על שלושה פחדים

אנחנו היהודים הישראליים פוחדים שיקחו לנו את המדינה. 

זה לא חדש. 

וזה גם לא פחד לא מבוסס. 

ניסו לקחת לנו אותה קודם. 

הפחד הזה יושב יפה על פחד קודם שלנו, פחד יהודי.

אנחנו היהודים פוחדים שינסו להרוג אותנו. 

זה לא חדש. 

וזה גם לא פחד לא מבוסס. 

ניסו להרוג אותנו קודם. 

אבל מה אתה עושה, כשאתה נורא פוחד, אבל המציאות שסביבך משתנה באופן שלא מאפשר לך לראות את המפלצות של פעם?  

אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא הגרעין האיראני. לאיראן יש הרבה סיבות שלא קשורות לישראל לפתח נשק גרעיני. 

הראשונה שבהן הן לקחי המשטר האיראני ממלחמת איראן-עיראק. הם היו אז מדינה מבודדת, שהתקשתה להשיג נשק, והיתה תחת התקפה רצחנית של שכנה אלימה. 

קל להבין, על הרקע הזה, את הרצון בנשק שיבהיר לכל הסביבה שלא כדאי להתעסק איתך. 

וזה מובן עוד יותר כשזוכרים עד כמה איראן הפרסית, השיעית, שונה מהסביבה הערבית, הסונית, שבתוכה היא שוכנת. 

דווקא לנו, הישראליים, זה אמור להיות מובן במיוחד. 

וזה לא שאין לאיראן עניינים עם המדינה שלנו, עם ישראל. גם בגלל הצד שבו תמכה ישראל לפני המהפכה באיראן, גם בגלל דברים שקרו בשנים הראשונות של המהפכה באיראן, וגם בגלל שמדובר בשתי מעצמות איזוריות שמבקשות להשפיע על האיזור בתוכו הן יושבות. יש לאיראן עניינים עם המדינה שלנו.

אבל בכל פעם שבכירי משטר שם מתבטאים בנוגע לכך שבישראל צריכים להחליף את המשטר במשטר אחר, שאין עתיד 

למשטר שלנו, אנחנו שומעים אותם אומרים שצריך להשמיד את ישראל. 

לא רק שאנחנו שומעים את זה, אלא שראש הממשלה שלנו מסתובב בעולם כמו אדם היסטרי הסובל מבעתת עכברים ושמע שהשכן שלו מתכוון לגדל עכברים. 

מה הוא עושה לגבי ההיסטריה הזו? למרבה הצער, אנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו.

יכול להיות שכמו קודמו בתפקיד הוא יודע גם להפעיל פעולות חשאיות בלי לקחת אחריות.

יכול להיות שלא. 

אבל מה שאנחנו יודעיםזה שאנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו. 

אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא טרור. 

טרור זה באמת דבר שיכול להפחיד. 

הבעיה עם טרור היא שהנצחון שלו הוא בפחד. 

זה הרי תכליתו, ולכן הוא נקרא ככה. 

לארגונים כמו חמאס או כמו חיזבאללה אין יכולת אמיתית לנצח את ישראל. 

אין. 

זה לא כוחות. 

העוצמה הצבאית הישראלית המלאה, בקרב הוגן פנים אל פנים, תמחק את שני הארגונים האלה אחרי כמה דקות, ורוב הצבא הישראלי בכלל לא יספיק להתחיל לנוע. 

לכן הארגונים האלה לעולם לא יתעמתו ישירות מול צבא ישראל. 

לכן הם נלחמים מול אזרחי ישראל.

זה מפחיד, כשאתה יודע שמנסים לפגוע דווקא בחלשים ובתמימים שבמחנה שלך. 

אבל הפחד הזה - הוא התכלית של מלחמת היריב. 

אם אתה תפחד - הוא ניצח. 

ולכן - הפחד - הוא הדבר שבו אסור לך להיכנע. 

ולכן, בכל מה שקשור למאבק לש ישראל בטרור, הפחד - הוא הנקודה שבה ראש הממשלה שלנו  - וגם רוב קודמיו - לא מצטיינים במיוחד. 

כי המסר שהטרוריסטים צריכים לשמוע הוא לא עד כמה הם מפחידים אותנו עד שאנחנו נילחם בהם בגבעות ובעמקים ובים ובאוויר. זה לא מסר שאתה משמיע לעולם לפני שאתה הולך להילחם ביתושים, נכון ? 

המסר שהם צריכים לשמוע הוא שהם לא מזיזים לנו. 

כואב לנו כשאחינו ואחיותינו, צעירים או קשישים, מתים באכזריות בגלל מעשי הטרוריסטים.

אבל הכאב הזה לא יגרום לנו להניד עפעף בכל מה שנוגע למימוש המטרות שלנו, לשמירה על האינטרסים שלנו, במימושו של המפעל היהודי-ציוני. 

כמו יואל מוישה סולומון, גם אנחנו נישאר על הגבעה הזו, והפחד הוא בכלל לא רלוונטי.

עוצמה צבאית שמסכנת את ביטחונה של מדינת ישראל היא לא פחד חדש. עוד בשנות ה-60 ישראל חיתה בצילו של איום מהסוג הזה. איומי הטרור הם פחד ישן נושן. הם איתנו מראשיתה של הציונות. 

למה מנהיגי ישראל עסוקים בלהפחיד אותנו במקום להרגיע אותנו ? 

זו שאלה טובה. התשובה לה היא כמובן מורכבת, אבל חלקה נובע כמובן מהעובדה העצובה והברורה לרובינו: אין היום לישראל הנהגה ראויה. וזה לא קשור לימין או לשמאל. היו הבלחות, היו תקוות, היו הבהובים, אבל מנהיגים מהסוג שלא עוסקים בשאלה מה רוצה העם אלא מה ראוי לעם, שמחזקים את העם, ומנווטים את דרכו - אין. 

מה שנשאר הם רועים גרועים, מהסוג שלא יודעים למשול, אלא בהפחדות. הפחד הוא דרך למשוך אנשים אליך, כי מרוב חרדה, לא נשאר זמן לחשוב. והבעיה היא שמרוב שיח על פחד, לפעמים אתה נופל שבי בפחד. אי-אפשר שלא להקשיב לנאומים של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ולא לראות שהאיש מאמין לעצמו. שבוי בפרדיגמות שגויות שבנה, מבועת מהמציאות הנשקפת מהמשקפיים שבחר להרכיב, הוא מפחיד ומפוחד. וכרגיל, כמו שיסביר כל פסיכולוג, יש לקיום המבועת הזה תגמול עמוק מאוד - כך יכול נתניהו לדעת עד כמה מקומו חשוב בהיסטוריה של מדינת-ישראל. 

אבל פחדי הטרור והמלחמה, כמו שיודע כל ישראלי להגיד, משפיעים פחות על האוכלוסיה הישראלית. אחרי עשור שבו ידעה האוכלוסיה הישראלית מתקפת טרור רצחנית במיוחד, במהלך האינתיפאדה השניה, ומתקפות טילים מהסוג שהבטיחו והבטיחו לה שנים ארוכות, היא ידעה לבוא ולומר, שבעצם, עם כל הכבוד לפחדים האלה, יש גם דברים אחרים שמטרידים את מנוחתה. 

ועל הרגע הזה לא יורד מהשולחן הציבורי הישראלי הפחד החדש-ישן שיגנבו לנו את המדינה. מסתננים, כמו שיודע כל מי שגדל במדינה הזו, היו הערבים הפלסטינים שניסו לחדור לישראל בשנות החמישים. חלקם בסך הכל רצו לחזור לביתם. אחרים רצו לקחת דברים שהשאירו אחריהם. אחרים רצו להיכנס ולרצוח ולהרוג. למרות שהשאלה הזו, של השיבה, היא לכאורה שאלת-מפתח במו"מ הישראלי-פלסטיני לשלום (אבל רק לכאורה), היא בעצם שאלת-מפתח בנפשם של היהודים הישראליים. גל של בני-אדם שהגיעו מאפריקה ונכנסו לגבולות ישראל שלא כחוק אפשר למי שהיה מעוניין בכך להפוך את הפחד הזה, של גניבת המדינה, למשהו קונקרטי, נוכח, קיומי. 

כן, הפחד החדש של השנים האחרונות הוא הפחד מהמסתננים מאפריקה. מסתובבים להם שרים בישראל, חלקם בוטים יותר כמו שר הפנים הקודם, חלקם מנומסים יותר, כמו שר הפנים הנוכחי, ומשוכנעים שכל מה שיש למיליוני העקורים באפריקה זה לקום ולבוא לישראל, היא גן-העדן של אפריקה. 

הם כל-כך משוכנעים בזה שהם בנו חומה בדרומה של ישראל.

אבל רגע אחרי שהחומה הזו נבנתה הם כבר כל-כך מבוהלים, ששר הפנים, בדברו בועדת הפנים של כנסת בחקיקת חוק שיחליף חוק מעצר-מבקשי-מקלט שבג"ץ פסל, שר הפנים הזה הסביר שהחומה היא רק 5% מההרתעה, ועכשיו חייבים חוק (זהירות: הקישור הוא RTF).  והחוק הזה, שכל מה שהוא יוכל לעשות זה לשים אלפיים-שלושת אלפים מתוך ה60,000 מסתננים לערך שהממשלה אומרת שיש בארץ במין מתקן שלא ברור אם הוא כלא או לא כלא, הוא הפתרון של השר. והמתקן הזה, שכל-כך לא ברור אם הוא כלא או לא כלא, שמצד אחד אותו שר אומר שישימו בו גם את אותם עבריינים מבין המסתננים שהמשטרה משחררת בצו בית משפט ואחר כך לא מוצאת, אבל שמצד שני, אותו שר מבטיח שלא יהווה ענישה קולקטיבית על מי שהגיע לכאן מאפריקה ואי אפשר לגרשו בחזרה. 

הפחד העצום הזה מהאפריקאים שיקחו לנו את המדינה מונע מהממשלה לעשות דבר נושא פשוט: לבדוק לעומק מי מתוך אלה שהגיע לכאן הוא באמת אדם שנמלט על נפשו מסכנה, ומי לא. 

וגם כשהשר מספר לנו שהוא קורא אישית בקשות, הוא שוכח לספר לנו לאיזה אחוז מה-60,000

שהגיעו לכאן ניתנה הזדמנות להגיש בקשות. 

כרגיל, כשאתה כל-כך עסוק בלהפחיד את האזרחים כדי שהם ידבקו בך, ויתמכו בך, אתה בסוף מתחיל לפחד בעצמך. אז יש לנו ממשלה מבוהלת. ומרוב שהם מבוהלים, הם לא מבינים נקודה פשוטה.

גם אם מתוך ה-60,000 יש רק 500 פליטים "אמיתיים", הרעיון שמדינת ישראל, זו שקמה אחרי שואת היהודים, לא תעניק להם מקלט אלא תנהג בהם באכזריות וברוטליות וניכור ורוע, תוך שהיא מנצלת כל טריק מספרי הבירוקרטיה כדי לא לבחון את בקשתם, הוא האיום האמיתי על מדינת-היהודים. 

על כך אנחנו אומרים בעת הזו "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, י"ז). מי ייתן והפסוק הזה, שבעת הזו נחשב לביקורת פוליטית על הדרך שבה נפגעת המדינה מבפנים, ישוב ויקבל את משמעותו המקורית, כפסוק של נחמה, ויבינו וידעו איך לקיים בארץ הזו, בעת הזו, את ליבתו המוסרית של החזון האמור בישעיהו נ"ו:

א כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה:  כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.  ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת, וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ--שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע.  ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר, הַנִּלְוָה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה, מֵעַל עַמּוֹ; וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.  

ד כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי.  ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. 

 ו וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל-יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים--כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי.  ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי:  כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים.  

ח נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל:  עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו, לְנִקְבָּצָיו. 

Is it peace in our time ? Is it the beginning of a nuclear arms race in the middle east ? mmm

If there is one lesson all historians agree about regarding World War II, it is that during the years 1935-1938, forceful movements by France and the United Kingdom could have stopped Germany's expansionist militarism. At that point in time, together, they had a larger, better armed army. A clear, aggressive, unyielding stance would have stopped each and every step the Germans made. And each step further down the line, made that clear stance harder, because the obvious price that would be paid in a time of war, was growing:

• Accepting the Germans arming themselves beyond the peace treaty limits; 
• Letting the Germans bring military into the demilitarized Rhine area; 
• Accepting the Austrian Anchluss. 
• giving the Germans parts of Czechoslovakia; 
• Watching in silence as Germany swallowed the remnants of Czechoslovakia;  

All of these moves, shortly followed by the bloodiest war humanity has ever known, were justified under a well structured policy called Appeasement whose planners had one goal, and one goal alone in their mind: Peace for their time. They sought peace by sowing weakness and they reaped a great and horrible war. 

Why do I dedicate the beginning half of this post for a well known historical time ? Because recent events make it appear as if the president of the United States of America has forgotten this lesson. 

He who speaks of "a real opportunity to achieve a comprehensive, peaceful settlement" forgets the lesson North Korea has taught the world: all a nation needs is one Atomic Bomb, and the balance of negotiations is changed, forever. 

The period of time given to Iran by the interim agreement, is that period of time which Iran shall be able to use, to make sure that in six months time, they are significantly closer to the bomb. Then, either they stand sanctions for another period of time, or they might already be in a possession of a single bomb. And that is all they need, to make sure that the next time negotiations are held, the balance of power is shifted. 

A simple glance at the published agreement, compared with the list of Iran's nuclear facilities tells the entire truth: the agreement is not detailed and wide enough to make sure all military nuclear development in Iran is stopped. A nation that has worked hard to enrich nuclear materials to levels useful only in military aspects, that has spent so much in developments towards a nuclear weapon, that has considered, since the end of the Iran-Iraq war the possession of a nuclear weapon as vital to its regime's future survival, will not give everything up at that point, for the right to enrich nuclear materials for civil purposes. Simple logic indicates that they had that all along. What they needed out of this accord was more time, in vaguely enough terms, so that supervision of the entire nuclear program shall not be efficient enough to hinder the real efforts. 

With this knowledge, is it a wonder that Saudi Arabia is indicating in any measure it has that what this agreement actually means is the beginning of a full scale nuclear weapons race in the middle east ? 

One is astonished to read that the United States' national security adviser has explained such moves because "We can't just be consumed 24/7 by one region, important as it is". Imagine a nuclear middle east and its impact on the U.S level of involvement in the area. Imagine a World shaped by a global nuclear arms race, initiated by this agreement with Iran. 

Is it a wonder then that Saudi prince, Alwaleed bin Talal, proclaims that "For the first time, Saudi Arabian interests and Israel are almost parallel" ? 

One should not ignore Israel's share of the blame, as we discuss the interim agreement. I have been critical of Israel's public stance in the issue of Iran's nuclear plans, and have opposed the mass hysteria campaign Prime minister Netanyahu has been leading, for many reasons, but the most important one was that when such campaigns fail, the magnitude of the failure has impacts of its own. A secret campaign would have been a much better choice, especially considering our knowledge of past international campaigns of this nature. But Netanyahu, like his U.S counterpart chose not to learn from the past.

One wishes to fantasize that this is all an amazingly sophisticated American diplomatic maneuver, set to groups the entire middle east, the entire free world, against Iran's nuclear plans. One fears that that this is all a result of a bizarre American strategy, working under the assumption that a nuclear middle east is in the United States' best interests. But more than anything else, one fears that the statements made by U.S representatives in recent days are truthful. Because if this is the case, the U.S has completely forgotten the lessons learned before World War II. 

We all know what that means. As the philosopher George Santayana summarized so well: "Those who cannot remember the past are condemned to repeat it". 

Further reading:

• The current nuclear military powers of the world
• 5 reasons diverse critics oppose Iran nuclear deal
• Why the Iran deal is a historic halt of a slide to war
• Who benefits from the Iran interim deal?

Closing the door on diplomacy would essentially lead to war ? but what kind of war

A White House official is quoted as saying that "given a choice between 'total capitulation' and advancing toward a nuclear weapon, Iran would choose the weapon,

That posture, according to this diplomat, would “close the door on diplomacy” and would “essentially lead to war.” 

One can only wonder about the spokesman's logic: 

1. He states that Iran is committed to the idea of developing nuclear weapons to such an extent,   that forcing the country to give up the idea completely would push the Iranians to end the negotiations. 
2. And yet, he wishes to convince anyone that the negotiations are going to remove the risk of a nuclear weapons armed race in the middle east ? After all, if Iran is that committed to this idea, is it really such a good idea to reach a compromise, which brings along at its end, a nuclear Iran ? 
3. Furthermore, which situation is preferred, in the eyes of the aforementioned official - a war in which Iran is not armed with nuclear weapons, or a war in which Iran is ? 

Sometimes, even if you doubt Israel Prime Minister's diplomatic strategy, you just have to give it to him - U.S officials do sound a lot like a certain English Prime Minister, shortly before World War II, promising peace in our time. 

150 years to the Gettysburg Address

150 Years ago, Today, The President of the United States of America, Abraham Lincoln, gave the Gettysburg Address. This wise speech, a unique combination of great oration and brevity, deals with the notion that the democratic form of government may not survive the tides of time. It was right when Lincoln spoke, in those harsh times of the American Civil War. It is just as true nowadays, when other, less obvious but much more sophisticated threats rise on democracies in America and around the world. May the sagacity of this address light the paths of humanity forever. May governments of the people, by the people, for the people, Shall never perish from the Earth.

Four score and seven years ago 

our fathers brought forth on this continent 

a new nation, 

conceived in liberty, 

and dedicated to the proposition 

that all men are created equal.

Now we are engaged in a great civil war, 

testing whether that nation, 

or any nation so conceived and so dedicated, 

can long endure. 

We are met on a great battlefield of that war. 

We have come to dedicate a portion of that field, 

as a final resting place for those who 

here gave their lives that that nation might live. 

It is altogether fitting and proper that we should do this.

But, in a larger sense, 

we can not dedicate, 

we can not consecrate, 

we can not hallow this ground. 

The brave men, living and dead, 

who struggled here, have consecrated it, 

far above our poor power to add or detract. 

The world will little note, 

nor long remember what we say here, 

but it can never forget what they did here. 

It is for us the living, rather, 

to be dedicated here to the unfinished work 

which they who fought here 

have thus far so nobly advanced. 

It is rather for us to be here dedicated 

to the great task remaining before us—

that from these honored dead 

we take increased devotion to that cause 

for which they gave the last full measure of devotion—

that we here highly resolve that these dead 

shall not have died in vain—

that this nation, under God, 

shall have a new birth of freedom—

and that government of the people, 

by the people, 

for the people, 

shall not perish from the earth.

Further reading 

• Different versions of the speech on AbrahamLincolnOnline

שקט, מחכים

5 ימים חלפו עברו מאז הבחירות לשלטון המקומי, והתוצאות הסופיות טרם פורסמו. זה לא שהדברים אינם ידועים. חלק גדול מהתוצאות התבהרו עוד במהלך יום הבחירות או זמן קצר לאחר סיומו. ובכל זאת, תוצאות רשמיות מתמהמהות לבוא, וכתוצאה אלה מאיתנו שמעדיפים לדבר על בסיס העובדות המדוייקות, ולא המוערכות, כמו כותב דברים אלה, מעדיפים להמתין בסבלנות. 

כך שכל הקוראים שביקשו לדעת את דעתי על מה שהיה ועל מה שיהיה יצטרכו לחכות עוד מעט קט בסבלנות. 

מוזר ? כן, אני יודע. התקשורת הישראלית הרגילה את הציבור היושב בציון להתדיין על בסיס נתונים חלקיים, ספקולציות, ולעתים תכופות בניתוק מוחלט מהמציאות העובדתית. 

רוצים תרבות דיון וניהול אחרת ? בואו נתחיל אותה כאן. קצת סבלנות. איך אפשר לנתח ברצינות משהו שכבר הסתיים, כל זמן שהנתונים המלאים לגביו לא זמינים לנו ? האם יש טעם בכך ?

נכון, יכול להיות שחלוף הזמן יהפוך את כל הדיון הזה למיותר ויותיר את הפוסט הזה מיותם. האפשרות הזו מעציבה אותי, מעט, אבל פחות מהאלטרנטיבה.

A Chemical Compromise

The news about the evolving compromise between the United States and Russia regarding an international intervention in the Syrian Citizens War, due to the recent chemical weapon usage, should naturally be judged skeptically.

The Ghouta attacks, a Chemical Weapons bombardment, occurred on Wednesday, 21st of August, 2013, in the Ghouta suburbs near the city of Damascus. It has most probably taken a toll of more than a thousand dead, among them many children. Since then, the international community has been torn between a clear will that something has to be done, and a clear hesitation, hopeful that someone else will be the one to do something about it.

Some of the hesitation probably was due to the bitter accusations between the Syrian government and the rebels, each blaming the other for the attacks.

But although it seemed at first that most of the international community considered the government as the one responsible, an interesting process began. The United Kingdom, whose government was clearly in support of attack, discovered that its parliament was not so supportive, which did not change the government's stance, but its ability to act.  The U.S response to these turn of events was rather surprising for many, as he too, chose to seek support from the U.S congress. Some explained it as a sign that the U.S does not wish to intervene alone. Others thought that it was his attempt to cope with the War Powers Resolution in accordance with his own past views of the matter. However one views these decisions, once cannot ignore the impression of the international community avoiding a run to save the citizens of Syria from their murderous government.

Considering the fact that there has been proof of a repeating usage of chemical warfare in the civilian war of Syria since December 2012, another puzzlement joins the rational viewer of these events: why now ?

Joining both wonders together: the "why now", and "why so hesitantly", one cannot avoid the obvious conclusion: the international community is terrified from any substantial result in Syria. Both results - a decisive victory for the current regime or a decisive victory for the rebels - are considered as too dangerous "for the world". And thus, a slowly developing compromise, which shall be enforced by the international comminity, is being developed, and shall be advanced, under the veil of the chemical weapons compromise. One could say that this is a great victory for China and Russia, both promoting the necessary compromise approach to the Syrian conflict since day 1 of its emergence. Both fearing the image of a post-Assad Syria and its impact on the world. Both fearing a world in which a state is held accountable by the international community when human rights are annulled by a government. Everyone fearing an endless involvement Vietnam/Afghanistan style. Fer is the key.

 Viewing events in countries changed by the spring of nations of the middles east, like Egypt or Libya, one cannot deny the fears raised as senseless, but one can insist that fears must not be the key to the construction of the moral stand of the international community. This approach has been tried in the past, and has lead the world to the 1938 peace treaty with Hitler. We all know what followed That approach, and how much misery it has brought to the world.

Further reading

• Ghouta attacks on Wikipedia

עליית מדרגה ?

בדיווחי התקשורת על אירוע הירי, הבוקר, בקבר יוסף בשכם, במסגרתו פתח פלסטיני בירי מאקדח לעבר כוח האבטחה של צה"ל, לא פגע באיש, ונפצע מירי כוח-האבטחה, נאמר שהאירוע הוגדר על ידי גורם צבאי כ"עליית מדרגה". 

כשהם יביטו אחורה, ההיסטוריונים, איזה יום הם יסמנו בתור היום בו התחילה ההסלמה ? היום שבו הדשדוש הישראלי במו"מ עם הפלסטינים הביא סופית לגלישת הסיר המבעבע  ?האם הם יחשבו, בדומה לאותו גורם צבאי, שהיום שבו הוסרה מראית-העין השלווה גם מעל האתר המורכב המכונה קבר יוסף, הוא היום בו השתנו פני הדברים ? 

אולי הם יביטו על דיווח דובר צה"ל באוגוסט על רצף נסיונות הברחת נשק חם אל תוך ישראל, כנקודה שמציינת הגברת מאמץ יזום לטרור מצד הפלסטינים ? 

אולי הם יביטו על אירועי ה-26/8 בקלנדיה, במסגרתם מעצר מבוקש שהסתבך התפתח להפרות סדר נרחבות במסגרתן כוח צה"ל שביצע המעצר ונקלע לסכנת-חיים בעקבות המהומות שהתפתחו פתח בירי באש חיה, בעקבותיו נהרגו שלושה פלסטינים ? (התיעוד מהשטח מבהיר את מורכבות המצב והסכנה שבה היה הכוח, אבל למרות שהוא מקל על קבלת גירסת צה"ל בדבר הצורך בירי כדי להגן על חיי החיילים הוא איננו מבהיר את השאלה הבסיסית: האם התנהלות נבונה יותר של מפקדי הכוח היתה יכולה להביא להשלמת המעצר ללא הסיבוך שלאחריו)

אולי הם יטענו כי דווקא היום שבו בחרה מערכת הצדק הישראלית-הצה"לית שלא להמשיך ולבדוק את נסיבות מותו של המפגין ההרוג, בסאם אבו-רחמה, למרות שהנסיבות זועקות לשמיים, הוא היום שבו "זז משהו" בתודעה הפלסטינית ?  

אולי אירועי יידוי-האבנים בהר-הבית ביום השישי שלאחר ראש-השנה היהודי  (4/9, 6/9) הם שייתפשו כאותה נקודה שבה התבשיל הישראלי-פלסטיני הגיע לבעבוע, לרגל חגי תשרי ? 

אני כמובן סבור שהיום שבו התחילה האינתיפאדה השלישית מוקדם בהרבה. כתבתי כבר כמה פעמים - במרץ, במאי, וביוני - על המצב הישראלי-פלסטיני, והבעתי את דעתי החד-משמעית, כי מדובר כבר באינתיפאדה לכל דבר ועניין (אז אגב, לא הכרתי את סיכום אירועי ינואר-יוני 2013 שהכין מוקד הצלה יו"ש (פורמט PDF), שמבהיר באופן מיטבי את רמת האינטנסיביות של האירועים).

אז למי צריך להאמין ? 

• לתקשורת הישראלית המיינסטרימית שמדווחת באופן מינימלי על האירועים השונים ביש"ע בצורה שיוצרת רושם של שלווה ושקט ? 
• לתקשורת היהודית הישראלית ביש"ע שמדווחת באופן מקסימלי על האירועים השונים ביש"ע, בצורה שיוצרת רושם של אימה וסכנה בכל רגע ? 
• לאנשי צה"ל הסבורים שאין עלייה בכמות הטרור אלא רק באיכותו ? או שמא לאנשי צה"ל שכבר הודו שבשנה  האחרונה תחושת הביטחון של תושביו היהודיים של איזור יש"ע 'פחות טובה' ? 

שפטו בעצמכם: 

לקט חדשות מהשבוע החולף:
11/09/2013 יידוי אבנים על מכוניות מתנחלים באיזור גוש עציון. נוסעת נפצעה בפניה ואיבדה הכרתה

10/09/2013 גדודי חללי אל-אקצה מודיעים: אור ירוק לפיגועים מיום שישי, ערב יום הכיפורים

10/09/2013 גדוד המעברים "תעוז" סיכל הנחת מטען והברחת אמל"ח

10/09/2013 יהודים ריססו כתובות "מוות לערבים" בכפר סילוואן
09/09/2013 יידוי אבנים מתמשך אל בתי-יהודים בשכונת אבו-טור בירושלים

08/09/2013 מתנחלים יידו אבנים בכביש יצהר-שכם וגרמו נזק ל-25 מכוניות

07/09/2013 דיווח על יידוי אבנים ובקבוקי תבערה 

06/09/2013 יידוי אבנים בהר-הבית; המשטרה פרצה פעמיים אל המתחם לפיזור המפגינים תוך שימוש ברימוני הלם

למי שמנסה לעקוב אחרי פרטי-המידע בשטף האינטרנטי, קשה לעתים לעשות סדר בבלאגן. הבחירה של כלי-תקשורת לדווח על אירוע פלוני ולהימנע ממתן כיסוי תקשורתי לאירוע אלמוני, היא דומה מאוד. לעתים יש בבחירה הרבה סבירות. לעתים, ובמיוחד כשמדובר במציאות הפוליטית, יש בבחירה הרבה חוסר-אחריות. 

אירוע אחד, חיובי באופיו, מעיד על טיבו ואופיו של המבט של כלי-התקשורת העיקריים בישראל, הרבה יותר מכל לקט האירועים השליליים שהתאספו להם בימים האחרונים. ב-28/08/2013 דיווחה התקשורת על סיור צה"ל אשר צולם חוגג ורוקד במסיבה פלסטינית. האירוע עצמו, חריג כל-כך באופיו בהשוואה לשאר האירועים בלקט, היה יכול להיות שביב של תקווה בשלל הידיעות המטרידות, אבל הדרך שבה התקשורת הישראלית בוחרת למסגר אותו, מבהירה עד כמה שביבים של תקווה הם חסרי-סיכוי כיום. אך לא זאת בלבד - בעבר, עצם הנסיון ליצור קשר חיובי בין יהודים לערבים הועלה על נס בתקשורת המיינסטרים. לא רק לצורך טיפוח התקווה, אלא גם בגלל התועלת הברורה שבתקשורת יעילה בין הצדדים. בפרדיגמה של פעם, השתתפות של אנשי ביטחון ישראליים בשמחה של "הצד השני" היתה דבר שתועלתו ברורה וכדאיות הסיכון התאורטי שבו מובנת מאליה (הן בגלל חוסר הסבירות שבפעולה מסכנת-חיים מהצד האחר בסוג כזה של אירוע על כל ההשלכות שבפגיעה שבכבודו ובשמחתו של בעל האירוע; הן בגלל היחס הכולל שבין הסיכון לתועלת).

היום, מתוך פרספקטיבה פרנואידית, המושתתת על ראיית המסוכן בכל דבר, המדרגת את סדרי-העדיפויות של החברה הישראלית כך שעמדתו של מפקד בכיר בצה"ל כי עדיף מותו של חייל על חטיפתו מובעת בריש-גלי, בלי בושה ובלי סיכון קידומו העתידי בצבא,,  גם אירוע כזה מדווח רק מתוך ביקורת שלילית על שיקול הדעת של החיילים. רק מתוך ראיית המסוכן, חורש-הרע, והשלילי בצד שכנגד. 

חוסר היכולת לקבל את רצונם של הצעירים לובשי-המדים לשמוח, הוא כמובן לא תופעה חדשה בישראל, אבל החלון הזה אל נשמתה של החברה המיינסטרימית הישראלית, מדגים היטב עד כמה דלים הסיכויים של המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים, ואולי גם מבהיר טוב יותר מדוע רבים מן הצד השני בוחרים את שבחרו לאורך השנה האחרונה, שנת האינתיפאדה השלישית.