על תאונת-דרכים והשלכותיה הפוליטיות-מדיניות ועוד כמה נקודות

• כאילו שמצב הדברים, כמות שהוא, איננו מתוח מספיק, באה תאונת-הדרכים אמש, ליד סנג'יל, בה מצאה את מותה הילדה בת ה-5, אינאס שווכאת ונפצעה קשה עומר עספור, גם היא בת 5. לא סתם תאונה. תאונת פגע-וברח שנסיבותיה עדיין נחקרות במשטרה. האירוע שנחשב, היסטורית, כזה שהתחיל את האינתיפאדה הראשונה, היה מותם של ארבעה פועלים בתאונת דרכים בין משאית בה נהג ישראלי, לבין שתי מוניות. לגבי אותו אירוע נפוצה שמועה כאילו היה מדובר בפעולת טרור ישראלית מכוונת. האם תאונת-הדרכים הזו תהיה האירוע שהיסטוריונים יתארו כאילו הוא זה שהתחיל את האינתיפאדה השלישית ? 

• אני מזכיר פוסט ישן-נושן - למה הנשיא אובמה בא לבקר? - כדי לוודא שקוראיי זוכרים שתפישת המציאות על פי הבלוג הזה (בניגוד לתקשורת הישראלית ברובה), היא שהאינתיפאדה השלישית כבר התחילה ממזמן. 

• ואני מזכיר פוסט חדש מהתנור - זה לא נראה טוב - כדי לשוב ולהזכיר שאפשר לקרוא את המצב הישראלי-פלסטיני במגוון נרטיבים, ובוודאי לא חייבים להסכים עם הניתוח הפוליטי שלי, אבל אי-אפשר להתעלם מהמציאות: לפלסטינים יש אינטרס מדיני ברור להגביה את הלהבות, כדי לוודא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יקבל פחות כותרות בתקשורת העולמית מדעא"ש ועניינים שכאלה.  

• הפלסטינים לא לבד בעניין הזה. לא צריכים לקבל את התפישה של מתי גולן לגבי המקצועיות של ג'ון קרי (תפישה שגויה לגמרי, שאיננה מתיישבת בקנה אחד עם הרקורד הארוך  של ג'ון קרי בנושאי חוץ ובטחון הרבה לפני שהיה למזכיר המדינה, בשנות כהונתו כסנאטור) כדי להבין לאן ימקד הממשל האמריקאי את מאמציו המדיניים בשנים שנותרו לו תחת הנשיא אובמה. מאחר וממשל אובמה הולך ומתקרב לתקופה שבה הנשיא המכהן יאבד את השפעתו לבצע שינויים במדיניות הפנים, ואז  - בדיוק כפי שראינו אצל נשיאי ארה"ב הקודמים -  לא יהיה נושא בינלאומי שבארה"ב יעדיפו להתעסק בו יותר מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחרי הכל, זו סוגיה שמבחינת ארה"ב פתרונה מחייב השקעה נמוכה יחסית בטווח המיידי, עם פוטנציאל אדיר למקום מכובד מאוד בהיסטוריה (וכמו שהנרי קיסינג'ר לימד את כולם, הפתרון המדיני לא חייב להחזיק מעמד הרבה זמן, אלא רק עד להענקת פרס הנובל, והתוצאה הסופית, גם אם היא מאוד שונה מהתכנון, וגם אם היא מושגת בכוח הנשק, כבר לא תטריד אף אחד).

• הפלסטינים משוכנעים שיהיה להם רוב במועצת הביטחון של האו"ם שיהיה נכון לתמוך בסיום הכיבוש, לאור חילופי המדינות החברות הצפויים עד סוף השנה. ככל הנראה, כל מה שמפריד בין קבלת החלטה כזו לבין דחייתה בוטו, הוא ארה"ב. ובכל זאת, הסנאטור הרפובליקני ממדינת ישראל, כפי שיש המכנים את בנימין נתניהו, נפגש עם שלדון אדלסון, בסמוך כל-כך לפני בחירות אמצע-הקדנציה של 2014 בארה"ב?

זה לא נראה טוב

קשה להביט על המצב הנוכחי של המאבק הדיפלומטי הישראלי-פלסטיני באופטימיות, אם אתה ישראל. 

אז נכון שתוכניות עבר של הפלסטינים סוכלו בהצלחה, להפתעת כותב הבלוג הזה. הקמפיין הפלסטיני של 2011 הצליח להגיע רק עד אונסק"ו וההצלחה הפלסטינית ב-2012 להגיע למעמד של מדינה משקיפה שאיננה חברה (החלטה 67/19) לא הורגשה במציאות חיינו או חייהם. אפילו הפניה החד-צדדית לארגונים בינלאומיים שונים שהיוותה את עילת הפיצוץ מבחינת ישראל) לשיחות הישראליות-פלסטיניות של 2014 לא הביאה לשינוי משמעותי. 

אבל זה לא צריך לגרום למישהו לחשוב שהפלסטינים מתנהלים ללא תוכנית מסודרת. הכרעת הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה הפלסטינית ברוב עצום היא רק עוד קיסם שנוסף לו למדורה ההולכת ומתעצמת. זה הצד שעוסק בהגברת הלגיטימציה הפלסטינית. במקביל, הצד השני- הגברת הלחץ הישראלי גם היא נושאת פירות, למשל הכרעת הכנסיה הפסביטריאנית לפני כמה חודשים למשוך השקעות בחברות המעורבות במה שהכנסיה הגדירה ככיבוש.  

אפשר לא להסכים איתי לגבי הניתוח שלי של המצב הבטחוני הנוכחי בשטחים, אבל אי אפשר להביט על המציאות שלאחר צוק איתן, על רקע הדרך שבה הסתיים התהליך המדיני האחרון, ולאור הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני האגרסיבי, ולחשוב שהדברים מנותקים או יישארו מנותקים מן האירועים האחרונים סביב הר הבית. 

יחסי אבו-מאזן וראשי חמאס אולי לא לגמרי ברורים לעין הישראלית, אבל הנחת-המוצא של ישראל צריכה להיות שמבחינת החמאס, כל עוד אבו-מאזן יכול לספק הישגים מדיניים, הם יתנהלו באופן שיהיה המועיל ביותר עבורו. 

האם יש מקום להרהורי קונספירציה בנוגע לצוק איתן ובנוגע לכוונותיו המדיניות של ביבי נתניהו? ייתכן. 

קשה להחליט מה נראה יותר גרוע - האפשרות שישראל מתנהלת ביודעין ובמכוון מתוך כוונות קונספירטיביות אבל תוך הבנה עמוקה של השלכות מעשיה, או האפשרות שישראל מפסידה במלחמה הדיפלומטית תוך הפגנת יכולות מחרידות. 

לקריאה נוספת

• המו"מ הישראלי-פלסטיני 2013-2014

Between fear and hope - the Brazilian elections

Brazil goes to elections today, but polls do not predict a very different tomorrow. Brazilians elect today 1,059 state legislators, the entire 513-seat lower house of the federal Congress, a third of their 81 federal senators, governors of all 27 states and a president.

If to judge from an economic perspective (which is sometimes a very good predictory sign), the recent fall in the Brazilian stocks is mainly due to the markets foreseeing more of the same. So, markets favor candidate Marina Silva for president over incumbent  Dilma Rousseff. But what do Brazilians themselves prefer?

Polls repeatedly tell that Rousseff's popularity is stable. Analyst tend to attribute this to so called popular measures of her government:

• the reduction of the federal tax in the energy bill;
• the exemption of federal tax in the products of the consumer basket (meat, milk, beans, rice, flour, potatoes, tomatoes, bread, sugar, coffee powder, cooking oil, butter, bananas and apples)
• The lowering of the overnight rate conducted by the Central Bank of Brazil 

I tend to be one of those who believe that Roussef shall end victorious. Maybe even after a single round. My reasons are less to do with international analytsts and more with the wind that is sweeping the entire continent. South-America has been seeking a different, more balanced form of government, than the neo-liberal direction it is recommended by economists.

If that prediction is true, and Rousseff is able to win despite the criticism surrounding the constructions for the soccer world cup and the coming Olympic games, and even despite Brazil's defeat in the soccer world cup, then all analysts who predicted a close race should take a long hard look in the mirror. Any politician and any ruling party that can survive such a sports disaster, have much deeper roots than anyone estimted.


[update: on October 26 a second round of elections shall be held, between president Dilma Rousseff of the PT and Aécio Neves of the PSDB]

[update: Rousseff was relected. ] 

מדוע נסע בנימין נתניהו לארה"ב ומה היתה תכלית נאומו באו"ם?

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שנאומו של בנימין נתניהו באו"ם לא נועד לקידום יחסי ישראל עם הפלסטינים. נתניהו הציג את העיסקה הזו כנסיעה שתכליתה היא להשיב לגירסא הפלסטינית שהעלה אבו-מאזן (אותה גירסא שהאשימה את ישראל בפשעי-מלחמה בצוק איתן). קשה שלא לחשוד שנסיעתו ונאומו משרתים צורך אחר. אבל איזה?

על פי התקשורת, נתניהו עוסק בפגישות מדיניות אינטנסיביות למדי בביקור הזה:

• שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי (פגישה ראשונה בין השניים מאז 'צוק איתן'); 
• ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי (פגישה ראשונה מזה עשור בין ראשי הודו וישראל); 
• נשיא ארה"ב, ברק אובמה (בוושינגטון ביום רביעי); 
• מזכ"ל האו"ם, באן קי מון; 

וכך עולות להן אפשרויות מספר אל השכל התוהה מה בעצם מחפש לו ראש-ממשלת ישראל שם?

אפשרות אחת - נסיעה מדינית שתכלית בקרת-נזקים אחרי 'צוק איתן'. נדמה לי שעיון בנאום שלו, לא מאפשר ביטול של הפרשנות הזו:

"כך שבחרה לחקור את ישראל במקום את החמאס על פשעי מלחמה, מועצת זכויות האדם של האו"ם בגדה בשליחותה העליונה להגן על חפים מפשע. למעשה, היא הפכה את חוקי המלחמה על פניהם.

ישראל, שנקטה בצעדים חסרי תקדים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלסטינים, סופגת גינויים.

החמאס, שפגע במזיד באזרחים והסתתר מאחוריהם – פשע מלחמה כפול – זוכה לפטור.

בכך, מועצת זכויות האדם שולחת מסר ברור לטרוריסטים באשר הם: השתמשו באזרחים כמגן אנושי. השתמשו בהם שוב ושוב ושוב. יודעים למה? כי למרבה הצער, זה עובד.

בעצם הענקת לגיטימציה בינלאומית לשימוש במגינים אנושיים, הפכה מועצת זכויות האדם של האו"ם למועצת זכויות הטרוריסט. ויהיו לכך השלכות. ככל הנראה יש לכך כבר השלכות בכל הקשור לשימוש באזרחים כמגן אנושי.

זה לא רק האינטרס שלנו. אלה לא רק הערכים שלנו שנמצאים תחת מתקפה. אלה הם האינטרסים שלכם והערכים שלכם."

אפשרות שניה - למרות ש"הארץ", כהרגלו, עסוק במיסגור שלילי של הנסיעה הזו (אולי בגלל שלהשקפת העיתון אם ראש-ממשלה לא מודיע על ויתורים נוספים, הוא אינו עוסק בקידום השלום), לנסיעה יש תכלית בינלאומית חשובה, המעוגנת בתפקידה הנסתר של ישראל בקואליציה נגד דעא"ש, וביחסים המשתנים בין ישראל למדינות ערב המתונות והמיועדת לקדם תהליך שלום חדש, המבוסס על הנחות-יסוד חדשות. בואו נקרא יחד את דבריו של נתניהו:

"על אף האתגרים האדירים הניצבים בפני ישראל, אני מאמין שיש לנו הזדמנות היסטורית.

אחרי עשרות שנים בהן ראו בישראל אויבת, מדינות מובילות בעולם הערבי מכירות יותר ויותר בכך שאנו ניצבים יחד בפני אותם איומים – בעיקר איראן גרעינית ותנועות אסלאמיסטיות קיצוניות שמכות שורשים בעולם הסוני.

האתגר הניצב מולנו הוא לנצל את האינטרסים המשותפים הללו כדי ליצור שותפות פורה לבניית מזרח תיכון יציב יותר, בטוח יותר ומשגשג יותר.

יחד נוכל לחזק את הביטחון האזורי ולקדם פרויקטים בתחום של מים, חקלאות, תחבורה, בריאות, אנרגיה ותחומים רבים אחרים.

אני מאמין ששותפות בינינו עשויה אף לסייע בקידום השלום בין ישראל לפלסטינים.

רבים החזיקו זמן רב בדעה ששלום ישראלי-פלסטיני יוכל לסייע בקידום פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי.

אולם בימים אלה אני חושב שזה פועל הפוך: פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי עשוי לסייע בקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

על מנת להשיג שלום זה, עלינו לשאת עינינו לא רק לירושלים ורמאללה, אלא גם לקהיר, עמאן, אבו דאבי, ריאד ומקומות אחרים.

אני מאמין שניתן להשיג את השלום באמצעות מעורבותן הפעילה של מדינות ערב, אלה המוכנות להעניק סיוע פוליטי, חומרי וכל סיוע חיוני אחר.

אני מוכן לפשרה היסטורית, לא בגלל שישראל כובשת אדמה זרה. עם ישראל אינו כובש בארץ ישראל. ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והשכל הישר כולם מוכיחים שיש לנו זיקה ייחודית לארץ הזאת מזה 3,000 שנה.
אני רוצה שלום כיוון שאני רוצה ליצור עתיד טוב יותר עבור עמי.

אולם זה חייב להיות שלום אמיתי, המעוגן בהכרה הדדית ובהסדרי ביטחון יציבים, הסדרי ביטחון איתנים כסלע, בשטח."

אפשרות שלישית - זו בכלל נסיעה מדינית שתכליתה העיקרית היא תקשורת עם הציבור הישראלי. נתניהו אולי דיבר שם, אבל דבריו מיועדים לאזרחים כאן. כדי לוודא שהם יראו בראש-ממשלתם את הלוחם האמיץ, הנחוש על דמותה הבינלאומית של המדינה, ואולי אולי ישכחו את הפער בין הבטחותיו על שייעשה כראש-ממשלה במלחמותיו הוא עם החמאס, לעומת המציאות (מציאות שבה, אין מנוס מהמסקנה שאין הבדל במדיניות הביטחון של ישראל בין ממשלות קדימה והליכוד, בדיוק כפי שלא היה הבדל במדיניות הכלכלית בין שתי המפלגות. השאלה היחידה שנותרה, כרגע, ללא תשובה, היא האם מדיניות החוץ דומה או שונה). מדוע אי אפשר לבטל את הפרשנות הזו? בגלל הדרך שבה היא מוסגרה ביחסי-הציבור של משרד ראש הממשלה עצמו. בואו נקרא יחד את ההודעה לתקשורת על ביקור העבודה הזה של נתניהו בארה"ב (במסגרתו נשא את הנאום באו"ם). בהודעה צוטט ראש הממשלה מצהיר:

" אומר את האמת של אזרחי ישראל מול כל העולם. בנאומי בפני עצרת האו"ם ובכל מפגשיי אייצג את אזרחי ישראל, ואהדוף בשמם את ההשמצות והשקרים שמוטחים כלפי המדינה שלנו".

למרות שכל אחת מהאפשרויות שובת-לב, וייתכן שבכולן יש יותר משמץ של אמת, אני נוטה להמר דווקא על האפשרות השניה - שזו נסיעה שתכליתה תהליך מדיני. אני גם נוטה לחשוד שהדברים שאבו-מאזן אמר לא נאמרו סתם. אני מאמין שיש תיאום בין לשכת אבו-מאזן ללשכת נתניהו. הניגוח ההדדי הזה משרת צרכים פנימיים של שני המנהיגים ומאפשר לכל אחד מהם להציג עצמו כתוקפני אל עבר הצד האחר, וזה חשוב דווקא נוכח מה ששניהם יודעים שהולך ומתבשל. ומה זה הדבר ההולך ומתבשל ? תהליך מדיני רב-צדדי בו יילכו יחד מדינות ערב המתונות, ישראל והפלסטינים המתונים. מין דבר שכזה שעוד לא ראינו כאן (למרות הקולות סביב ועידת מדריד). נסיון אמיתי לנצל את חלון ההתפתחויות שפתחה כאן דעא"ש עבור כולם בלי שהתכוונה לזה בכלל.

מה דעתכם? איזו אפשרות מועדפת עליכם? קראו את הנאום ונחשו בעצמכם.

• נאום ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו באו"ם בעברית
• הנאום באנגלית

מדוע פרש גדעון סער?

שר הפנים, גדעון סער, הודיע על כוונתו לפרוש (זמנית) מהחיים הפוליטיים, אחרי החגים.

מדוע פרש גדעון סער? האם מסיבות פוליטיות או אחרות? 

קודם כל, כרגיל כשאנחנו עוסקים בחיזוי עתידות, נזכיר שכאן זו פרשנות ולא נבואה, ונבהיר גם שבינתיים אנחנו רק עסוקים בפרשנות פוליטית של הודעה על פרישה מהפוליטיקה לפסק-זמן. הודעה. הפרישה עצמה טרם התרחשה. 

ובכל זאת - מדוע פורש גדעון סער ? 

רביב דרוקר (ערוץ 10) סבור שזו הכרה של סער בכך שיחסיו עם נתניהו אינם ניתנים לשיקום וכי הוא לא יוכל להתמודד ראש בראש מול נתניהו ולנצח. דרוקר גם סבור שאין לסער עתיד פוליטי. 

בכיכר השבת מציעים שתי אפשרויות - היפה והמכוערת: 

• היפה: "בימים האחרונים טענו רבים כי אבן לא יכולה להמשיך בתפקידה בערוץ כל עוד היא נשואה לסער. ייתכן כי סער החליט לאפשר לרעייתו להמשיך בתפקידה הבכיר, כאשר פרישתו מהחיים הפוליטיים אמורה לסלול את דרכה שוב אל תפקידה בערוץ."

• המכוערת: "ברשת כבר החלו לרוץ שמועות כי פרישתו של סער מהחיים הפוליטיים נעוצה דווקא בתחקיר ענק שאמור להתפרסם עליו בשבועות הקרובים." (נראה שאחד המקורות לתאוריה המכוערת הוא אלדד יניב שהודיע בפייסבוק שלו: "אחת הסיבות לפרישתו של גדעון סער מהחיים הפוליטיים ('פסק זמן'):תחקיר גדול שמוסף עיתון הארץ עמל עליו בשבועות האחרונים. )"

עמית סגל במאקו מבטל את התאוריה המכוערת. לדבריו ידועה לו שאכן נעשית עבודה "בהארץ"  על כתבת מגזין ארוכה אבל סטנדרטית על סער. וההגיון שלו אכן עושה שכל - הפרישה הזו הרי לא תסכל פרסום על דברים שלא היו צריכים להיעשות ולא תמנע חקירת משטרה. (אם כבר - להיפך. עדיף לו לפוליטיקאי שנתפש בקלקלתו להישאר בתפקיד כמה שיותר כדי להתמודד עם החקירה. )

הוא מקבל את האפשרות שהקריירה של גאולה אבן, רעייתו של גדעון סער, אכן היוותה שיקול - אבל לא מכריע. לדעתו: 

"סער הגיע למסקנה הפשוטה שליד נתניהו לא צומח דשא. סיכוייו לנצח את ראש הממשלה בפריימריז במפלגה שמעולם לא הדיחה את מנהיגיה נראו לא גבוהים. ... אם היה נמנע מהתמודדות היה סופג מהלומה תדמיתית, אם היה רץ ומפסיד - נתניהו היה מדיח אותו מהממשלה. ... אם נתניהו יישאר ראש ממשלה, ממילא אין טעם להישאר כשר בתפקיד בינוני, נטול השפעה מעשית. אם יפסיד, סער יהיה ממילא מועמד מוביל בקרב הירושה. בקיצור, פסק זמן על תנאי."

טל שניידר לא מקבלת את ההסבר הפמיניסטי, דוחה את ההיפותזה של אלדד יניב וככל הנראה מקבלת את הדברים כפשוטם כשהיא בוחרת לצטט את יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג: 

״גדעון ואני חברים טובים. אני החלפתי אותו כמזכיר ממשלה ואח״כ הוא החליף אותי בחזרה כמזכיר הממשלה. יש לנו יחסים ממש טובים. הוא אמר בשנה האחרונה שהוא רוצה לשנות כיוון בחיים, ולי זה היה נראה כמו, ׳אמר, אז אמר, בסדר׳. החיים ממשיכים. הוא שר שהשאיר חותם והיה לו מסלול משלו. אני מכבד את החלטתו ברמה האישית. החליט לנוח ולהיות עם המשפחה״.

ובכל זאת, אני נוטה שלא לקבל את הדברים כפשוטם. 

בכל זאת, בלוג פוליטיקה, לא ? 

בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל להציע איזו קונספירציה? 

אם ננסה להפעיל את השכל הישר, לא נוכל שלא להתייחס לדמיון בין בחירתו של משה כחלון לפני שנתיים לקחת "פסק זמן" למהלך הזה של גדעון סער. אז אמרו שכחלון הכריע לכיוון הזה, כשהבין שנתניהו לא יעניק לו את תפקיד שר האוצר, וכי המשך דרכו הפוליטית מאויימת. 

אם נמשיך להפעיל את השכל הישר, וניזכר שבחודשים הקרובים יש סבירות גבוהה מאוד שאנחנו הולכים לראות את הממשלה והקואליציה משתנות, ונזכור שהמועמדת המובילה ליציאה היא יש עתיד, וננסה לנחש מי תבוא פנימה במקומה, על מי נחשוב בתור המועמדת המובילה? 

אני נוטה להמר על ש"ס.

ואיזה תיק ש"ס הכי אוהבת ? 

מי היה נאלץ לוותר על תפקידו לטובת הקואליציה החדשה ושמירת השלטון בידי הליכוד?

מי היה מוצא עצמו במצב הזה כשמשרד הפנים נלקח מידיו וניתן לנציגה של ש"ס נתון לרחמי ראש הממשלה ?

דמיינו את המצב - וזאת כשהיריבות בינו לבין ראש הממשלה תביאו בהכרח למצב דומה לזה של סילבן שלום, ממלא תפקיד של שר זוטר ומנסה לעשות קולות כאילו שום דבר לא קרה והוא עדיין בכיר כמו תמיד...

ספקולציה שובת-לב, לא ? 

אבל למה דווקא עכשיו ?

לא היה יכול לחכות עוד חודשיים שלושה ולראות שבאמת המשבר הקואליציוני הזה מגיע לפיצוץ? 

קודם כל, כידוע לכולנו, התזמון בפוליטיקה הוא קריטי לצורך שכנוע דעת-הקהל בנרטיב "הנכון". מהבחינה הזו, אם הניתוח שלי נכון, היה הכרחי לסער לפעול לפני שיהיה ברור שתפקידו בכלל בסכנה.

בנוסף, בעוד כמה ימים בג"ץ ייתן את פסיקתו בנושא החקיקה המסדירה את כליאתם של מבקשי המקלט מאפריקה. בהתחשב באמירות ברורות של בג"ץ כשפסל את את תיקון החקיקה הקודם,  הקמפיין של סער, שר הפנים הלוחם בזרים היה עתיד לעלות על שרטון לא נעים בדמות עוד פסילת חקיקה. לקום ולעזוב אז היה נראה הרבה פחות טוב. בבחירה הנוכחית שלו, זו כבר לא תהיה הבעיה שלו. הוא הרי הודיע עוד קודם שהוא פורש. עכשיו שנציג ש"ס (דרעי? ישי? אטיאס? כהן?) יאכל את התבשיל הזה.... 

ובנוסף, ההתנהלות של רשות השידור כלפי רעייתו יצרה אפשרות להוסיף למרק גם את העניין הפמיניסטי. איזו דוגמא טובה יותר יכולה להיות לדבקותו של גדעון סער בעניין הפמיניסטי ונכונותו להקריב למען אשתו ומשפחתו מאשר פרישתו בתזמון הזה? 

בקיצור - אם מקבלים את דעתי - לא היה יכול להיות זמן טוב יותר לכך. 

ומה יהיה אחר-כך ? 

מבחינה מדינית גדעון סער הוא אומנם נץ, אבל מבחינה אזרחית הוא חלק מהליברלים של הליכוד. כמו משה כחלון. כמו דן מרידור. כמו בני בגין. כמו רובי ריבלין.

התהליך הזה שבו הליברלים הולכים ועוזבים את הסירה, ואחד מהם כבר עסוק בהקמת מפלגה חדשה, מעלה אפשרות די ברורה ליום שבו נוטלי פסק-הזמן יבקשו לשוב ולעלות על המגרש: אם נתניהו ימשיך בשליטה ללא-מצרים בליכוד, אנחנו צפויים לראות מחזה שכבר עכשיו שומעים את ההדים המקדימים שלו: מי בעצם הוא הליכוד האמיתי ? המפלגה שבראשה עומד נתניהו או המפלגה (הכחלונית) שתבקש להחזיר עטרה ליושנה ? 

ואיך נדע האם אני צודק? 

רגע. 

התאזרו בסבלנות. 

בואו נחכה לסוף פסק-הזמן. 

זה הסתיו ואיתו מגיעים הסימנים הראשונים לכך שהקואליציה מבקשת להתחדש

העמדה הנחרצת שהביעה שרת המשפטים, ציפי לבני, בראיון אתמול בצהריים ברשת ב', בה מתחה ביקורת קשה על השותפה לקואליציה "הבית היהודי" (מי שאומר שאין פתרון לסכסוך, ואינו מוכן להיפרד מחלקי ארץ ישראל, מונע מהדור הבא סיכוי לחיות כאן בשלום) ועל מי שהכניס אותה לקואליציה (אנו משלמים כעת את המחיר על הברית בין בנט ליאיר לפיד שהכניסה את הבית היהודי לקואליציה) לא תוזמנה במקרה. 

אט-אט אנו הולכים ומתקרבים אל החורף, הכנסת תשוב לה מהפגרה ודיוני תקציב 2015 ייפתחו במלוא עוזם, וכל מי שחושד, חושש, מעריך או מקווה שיש סיכוי לשינויים קואליציוניים צריך להתחיל להערך לקראתם.

לא מדובר כאן בהערכה שבעלמא - מדובר במינהג ישראלי ותיק.

 בשלב מסויים, בד"כ לקראת הסתיו או באמצע החורף לכל המאוחר, פחות או יותר  באמצע תקופת הכהונה של הכנסת, מתרחשים בישראל שינויים קואליציוניים. ברוב רובם של המקרים ממשלה מסיימת את כהונתה וקמה ממשלה אחרת במקומה.

לא מאמינים לי ? הביטו בטבלה הבאה -

מועצת המדינה הזמנית	הממשלה הזמנית (14.5.1948 - 10.3.1949)
הכנסת הראשונה  (האסיפה המכוננת) (1949-1951)	הממשלה ה-1 (10.3.1949 - 1.11.1950)  הממשלה ה-2 (1.11.1950 - 8.10.1951)
הכנסת השנייה  (1951-1955)	הממשלה ה-3 (8.10.1951 - 24.12.1952)  הממשלה ה-4 (24.12.1952 - 26.1.1954)  הממשלה ה-5 (26.1.1954 - 29.6.1955)  הממשלה ה-6 (29.6.1955 - 3.11.1955)
הכנסת השלישית  (1955-1959)	הממשלה ה-7 (3.11.1955 - 7.1.1958)  הממשלה ה-8 (7.1.1958 - 17.12.1959)
הכנסת הרביעית (1959-1961)	הממשלה ה-9 (17.12.1959 - 2.11.1961)
הכנסת החמישית (1961-1965)	הממשלה ה-10 (2.11.1961 - 26.6.1963)  הממשלה ה-11 (26.6.1963 - 22.12.1964)  הממשלה ה-12 (22.12.1964 - 12.1.1966)
הכנסת השישית (1965-1969)	הממשלה ה-13 (12.1.1966 - 17.3.1969)  הממשלה ה-14 (17.3.1969 - 15.12.1969)
הכנסת השביעית (1969-1974)	הממשלה ה-15 (15.12.1969 - 10.3.1974)
הכנסת השמינית (1974-1977)	הממשלה ה-16 (10.3.1974 - 3.6.1974)  הממשלה ה-17 (3.6.1974 - 20.6.1977)
הכנסת התשיעית (1977-1981)	הממשלה ה-18 (20.6.1977 - 5.8.1981)
הכנסת העשירית (1981-1984)	הממשלה ה-19 (5.8.1981 - 10.10.1983)  הממשלה ה-20 (10.10.1983 - 13.9.1984)
הכנסת האחת-עשרה (1984-1988)	הממשלה ה-21 (13.9.1984 - 20.10.1986)  הממשלה ה-22 (20.10.1986 - 22.12.1988)
הכנסת השתים-עשרה (1988-1992)	הממשלה ה-23 (22.12.1988 - 11.6.1990)  הממשלה ה-24 (11.6.1990 - 13.7.1992)
הכנסת השלוש-עשרה (1992-1996)	הממשלה ה-25 (13.7.1992 - 22.11.1995)  הממשלה ה-26 (22.11.1995 - 18.6.1996)
הכנסת הארבע-עשרה (1996-1999)	הממשלה ה-27 (18.6.1996 - 6.7.1999)
הכנסת החמש-עשרה  (1999-2003)	הממשלה ה-28 (6.7.1999 - 7.3.2001)  הממשלה ה-29 (7.3.2001 - 28.2.2003)
הכנסת השש-עשרה (2003-2006)	הממשלה ה-30 (28.2.2003 - 4.5.2006)
הכנסת השבע-עשרה (2006-2009)	הממשלה ה-31 (4.5.2006 - 31.3.2009)
הכנסת השמונה-עשרה  (2009-2013)	הממשלה ה-32 (31.3.2009 - 18.3.2013
הכנסת התשע-עשרה (2013- )	הממשלה ה-33 (18.3.2013 - )

  ואל תתנו לנתונים של הממשלות הבודדות לבלבל אתכם:

• הממשלה ה-9 מוכיחה את הטענה בעצם התאריכים של תקופת קיומה (והיא הרי ממשלה שהתקיימה לאורך כל התקופה שבמקביל לה, בנבכי מפלגת העבודה, מתרחש מאבק אימים סביב "הפרשה")
• הממשלה ה-15 עברה שינוי משמעותי פחות משנה לאחר שקמה עם התפרקות ממשלת האחדות הלאומית בקיץ 1970 ופרישת גח"ל. מדובר בממשלה שהיוותה המשך של ממשלת האחדות שהקים לוי אשכול לקראת מלחמת ששת הימים, שהמשיכה גולדה מאיר ואשר התמודדה עם מלחמת ההתשה עד לקיץ 1970.   
• הממשלה ה-18 חוותה שינויים קואליציוניים נוכח ההתפוררות הדרמטית של ד"ש ושינויי גברא סביב המגעים המדיניים והסכם השלום עם מצרים.   
•  הממשלה ה-30 אומנם הצליחה לכהן במשך כל תקופת כהונת-הכנסת, אבל זו אותה ממשלת שרון שנשענה בראשיתה על קואליציה עם שינוי, החליפה בהמשך את שינוי במפלגת העבודה, ונשענה בסופה על קואליציה צרה. 
• הממשלה ה-31 הצליחה להימנע מטלטלות קואליציוניות משמעותיות רוב זמנה, בעיקר בגלל העובדה שבתקופה שבה בד"כ מתחילות תחושות אי-הנוחות שדוחפות שינויים קואליציוניים, עסקה ישראל בלימוד והפקת-לקחים ממלחמת לבנון השניה (כלומר, מפלגת העבודה עסקה בהדחת עמיר פרץ והחלפתו באהוד ברק; הרמטכ"ל התפטר מתפקידו; וועדת וינוגרד ישבה על המדוכה). 
• הממשלה ה-32 זכתה לחידוש הקואליציוני שלה הודות לפרישת מפלגת העבודה מהקואליציה בחורף 2011 (17/01/2011). 

למה זה קורה להן ?

• הסבר רציונלי אפשרי הוא שככל שקרב זמן-מחצית-החיים של הכנסת, כך גוברים הכוחות המפרידים על המאחדים בתוך קואליציה. המבט קדימה אל עבר הבחירות, והצורך (הרציונלי) להסביר ולבדל את עצמי מחבריי לקואליציה, מפעילים דחף חזק יותר על מערכת כוחות מחברים, שמלכתחילה, פעמים רבות, נבעה בעיקרה מן ההכרחי ולא מאיזושהיא התלהבות משותפת.
• הסבר פחות-רציונלי הוא שככל שהפוליטיקאי הולך ומבין שגם בקדנציה הזו הוא לא עתיד לשנות את העולם בדרך אליה התחייב, כך הוא מבקש להשקיע מאמצים במה שעליו הוא כן יכול להשפיע.
• ההסבר הפשוט ביותר הוא שזה טבעם של דברים שנבנים לא-טוב, והתשתית הפוליטית הישראלית להקמת מבנים קואליציוניים היא רופפת במיוחד. 

כך או כך, השיח המוקצן סביב תקציב 2015, חוק אפס מע"מ, והתהליך המדיני (עמו פתחתי את הפוסט) הוא לא מקרי. מרכיבי הקואליציה מרגישים את רוח השינוי. את מי היא תתפוש? על מי היא תשפיע ? ומי, למרות הפיתוי, ידבוק בכסאו וישמור על הקיים ? זמנים יגידו. 

בפראפרזה על רוח סתיו נשיר לנו... 

"זה הסתיו וזה הזמן 

להכניס קצת שינויים 

ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.

מי יבוא ומי ילך? 

אל תתבייש, היה עצוב.
זאת היא עונה כזאת, חבוב,
זה רק הסתיו וזה עובר. "

האם ביבי הולך להסדר מדיני ?

מאמר מערכת "בהארץ" קבע נחרצות לא מזמן שההחלטה על הפקעת אדמות לטובת הרצף מגוש עציון עד ירושלים היא הוכחה ניצחת על כך שבנימין נתניהו איננו רציני בהכרזותיו על כך שפניו מועדות להסדר מדיני.

אני מבקש לקחת סיכון שאצטרך לאכול עוד כובע ולהציג דווקא את הטיעון האיפכא-מסתברא: ביבי, לדעתי, עובד על הסדר מדיני ואולי הוא אפילו בדרך להסדר כזה, בקרוב.

כולנו יודעים שהנבואה ניתנה, מאז חורבן הבית לשוטים, עיתונאים, בלוגרים ופרשנים פוליטיים, וכולנו גם יודעים שגם כשהנבואה עדיין היתה בידי נביאי-אמת, מבחן התוצאה לא היה דווקא התממשות הנבואה (יונה הנביא הוא דוגמא בולטת), וכמובן שייתכן שהתחזית הזו שלי היא לחלוטין שגויה. אבל אלה הסיבות לדעתי זו:

1. ההפקעה אשר מוצגת כמהלך שיהפוך את גבעות לסטטוטורי  איננה מהלך שחורג מהקונצנזוס. להיפך, ליברמן צודק כשהוא מזכיר שבכל מו"מ עם הפלסטינים, כשדיברו על גושי ההתנחלויות, כללו גם את גוש עציון כמשהו שישראל תשמור
בידיה בכל הסדר קבע. ההפקעה הזו היא מהלך חשוב בהרבה - היא מהלך שנועד לוודא שגוש עציון יהיה מחובר היטב למדינת ישראל בכל מציאות גיאו-פוליטית שתהיה. הבחירה לעשות את זה דווקא בעת הזו צריכה להדליק נורת-אזהרה לכל פרשן שחושב שביבי לא יודע מה הוא עושה ובחר בתזמון מטומטם למהלך הזה. זה הרי אותו נתניהו שעושה הקפאה שקטה במקומות שאינם נתפשים על ידו כקריטיים.

2. הדיווח של כלכליסט על כך שתקציב החטיבה להתיישבות גדל ב-600% מאז ינואר הוא, לטעמי, דיווח שנסיבותיו אינן מקריות. אומנם הגדלת תקציב החטיבה להתיישבות היא תהליך רב-שנים (שקרה גם תחת ראשי-ממשלה קודמים. גם אצל אולמרט וגם אצל שרון, וגם אצל רבין, אגב), אבל ההאצה של השנה האחרונה לא צריכה להתקבל סתם כך כעוד דוגמא לכך שהמתנחלים שולטים בנתניהו. כי נשוב ונזכיר - נתניהו הוא אותו האיש שידע להקפיא גלויות למרות העימות שהיה 
כרוך בכך.
לדעתי מישהו מנסה להספיק משהו לפני שיקרה משהו. מה בדיוק הדבר שביבי יודע שהולך לקרות, לדעתכם?

3. העיתונות מדווחת על מאמצי ההשתלטות מחדש של ביבי על הליכוד. תוכן הדיווחים מלמד שלא מדובר על התנהלות נסתרת של ביבי. איזה אינטרס יש לביבי להציג את עצמו כמי שפועל נוכח איום אופן רציני מתוך הליכוד? הרי האינטרס שלו היה ונשאר להציב מראה מול בכירי הליכוד ולשאול מי מהם בדיוק מסוגל להוביל את המפלגה באופן בו הוא הוביל אותה מאז 2009? נתניהו הרי יודע שמורשת הליכוד היא לא להדיח מנהיג. זה היה נכון אפילו אם היה מדובר במנהיג פאסיבי כמו יצחק שמיר. אל תבינו אותי לא נכון - הליכוד, בדומה למפלגת העבודה, ידע לייסר את מנהיגיו, אך בניגוד לה, לא ראינו שם את הסכינאות האובססיבית שמנעה ממפלגת העבודה מלגדל דור חדש של הנהגה אמיתית, מאז מותו של יצחק רבין.

כל אלו מאפשרים, לטעמי, הערכות לקראת מהלך מדיני. מהלך כזה, אם יקרה, ישתלב היטב עם התהליכים שעובר המזרח התיכון. בשלב הזה אנחנו רואים מהלכי-התגבשות של קואליציה בינלאומית אנטי-דעאשית. הפעם, בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה, נראה שישראל יכולה למצוא עצמה, בגלוי, לצידן של מדינות כמו מצרים וערב-הסעודית. גם ירדן תהיה שם בפנים, בגלוי, בניגוד לתפקידה הפוסח על הסעיפים כשהרשע התורן של המזרח התיכון היה סדאם חוסיין. בהתחשב בקולות היוצאים מערב הסעודית ההופכים אותה לגוף הדוחף את העולם הערבי המתון להגיע להסדר מדיני עם ישראל, בהחלט אפשר לדמיין מצב שבו נתניהו אכן עומד לחצות את הרוביקון.

כמובן, ייתכן שנתניהו הוא בסך הכל גירסא נוספת של שמיר. היתה בהתנהלותו, לאורך השנים, הרבה מן הדבקות באי-העשייה שאפיינה את ממשל שמיר. כמו-כן, אי אפשר להכחיש שנתניהו בוודאי יודע שעתיד הקואליציה שלו הולך ומתקרב לנקודה שבה מחשבים את הקץ, כשהוא עתיד למצוא עצמו תחת מתקפה נמרצת הן מימין (בנט ואולי גם ליברמן) והן מן המרכז (לפיד ו/או המפלגה החדשה שתקום ותאיים על המרכז. זוכרים את משה כחלון?). במצבים האלה, לפחות עד כה, נתניהו הפגין נטיה להתמיד במה שעשה קודם לכן. אבל יש נקודה אחת שאסור לזכור - נתניהו הגיע לאותה נקודה במשך הכהונות המצטבר שלו כראש-ממשלה, שבה, בכל פעם בה הוא מביט בראי, שואלת אותו בבואתו שאלה פשוטה: איך יזכרו אותי? אילו ממעשיי ייזכרו? מה יהיה מקומי בהיסטוריה של העם היהודי?

אני סבור שבחודשים הקרובים נראה את נסיונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ליתן תשובה נחרצת לשאלה הזו.

לקריאה נוספת

• בירושלים מכחישים: נתניהו לא נועד עם אבו מאזן, ולא הסכים לגבולות 67'
• אובמה גיבש קואלציה נגד דעאש