

והבעיה במדיניות חמאס היא שבהתעקשותו לנהוג כאילו הוא חיזבאללה, הוא מתעלם מאחריותו כריבון ברצועת עזה כלפי הפלסטינים שהוא אחראי עליהם, ובכך הוא נוהג כפי שהוא באמת - כארגון טרור. חמאס יכול היה לנסות ולהקל מאוד מהסגר על ידי נקיטת צעדים פשוטים של העברת חומר שוטף על גלעד שליט לידי הצלב האדום, ומתן אפשרות לביקורי צלב אדום אצל גלעד שליט. בבחירתו לנהוג בדרך שבחר, חמאס בעצם שותף להחזקתם של כל תושבי עזה כבני-ערובה, במסגרת מאבקו לשחרור האסירים.

שני הצדדים נוהגים בחוסר מוסריות.

חבל שהיוזמים את המשטים למיניהם לא מצליחים לראות את המורכבות הזו.