כבר מחודש ספטמבר ?

ראש הממשלה נתניהו מבטיח: "כבר מחודש ספטמבר רבע מיליון ילדים מגיל 3-4 יהנו מחינוך חינם". אבל החלטת הממשלה היא להקצות משאבים. לא היא מי שתבנה. והרשויות המקומיות מבהירות: "אי אפשר לבנות 1,500 גני ילדים עד ספטמבר". בניה של גן, כמו כל בניה בישראל לוקחת זמן. וזאת בלי לומר מילה על הכשרת צוותים מתאימים.

אילו החלטת הממשלה היתה עוסקת בשימוש בvoucher-ים (תלושים) שהורים יוכלו למסור לגנים פרטיים, אפשר היה לדבר על מהלך מעשי.

יתרה מכך, מהלך התקצוב של יישום חינוך חינם מגיל 3 נסמך בחלקו על קיצוצים מהרשויות המקומיות שגם כך סמוכות על שולחן הממשלה. כ-200 רשויות מקומיות בישראל "מתבססות על מענקי האיזון של משרד הפנים - שנועדו לאזן רשויות שהן גירעוניות בהגדרה. מתוך אלה, כ-60 רשויות נמצאות או נמצאו בתוכניות הבראה. כ-20 רשויות נמצאות בשלב הקיצוני ביותר של תוכנית הבראה - הן מנוהלות על ידי ועדה ממונה, לאחר שמשרד הפנים בחר לפזר את מועצת הרשות הנבחרת לאור מצבה המדורדר של הרשות ... "
כן, רק כ-50 רשויות מקומיות במדינת ישראל מצליחות "להתפרנס בזכות עצמן. תל אביב היא הבולטת שבהן... 'בישראל יש 50 רשויות שיכולות לקיים את עצמן', אומר ד"ר נחום בן אליה, מומחה לתכנון אורבני, '100-150 רשויות שבקושי מחזיקות את הראש מעל המים, ו-50 שנמצאות בקריסה מתמשכת'. "
לא, זה לא משבר. "זהו המצב הקבוע של הרשויות המקומיות בישראל בעשור האחרון. מאז המשבר הגדול של 2003, בעקבות קיצוץ חריף שהיה אז במענקי האיזון, התאוששו הרשויות אך נותרו במצב שבו 80% מהן תלויות במענקי האיזון, וכנראה כ-50-60 מהן (משרד הפנים סרב למסור את הנתון המדויק) נכנסות ויוצאות מתוכניות הבראה."

המשמעות היא שיש ערים בארץ שרק לאחרונה הגיעה אליהן תחבורה ציבורית, כמו העיר הבדואית רהט (כן, דווקא בפריפריה התחבורה הציבורית מפגרת להגיע), ורהט היא רשות מקומית עם 52 אלף תושבים !
רהט היא גם "גם היישוב הבדואי היחיד שיש בו סניף בנק".
אבל המשמעות אף נוראה מכך. "בגלל הדרישה של משרד הרווחה להשתתפות של הרשות ב-25% מהתקציב...אין מעונות יום כמעט בכל היישובים הערביים בישראל. נתוני התמ"ת מלמדים על כ-30 מעונות מסובסדים, המשרתים יותר מ-400 אלף ילדים ערבים עניים."

ואל המצב הזה, בא ראש-הממשלה ומבטיח חינוך חינם כבר בספטמבר הקרוב ?

למישהו עוד יש ספק שיהיו בחירות לפני ספטמבר ?

האם יש מצור על רצועת-עזה ?

ואלה! חדשות דיווחה על הצצה שאיפשר משרד הביטחון למעבר כרם שלום. שווה מבט.

את העניין סיכמה תשובתו של אחד העובדים בצד הפלסטיני, לשאלה "האם יש מצור על רצועת עזה" ? :

"אין מצור. יש הכל ברצועת עזה. אוכל, מוצרי חשמל, פלזמות - לא חסר כלום... אנחנו לא רוצים עוד גלעד שליט. אני איש של מחמוד אבו עבאס ואנחנו רוצים שלום. רוצים שקט".

 אז מצד אחד, כנראה שכל מה ששמענו על כך שחמאס הוא זה שמגביל את כניסת המוצרים לעזה ושחיי היומיום בעזה טובים מכפי שמתארים המקטרגים על ישראל. מצד שני, היה צריך אישור של משרד הביטחון כדי לראות את זה, נכון ?

אז מצור כלכלי אולי כבר אין, וכנראה לא היה כבר ממזמן. אבל שאלת השליטה הישראלית על גבולותיה של עזה בעינה עומדת.  גם אם הצרכים הבטחוניים מצדיקים זאת, קשה שלא להרגיש שיותר משהדיווח הזה מאושש את שביעות-הרצון מהמצב הקיים, הוא מדגיש את הצורך - של שני הצדדים - להגיע להסדר בר-קיימא, שיאפשר לשני הצדדים קיום של חירות ושלום.

ובינתיים, בטורקיה....

התקשורת בארץ  ובעולם מדווחת  כי המפקד הקודם של הצבא הטורקי (2008-2010), גנרל אילקר בסבוג (Ilker Basbug), שהעיד בבית-המשפט הטורקי במסגרת הפרשיה המכונה "פרשת ארגנקון" (פרשת הפטיש בשפתנו), מצא עצמו, להפתעתו, עצור בתום עדותו, כשהוא צפוי לעמוד בפני אישומים של חברות בהתארגנות שביקשה להפיל את הממשלה המכהנת.

על פי הפרסומים, השלטון הטורקי טוען כי רבים - קציני צבא לשעבר, עיתונאים, עורכי-דין, אקדמאים ואחרים - בשר מבשרו של הממסד-הצבאי-חילוני של טורקיה, תכננו לארגן שורת פעולות בטורקיה, כדי לעורר זעקה ציבורית שתערער את השלטון ותביא לנפילת ראש הממשלה המכהן, ארדואן ומפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח" האיסלאמיסטית.

עיתונאים בולטים בטורקיה, המואשמים גם הם בהשתייכות להתארגנות, טענו שזוהי רדיפה של מתנגדים פוליטיים. כשחושבים על זה, קשה שלא להרגיש שהצדק איתם. כאשר אדם מגיע להעיד בפני בית-המשפט, בלי שמועלות כנגדו האשמות, ובתום עדותו הוא מוצא עצמו עצור ובדרך להיות מואשם כחבר ההתארגנות, זה לא נראה כל-כך טוב. 

פורמלית, העמדה של השלטון הנוכחי נראית הגיונית: לא ייתכן שהצבא יעמוד מעל החוק ויחליף את השלטון בכל פעם שהוא איננו נראה למפקדיו. מעשית, צבא טורקיה, התופש עצמו כמגן החוקה הטורקית, הביא להחלפת השלטון מאז שטורקיה עברה למערכת רב-מפלגתית (ב-1945) כבר 4 פעמים: 1960, 1971, 1980, 1997. בכל אחת מהפעמים הללו הצבא פעל לעומת מה שנתפש בעיני מפקדיו כבעיות קשות בתפקוד השלטון; בכל אחת מהפעמים הללו הצבא השיב את השלטון לממשלה נבחרת, והפגין מחוייבות ודבקות בטורקיה חילונית בהתאם לחזונו ומורשתו של מייסד טורקיה המודרנית,  כמאל אטאטורק. קשה להימנע מלהעריך שמעצרו של הגנרל בסבוג יביא את המתח בין הזרמים האיסלאמיסטי והחילוני בטורקיה לשיא חדש. 

השופטים החדשים

כפי שצפיתי אתמול, הועדה למינוי שופטים אכן היתה פוריה ומינתה שופטים לבית-המשפט העליון (סוף-סוף):
כבוד השופט נעם סולברג, כבוד השופט צבי זילברטל, כבוד השופט אורי שוהם ודיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, הפרופסורית למשפטים דפנה ברק-ארז.

חייבים להודות שזה אחד ממקבצי מינויי-השופטים המאוזנים ביותר מבחינה ערכית שיצא לנו לראות בישראל. שאפו לראש-הממשלה. שיחק אותה.

האומנם התקפל ?

דיווחי התקשורת על התקפלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשהחליט להקפיא את תיקון החוק שנועד להבטיח רוב של לא-שופטים בועדה לבחירת שופטים (שיועיל, ככל הנראה, בטווח הקצר לקואליציה השלטת). אני סבור שאין זו התקפלות אלא חלק ממשא-ומתן. אם אני צודק, ואם המשא-ומתן אכן הבשיל, הועדה המתכנסת היום תהיה פוריה מהצפוי. 

עוד סיבה למחאה ?

כאילו הסיבות הידועות לכולנו לא מספיקות, בא דה-מארקר וסיפר על דו"ח ה-OECD בעניין איכות החיים של המדינות החברות בו, דו"ח שמעלה כמה נקודות שאמורות להיות חשובות לכולנו:

בתמצית, בהשוואה לאזרחים במדינות אחרות בארגון ה-OECD,  לישראלים יש פחות זמן פנוי למשפחה ולתחביבים, בגלל העבודה. דה-מארקר מסכם ש"בדו"ח, המשקלל, בין היתר, פרמטרים כמו זמן פנוי אחרי העבודה ועבודה במשך שעות ארוכות, הגיעה לישראל למקום 31 (ציון 5 מתוך 10) ­ רביעית מהסוף ­ אחרי טורקיה מקסיקו ויפאן. מקדימות את ישראל בדירוג מדינות כמו דרום קוריאה, צ'ילה ואוסטרליה...

התחושה של ישראלים רבים כי הם עובדים הרבה ונחים מעט אינה תלושה מהמציאות: לפי הדו"ח, 22.7% מהישראלים עובדים יותר מ-50 שעות, כשרק במקסיקו ובטורקיה שיעור העובדים יותר מ-50 שעות בשבוע גבוה יותר. לעומתנו, בהולנד רק 0.62% מאוכלוסייה עובדים יותר מ‑50 שעות בשבוע, ובשוודיה רק 1.24%". בכלכלות שוק חופשי שעות עבודה ארוכות הן משהו שניתן לצפות לו, אבל מתברר שבישראל עובדים יותר שעות גם לעומת מדינות כמו ארה"ב או קנדה.

על פי הדו"ח יש לישראלי הממוצע  "15.15 שעות ביממה המוקדשות לפנאי, בדומה לממוצע OECD" (הציטוט של דה-מארקר מטעה. החברים מה-OECD לא דיברו רק על פנאי, אלא כתבו -

"People in Israel devote an estimated 63% of their day, or 15.2 hours, to personal care (eating, sleeping, etc.) and leisure(socializing with friends and family, hobbies, games, computer and television use, etc.) – close to the OECD average." 

בתרגום: "האנשים בישראל מקדישים כ-63% מיומם, או 15.2 שעות, לטיפול בעצמם (אכילה, שינה וכד') ולפנאי (בילוי זמן עם חברים ומשפחה, תחביבים, משחקים, שימוש במחשב ובטלוויזיה וכו') - קרוב לממוצע ה-OECD. " ). במבט ראשון זה נראה לא רע.  מצבנו אף טוב יותר מהיפנים (להם נותרות בממוצע רק 14.33 שעות ביום לישון ולבלות), אבל לעומתנו, חברים וחברות, לאחינו ואחיותינו ממשפחת ה-OECD, מגרמניה, דנמרק ובלגיה למשל, יש שעה נוספת ביום.

הם יכולים לישון יותר, או לבלות יותר - עם משפחה, חברים, לפתח תחביבים, ולהנות מהחיים (שעה ביום, למי שמזלזל, מסתכמת בממוצע ל-7 שעות בשבוע; 30 שעות בחודש; 365 שעות בשנה; ובהנחה שקריירה ישראלית נמשכת בין גיל 21 לגיל 67, מדובר בפער של 16,790 שעות לרעתנו. בתרגום של פער הפנאי העצום הזה, מדובר ב-699 ימים (ועוד חצי יום, אבל מי סופר?), או כמעט שנתיים מהחיים. 

לא רק ששוק העבודה הישראלי הוא תובעני מאוד, אלא שקשה לנשים-אמהות להשתלב בו. ישראל מדורגת במקום החמישי מהסוף (!) עם שיעור תעסוקת אמהות של 55%, כשאחרי ישראל ניצבות מדינות כמו יוון (52%); צ'ילה (51%); איטליה (49%); וטורקיה (24%). תעסוקת האמהות הממוצעת בארגון היא 66%. מעלינו בדירוג ניצבות מדינות כמו איסלנד הראשונה, בה כ-87% מהאמהות יוצאות לעבוד; נורווגיה מדורגת במקום השני (79%); אחריה שווייץ (79%) ודנמרק (78%); גם בארה"ב שיעור האמהות שיוצאות לעבוד גבוה יותר - 73% מהן עובדות. 

את השיעורים הגבוהים במדינות הסקנדינביות ובשוויץ קל לייחס למדיניות הרווחה בהן, המציעה לאמהות חופשת לידה של כשנה; מעונות וגנים על חשבון המדינה; שעות עבודה נוחות ושכר שוויוני.אבל ישראל היא מקום פחות טוב לחיות בו גם לעומת ארה"ב, מדינה שאינה מספקת תשתית סיוע מסובסדת משמעותית למשפחות. אפשר להאשים גם את המיעוטים בישראל בכך "שבגללם" הסטטיסטיקה מוגזמת לרעת המדדים הישראליים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שכל זוג ישראלי חילוני-יהודי מתקשה להתמודד עם האיזון בית-עבודה. מחברי הדו"ח טרחו לציין כי "במשפחה שבה קיים איזון בית-עבודה, יורד מפלס הלחץ הלחץ של ההורים. בממוצע, 66% מהאמהות ב-OECD יוצאות לעבוד אחרי שילדיהן גדולים מספיק כדי להתחיל בית ספר, מה שמצביע על כך שהרבה משפחות מצליחות לאזן קריירה ומשפחה". לעומת זאת, אני מכיר זוגות רבים שנתקלים בקושי לאזן בין קריירה למשפחה בישראל. מחברי הדו"ח ציינו כי "מציאת איזון בין חיים פרטיים לעבודה הוא אתגר לכל העובדים הישראלים, במיוחד ההורים מביניהם. כמה זוגות היו רוצים שיהיה להם יותר זמן עם ילדיהם, אבל הם לא רואים כיצד הם יכולים להרשות לעצמם להפסיק לעבוד. יש הורים שהיו רוצים לעבוד יותר".

אבל לא הכל שחור. עיון בדו"ח המקורי מלמד על שני פרמטרים בהם  ישראל בולטת לטובה לעומת חברות ה-OECD: 

תוחלת החיים הישראלית גבוהה בשנתיים לעומת ממוצע ה-OECD ובממוצע 93% מהאזרחים מכירים מישהו שהם מאמינים שיעזור להם בשעת צרה (2% מעל ממוצע ה-OECD). אולי זו הסיבה לכך ש-72% מהנסקרים השיבו שהם מרוצים מחייהם (לעומת ממוצע ה-OECD העומד על 59%). מצד שני, כשחושבים על הדשא של חלק משכנינו ב-OECD, קשה שלא לחשוד שאולי הסיבה האמיתית היא תודעה כוזבת.

אז מה אני רוצה, אתם שואלים ? הרי חלק מהבעיה היא של החברה, לא של הממשלה, ובסה"כ אנחנו או מרוצים מחיינו באמת או מדמיינים שאנחנו מרוצים מחיינו. כך או כך, אתה מבקש לזעזע את אושרנו. למה ? מה עשינו רע ?

והתשובה פשוטה - זה יכול להיות יותר טוב. אבל כדי שהדברים ישתנו, צריך לזהות את הבעיות, ליצור קונצנזוס, לחפש פתרונות, ולשנות את המציאות.

את הבעיות אנחנו הולכים ומזהים. עכשיו צריך ליצור קונצנזוס. כאן כל אחד ואחת מאיתנו נכנסים לתמונה. 

האמת המורכבת מאחורי המשבר(ים) הכלכלי(ים) באירופה

העין השביעית, בטור מאלף, מנתחת את המצב מאחורי המשבר הכלכלי באירופה, ומצביעה על המורכבות שהתקשורת נמנעת ממנה באופן מצער (וחשוד משהו):
"לא משבר אחד באירופה, כי אם ארבעה. רק אחד מהם, ביוון, הוא בעיקרו משבר חוב ריבוני... שלושת המשברים האחרים... מקורם דווקא במשבר מאזן תשלומים של הסקטור הפרטי (פורטוגל), במשבר של המערכת הבנקאית (במקרה האירלנדי) ובמשבר של העדר צמיחה, המקשה על גלגול החוב (איטליה)."