זה פוסט שמתחיל בציטוט מקישור לכפר איג'ליל, שכיום מוכר יותר כסינמה סיטי, ובדרך מספר על זוכרות, על זיכרון, ועל הקושי שבנרטיב רב-רובדי, קושי של כולם. גם של אלה שזוכרות. כפי שאמר פעם אחד ממייסדי ופעילי "זוכרות":
"מישהי אמרה לי שמאז שנחשפה לעבר של איג'ליל היא לא הולכת יותר לראות סרטים בסינמה סיטי, כי פעם חשבה שזה ערש התרבות ועכשיו היא מבינה שזה הרס של תרבות. אני לא שותף לגישה הזאת. אני לא חושב שמי שגר ביפו פחות מוסרי ממני. למה רק יפו, מה עם אוניברסיטת תל אביב? השאלה היא לא איפה אתה גר, אלא מה אתה עושה כדי לקחת אחריות. אני מצפה מכל מי שגר וחי במקום שאנשים גורשו ממנו, שישים שלט שמכבד את הזיכרון של אלה שהפסידו. כל דבר גדל עם הזמן, רק האסון נהיה קטן יותר"השאלה שלי כציוני-לאומי היא כמובן מדוע רק לכבד את הזיכרון של אלה שהפסידו, ולא לכבד את הזיכרון של המאבק. אם כבר מדברים על הפסד, מה בדיוק הם הפסידו, האנשים האלה שיש המבקשים לזכור ? למה הם נאבקו ? עם מי הם נאבקו ?
דוגמא אחרת, אולי טובה יותר לנרטיב הזכרון והשכחה היא מתוך האתר של יוסף אלגזי: על הכפרים עמואס (אמאוס של פעם), יאלו ובית נובא בלטרון שנהרסו עד היסוד בעקבות מלחמת ששת-הימים. צריך להכיר את ההיסטוריה של מלחמת השחרור כדי להבין למה בוגרי המלחמה ההיא ניצלו את ההזדמנות הראשונה שהיתה להם למחיקת האצבע של לטרון,
ולסגירת חשבון עם יאלו וסביבותיה.
רק ההכרות ההיסטורית של המשמעות של לטרון התבוסות וחוסר-היכולת של הפלמ"ח להתמודד עם הלגיון ותושבי הכפרים, רק ההכרות ההיסטורית עם האבידות הכבדות שהמאבק הכושל של 1948 גרם למדינה-שבדרך,
רק התובנה של הפוטנציאל שבהפלתה של ירושלים שנשען ברובו על לטרון ויכולתה לנתק את העיר מהארץ -
רק אלה מאפשרות להבין למה ההרס של הכפרים באיזור שהוא היום פארק קנדה, הוא בעצם חלק אינטגרלי ממלחמת העצמאות של מדינת ישראל, והעובדה שהוא התרחש ב-1967, מלמדת עד כמה התהליך ההיסטורי של שיבת הציון המודרנית הוא ממושך ומורכב.
[הסיפור שווה קריאה לכל אדם שרוצה להכיר את העבר של הארץ הזו. הוא כולל גם עדויות של פלסטינים, שמשקפות היטב את הנרטיב הפלסטיני של גירוש הכפרים, וגם את מה שעמוס קינן, שהיה שותף כחייל לגירוש תושבי הכפרים ב-1967, כתב לעצמו. כתב ולא פרסם עד 1997]
אם כבר זוכרים, שווה להציץ לטיול וירטואלי ביאלו וסביבותיה בתמונות, ולטיול בפארק קנדה . פחות מ-20 דקות נסיעה מפארק קנדה, אגב, נמצא פארק בריטניה, הוא ביתה של חירבת קייאפה, דוגמא מצויינת נוספת לריבוד הבלתי-אפשרי אך הממשי לגמרי של הארץ הזו, היהודית-פלסטינית-יהודית, והיא בוודאי מבהירה היטב על מה בדיוק נלחמו היהודים ב-1948, מה היה להם להפסיד, למה הם כאן בארץ הזו, ולמה אין להם שום כוונה ללכת, או לוותר על אופיים הלאומי (מעניין מדוע לשני הפארקים נבחרו השמות הללו...).
אז לכל צד יש נרטיב משלו. זו בוודאי לא סיבה מדוע לא להרהר על זכרון ושכחה ואפשרות הפיוס, ואפילו לשאול את האחר, גם אם הוא אחר מגורש/נמלט/נעדר: מאיפה באת ?
יש הסבורים שברגע האמת הליברל הישראלי הופך לגזען וכוחני. יהודה שנהב (פרופ') סבור כי "זהו תוצר מובהק של המודל הלאומני שקרוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" שמחזיק את השלד של 1948 בארון.
להשקפתו, בעוד שעבור רוב הפלסטינים בתוך ומחוץ לקו הירוק, מלחמת 1948 לא נסתיימה עדיין, המודל של "יהודית ודמוקרטית" מבוסס על הכחשת ההסטוריה.
אני, בניגוד לו, סבור שההאשמות על גזענות, כוחניות, והכחשה, יכולות להינשא כדגלים על ידי שני הצדדים, אבל יש בנרטיבים האלה בעיה בסיסית:
הסכסוך היהודי-פלסטיני על הארץ הזו לא התחיל ב-1948.
הסכסוך הוכרע באופן חלקי (וזמני) ב-1948.
הסכסוך התחיל בשלהי המאה ה-19 ומאז הוא מבעבע, סביב שאלת היסוד: של מי הארץ ? למי תהיה ?
בכל מקרה שבו צד יצהיר כי הארץ שלו, ושלו בלבד, הצד השני ייפגע.
הפתרון שהותווה על ידי הקהילה הבינלאומית הוא חלוקה, שנתפשה בזמנו על ידי היהודים כחלוקה לא-צודקת אבל שיש לקבלה בתורת "הרע במיעוטו". הצד השני העדיף שלא לקבלה ולשפר עמדות במלחמה. להפתעתו התברר במלחמה
שתפישת-המציאות שלו לא היתה משהו, ודווקא הצד שנראה כחלש יותר ערב העימות, יצא וידו על העליונה [היו לכך סיבות רבות, ואולי בהזדמנות אחרת אעמיק בהן].
הרצון של הצד השני לשפר עמדות בתהליכים אחרים, כשהתברר שבמאבק ישיר הוא אינו מצליח, הוא לגיטימי.
אבל לגיטימי לא פחות הוא הרצון של הצד היהודי, הצד עליו אני נמנה, לשמור על העמדות המשופרות שהשגנו, ולהמשיך ולשפרן.
כל מי שסבור שמדינה לאומית היא פתרון פרי השיח הלאומני שכבר אין בו כל צורך, מוזמן להציע אלטרנטיבה אחרת, שתבטיח את שלומם ובטחונם של מירב האנשים שבין הנהר לים.
אבל האלטרנטיבה המכונה "מדינה דו-לאומית" היא אלטרנטיבה שיש בה הבטחה אחת ויחידה: מקסימום מתים, פצועים והרוגים. לא צריך להיות היסטוריון גדול כדי להבין זאת. די להתבונן בשכנתנו מצפון, לזרוק מבט ליוגוסלביה לשעבר, להעיף מבט באפריקה הפוסט-קולוניאלית, ואז להחזיר את המבט לכאן, לארץ שעליה מתחרות שתי קבוצות אתניות שונות, הן בלאומן והן בדתן.
אולי בעוד 50 שנה, אולי בעוד 100 שנה, אולי בעוד 500 שנה, יבשילו התנאים כאן למדינה דו-לאומית, על-לאומית, או א-לאומית. אבל בני-האדם שמתגוררים בין הנהר לים רחוקים מאוד מהבשלות הזאת, מהתפישה הנדרשת של האדם כאדם, מהעוורון הרולסיאני החיוני לשגשוגה של מדינה המושתתת על שונות שבבסיסה קונפליקטים.
עד שיגיע היום הזה, נדרש מנגנון שיאפשר לכל אחת מהקבוצות האתניות שיעור קומה לאומי, שגשוג כלכלי, וזכויות אדם במובנן הרחב ביותר לכל התושבים.
נכון לזמן הזה, רק מדינת-לאום לכל קבוצת אתנית יכולה לאפשר מצב דברים שכזה. ויפה שעה אחת קודם.
אבל העובדה שאני מאמין שהשיח על הפתרון הפוליטי צריך להתיישר לפתרון בר-קיימא, איננה סותרת את העובדה שאני מאמין שעל כל צד להכיר בנרטיב של הצד השני.
לאו דווקא להכיל אותו, אבל להכיר בלגיטימיות של נרטיב אחר.
במסגרת הזו, זה לא נכון, וגם לא מנומס לציין נכבה ביום העצמאות של הצד השני, אבל זה לא מנומס לאסור על השני לציין נכבה.
הפתרון הוא פשוט - לציין את הנכבה של האחד באופן ממוסד בתאריך א', ולציין את העצמאות של האחר באופן ממוסד בתאריך ב'.
כבני-אדם, צריך ללמוד לדבר על זכותו של כל אחד לדבר. האם שיח כזה יביא לאפשרות ברת-קיימא של מדינה דו-לאומית ? יש המאמינים בזה. אולי יום אחד זה עוד יבשיל. עד אז, לכל מי שמבקש לזכור את שהיה כאן וחרב, נזכיר שזכרון הוא פעולה שהחשוב שבה הוא ההקשר. ההקשר שלי, כיהודי ציוני, הוא פשוט. לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית, יש זכות למדינת-לאום משלו, ובשכונה שבה כל הבתים תפושים, הסביר ביותר הוא לשוב לבית ממנו גורש אי-שם בעברו. מאחר והבית כבר מאוכלס על ידי עם אחר - נכון לחלוק עמו את הבית. חלוקה שתאפשר חיים לאומים לכל אחד מהעמים.
הנכבה אירעה על הרגע של תוכנית-החלוקה של ארץ ישראל בין היהודים לפלסטינים. היהודים הקימו מדינה ב-1948. הפלסטינים לא, ולא באשמת היהודים. אסור לתת לאירועי הנכבה להשכיח את זה. מגיעה לפלסטינים מדינה. אסור לתת לאירועי הנכבה להשכיח גם את זה. אבל החשוב ביותר לזכור הוא את הקונטקסט הכולל - לשני העמים מגיעה עצמאות מדינית. אולי הם אפילו כבר מבשילים לכך, בימים אלה.
