הערה לרגל יום הנכבה

ערביי ישראל מציינים היום את יום הנכבה. בעברית - יום האסון.
לפני הכל, אני מבקש להבהיר שאני נמנה על אלה הסבורים שלכל אדם וקבוצה הזכות לנרטיב עצמי, במסגרת הזכות להגדרה עצמית. אני גם נמנה על אלה הסבורים שכל מי המבקש או הנדרש לבוא בדיאלוג עם האחר, צריך להשקיע מאמץ בהכרת הנרטיב שלו. לכן, אין לדעתי מקום לפעול לדה-לגיטימציה של יום הנכבה או של מאמצי הזכירה של הערבים את שאירע ב-1948, על פי הנרטיב שלהם, אך יש מקום למצוא דרך לעשות כן מבלי שטקסי האבל של האחד ייעשו במקביל לחגיגות השמחה של האחר. אמרתי את זה כבר במקום אחר בבלוג הזה, אגב, בהקשר אחר.

עם כל החשיבות של הזכרון, קשה לנפנף כלאחר יד את הטענה שמדובר במהלך פוליטי שאינו נקי מציניות, אשר תכליתו יצירת מאזן עם "הנכס" ההיסטורי היהודי - השואה. עוד יותר קשה להתעלם מכך שהבחירה לציינו ב-15 במאי, היום שבו -

• תם המנדט; 
• הוכרזה מדינת ישראל; 
• פלשו צבאות חמש מדינות ערב לארץ ישראל מתוך מטרה לסכל את חלוקת-הארץ והקמת המדינה היהודית;  

היא בחירה תמוהה למדי. 

אסונם של ערביי ישראל לא אירע ב-15 במאי ולא בה' באייר.
אם כבר, הוא התחיל הרבה קודם לכן, עם פריצתה של מלחמת הדרכים, ב-29 לנובמבר 1947.
והוא הגיע לסיומו או להתגבשותו כשמדינות ערב חתמו עם ישראל על הסכמי שביתת-הנשק בתום מלחמת-העצמאות/מלחמת-1948, ובהם בעצם נקבע דה-פקטו המצב -

•  לא מתבצעת החלוקה המתוכננת על פי האו"ם;
• הפליטים שנמלטו/גורשו מאיזורים שונים בארץ ישראל לא ישובו לבתיהם; 
• ערביי ארץ-ישראל נותרו בלא מדינה. 

רוצה לומר, אסונם של ערביי ארץ-ישראל, התרחש מקרב לקרב במהלך 1948 - 1949, והתגבש לכדי מציאות שיהיה קשה לשנותה עם ההסכמים - 

• 24 בפברואר 1949 בין ישראל למצרים 
• 23 במרץ 1949 בין ישראל ללבנון 
• 3 באפריל 1949 בין ישראל לירדן 
• 20 ביולי 1949 בין ישראל לסוריה 

ולכן, היושר האינטלקטואלי מחייב קביעת תאריך יום הנכבה באחד מהתאריכים הללו. אולי במוקדם שבתאריכי ההתגבשות - לציין את תחילת התפרקות החזית הפאן-ערבית וההכרה בכך שהמדינה היהודית קום תקום ואין בכוחם של הערבים למנוע זאת, לפחות  על ידי מדינה ערבית חשובה אחת. אולי במאוחר שבהם - לציין את תום המהלך הזה, והעובדה שרק מדינה שלא גבלה עם ישראל, היא עיראק, נותרה במצב לוחמה עם ישראל.  

הבחירה לציין את הנכבה דווקא בתאריך הקמת המדינה היהודית, או בתאריך פלישת צבאות-ערב, יש בה היבט מצער מאוד, כי היא מבטאת בעיקרה את חוסר הנכונות ללקיחת האחריות על המצב שנוצר. לקיחת האחריות היא הצעד ההכרחי הראשון בדרך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, לצדה של מדינת ישראל.