גדעון לוי, במאמר תמוה במיוחד, מנסה ליצור את הרושם שהעובדה שישראל לא הגיעה להסדר עם הפלסטינים היא שהביאה להעלאת נושאי 1948 לדיון הפוליטי, במקום נושאי 1967. נראה שביקורו של בחור סורי חביב ביפו, במסגרת תוצאות-הלוואי של מחאות יום הנכבה האחרונות, הביא אותו למאמר הזה.
איך נאמר בעדינות ? נראה שגדעון לוי לא היה כל-כך מרוכז בשנים שעברו מאז 1948. אחרת, אולי הוא היה שם לב, איכשהוא, שמבחינת הפלסטינים, רוב הזמן הזה, 1948 היתה ונשארה במרכז העניינים.
ב-1948 הם סירבו לרעיון שליהודים תהיה מדינה ושאפו למדינה פלסטינית על כל ארץ ישראל המערבית
בין 1948 ל-1956, לפחות במישור ההצהרתי, ובוודאי לקראת יוני 1967, השיח הפלסטיני והכלל-ערבי היה רוב הזמן שיח שמסרב להכיר בגבולות מדינת ישראל. כך, אחרי 1948, מצרים שקלה מו"מ לשלום עם ישראל, אבל דרשה לקבל את כל הנגב. ירדן שקלה מו"מ לשלום עם ישראל, אבל דרשה לקבל את לוד ורמלה. סוריה לטשה עיניה לחלקים מהגליל ורצתה לשכשך רגליה בכינרת. ב-1964, כשקם אש"ף, קבעה האמנה שלו שמטרתו הקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל המערבית. אחרי 1967 הגיעו 3 הלאווים של חרטום, ומאחוריהם הסתתר ה"כן" - כן למדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל המערבית. רק הישגי 1967 הביאו בשנות ה-70 לתחילתו של שינוי מחשבתי בעולם הערבי ככלל, ואצל הפלסטינים בפרט, וזה לא קרה ביום אחד. ב-1979 מצרים הובילה את העולם הערבי לתחילתו של השינוי בפועל, עם כריתת חוזה השלום עם ישראל. הפעם היא כבר לא התעניינה בנגב. גם לא ברצועת עזה. רק בהשבת סיני. ב-1993, כשאש"ף כרת עם ישראל את הסכמי אוסלו, הם לא דיברו בגבולות ברורים, אבל היתה שם הכרה במדינת ישראל ובכך שיש לה זכות קיום בחלק מארץ ישראל המערבית. כשירדן כרתה עם ישראל הסכם שלום ב-1994, היא כבר לא דרשה לקבל את לוד ורמלה, ואפילו לא את הגדה המערבית, זו שבין השנים 1948 ל-1967 היתה בשליטתה ולמרות זאת היא נמנעה אפילו מלתת לפלסטינים אוטונומיה בה (למרות שלזכותה של ירדן יש להודות שמכל מדינות ערב, היתה היא הראשונה לתת אזרחות ירדנית לכל הפליטים הפלסטינים של 1948, ללא היסוס ועיכוב).
ולמרות הכל, בשנת 2000, עת הגיעה זמן המו"מ בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, כשהגיעו סוגיות הליבה אל השולחן, התברר שלצד הפלסטיני יש בעיה קשה לחתוך. ואני לרגע לא מקבל כלשונו את שיח "חשיפת הפנים האמיתיות" של ברק. אבל ערפאת לא קיבל הצעה שיש בה פוטנציאל אמיתי לאלימות בחברה הישראלית, אם תנסה ממשלה להעבירה, ורצה עוד. הסיבה היתה שהוא לא הביט על 1967. הוא הביט על 1948. זו גם הסיבה האמיתית לפרוץ מהומות אוקטובר במדינת ישראל. רב המשותף על המפריד בין הפלסטינים אזרחי ותושבי ישראל לבין אחיהם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. וגם אם אזרחי ישראל לא ימהרו וימירו את אזרחותם באזרחות במדינה הפלסטינית, לכשזו תקום , הם נושאים זהות משותפת וגורל משותף עמם.
הסכסוך הישראלי פלסטיני התחיל ב-1948. והוא לא ייפתר כל עוד לא יווצר קונצנזוס בשני הצדדים, שהפתרון הוא חלוקה. גבולות החלוקה יהיו שונים במאה ה-21, עקב חלוף, הזמן, השינויים הדמוגרפיים, והשינויים ביחסי-הכוחות. ובכל זאת, על אף הכל, אם יהיה פתרון של שלום ולא של כוח - הוא יהיה בחלוקה.
מעולם לא עזבנו את תש"ח. התהליכים ההיסטוריים שהתחילו אז נמשכים גם היום. יכול להיות שהממשל הישראלי הנוכחי יזכה להיות שותף לעיצוב הסדר הקבע, שאולי אף יתגלה כהסדר של שלום-אמת. כרגע זה נראה שהממשל הישראלי כל-כך היסטרי מהנטל שנח על כתפיו, עד שהוא מעדיף שלא לעשות דבר. אבל תנוח דעתו של גדעון לוי - אם יש סיבה להיסוסיו וחוסר-מעשיו של ממשל נתניהו, הרי זו המודעות לגודל וכובד השעה. הידיעה שתש"ח זה כאן ועכשיו. דווקא עידן המהפכות של המזרח התיכון מקל על תהליכים שקודם לכן אולי היו נתקלים בהתנגדויות של משטרים, שכרגע נאלצים להילחם על שרידות שליטיהם. אם כבר, עידן המהפכות פועל לטובתה של ישראל, שכן הוא מחייב את המובילים של העם הפלסטיני להתבונן בעיני עמם, ולשם שינוי - לומר להם את כל האמת. אם אכן תביא העת הזו את הפלסטינים למשטר שיש בו accountability של ממש, לישראל יהיו פרטנרים של אמת לשלום.
וזו האמת המסתתרת מאחורי מאמרו של גדעון לוי, המושתת על רטוריקה ריקה ומנותקת מהמציאות. האמת היא, שבעת הזו, האינטרס הישראלי בהקמת מדינה פלסטינית חזק מאי פעם. ולמרות שהיה נכון יותר להביא להקמתה כבר ב-1967, יכול להיות שאז הצד השני והצד שלנו לא היו בשלים מספיק. היום, כששני הצדדים מודעים למחירים ולחשיבות של הפתרון, כשמסביבם משתנה לו המזרח התיכון בתהליך שאת סופו איש לא יידע, נראה שמפגש האינטרסים שיביא לחלוקה ולמימוש ההגדרה העצמית של שני העמים בפיסת הארץ שבין הנהר לים, בדמות שתי מדינות ריבוניות - יהודית וערבית - קרוב מאי-פעם. תש"ח עכשיו.
איך נאמר בעדינות ? נראה שגדעון לוי לא היה כל-כך מרוכז בשנים שעברו מאז 1948. אחרת, אולי הוא היה שם לב, איכשהוא, שמבחינת הפלסטינים, רוב הזמן הזה, 1948 היתה ונשארה במרכז העניינים.
ב-1948 הם סירבו לרעיון שליהודים תהיה מדינה ושאפו למדינה פלסטינית על כל ארץ ישראל המערבית
בין 1948 ל-1956, לפחות במישור ההצהרתי, ובוודאי לקראת יוני 1967, השיח הפלסטיני והכלל-ערבי היה רוב הזמן שיח שמסרב להכיר בגבולות מדינת ישראל. כך, אחרי 1948, מצרים שקלה מו"מ לשלום עם ישראל, אבל דרשה לקבל את כל הנגב. ירדן שקלה מו"מ לשלום עם ישראל, אבל דרשה לקבל את לוד ורמלה. סוריה לטשה עיניה לחלקים מהגליל ורצתה לשכשך רגליה בכינרת. ב-1964, כשקם אש"ף, קבעה האמנה שלו שמטרתו הקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל המערבית. אחרי 1967 הגיעו 3 הלאווים של חרטום, ומאחוריהם הסתתר ה"כן" - כן למדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל המערבית. רק הישגי 1967 הביאו בשנות ה-70 לתחילתו של שינוי מחשבתי בעולם הערבי ככלל, ואצל הפלסטינים בפרט, וזה לא קרה ביום אחד. ב-1979 מצרים הובילה את העולם הערבי לתחילתו של השינוי בפועל, עם כריתת חוזה השלום עם ישראל. הפעם היא כבר לא התעניינה בנגב. גם לא ברצועת עזה. רק בהשבת סיני. ב-1993, כשאש"ף כרת עם ישראל את הסכמי אוסלו, הם לא דיברו בגבולות ברורים, אבל היתה שם הכרה במדינת ישראל ובכך שיש לה זכות קיום בחלק מארץ ישראל המערבית. כשירדן כרתה עם ישראל הסכם שלום ב-1994, היא כבר לא דרשה לקבל את לוד ורמלה, ואפילו לא את הגדה המערבית, זו שבין השנים 1948 ל-1967 היתה בשליטתה ולמרות זאת היא נמנעה אפילו מלתת לפלסטינים אוטונומיה בה (למרות שלזכותה של ירדן יש להודות שמכל מדינות ערב, היתה היא הראשונה לתת אזרחות ירדנית לכל הפליטים הפלסטינים של 1948, ללא היסוס ועיכוב).
ולמרות הכל, בשנת 2000, עת הגיעה זמן המו"מ בין אהוד ברק ליאסר ערפאת, כשהגיעו סוגיות הליבה אל השולחן, התברר שלצד הפלסטיני יש בעיה קשה לחתוך. ואני לרגע לא מקבל כלשונו את שיח "חשיפת הפנים האמיתיות" של ברק. אבל ערפאת לא קיבל הצעה שיש בה פוטנציאל אמיתי לאלימות בחברה הישראלית, אם תנסה ממשלה להעבירה, ורצה עוד. הסיבה היתה שהוא לא הביט על 1967. הוא הביט על 1948. זו גם הסיבה האמיתית לפרוץ מהומות אוקטובר במדינת ישראל. רב המשותף על המפריד בין הפלסטינים אזרחי ותושבי ישראל לבין אחיהם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה. וגם אם אזרחי ישראל לא ימהרו וימירו את אזרחותם באזרחות במדינה הפלסטינית, לכשזו תקום , הם נושאים זהות משותפת וגורל משותף עמם.
הסכסוך הישראלי פלסטיני התחיל ב-1948. והוא לא ייפתר כל עוד לא יווצר קונצנזוס בשני הצדדים, שהפתרון הוא חלוקה. גבולות החלוקה יהיו שונים במאה ה-21, עקב חלוף, הזמן, השינויים הדמוגרפיים, והשינויים ביחסי-הכוחות. ובכל זאת, על אף הכל, אם יהיה פתרון של שלום ולא של כוח - הוא יהיה בחלוקה.
מעולם לא עזבנו את תש"ח. התהליכים ההיסטוריים שהתחילו אז נמשכים גם היום. יכול להיות שהממשל הישראלי הנוכחי יזכה להיות שותף לעיצוב הסדר הקבע, שאולי אף יתגלה כהסדר של שלום-אמת. כרגע זה נראה שהממשל הישראלי כל-כך היסטרי מהנטל שנח על כתפיו, עד שהוא מעדיף שלא לעשות דבר. אבל תנוח דעתו של גדעון לוי - אם יש סיבה להיסוסיו וחוסר-מעשיו של ממשל נתניהו, הרי זו המודעות לגודל וכובד השעה. הידיעה שתש"ח זה כאן ועכשיו. דווקא עידן המהפכות של המזרח התיכון מקל על תהליכים שקודם לכן אולי היו נתקלים בהתנגדויות של משטרים, שכרגע נאלצים להילחם על שרידות שליטיהם. אם כבר, עידן המהפכות פועל לטובתה של ישראל, שכן הוא מחייב את המובילים של העם הפלסטיני להתבונן בעיני עמם, ולשם שינוי - לומר להם את כל האמת. אם אכן תביא העת הזו את הפלסטינים למשטר שיש בו accountability של ממש, לישראל יהיו פרטנרים של אמת לשלום.
וזו האמת המסתתרת מאחורי מאמרו של גדעון לוי, המושתת על רטוריקה ריקה ומנותקת מהמציאות. האמת היא, שבעת הזו, האינטרס הישראלי בהקמת מדינה פלסטינית חזק מאי פעם. ולמרות שהיה נכון יותר להביא להקמתה כבר ב-1967, יכול להיות שאז הצד השני והצד שלנו לא היו בשלים מספיק. היום, כששני הצדדים מודעים למחירים ולחשיבות של הפתרון, כשמסביבם משתנה לו המזרח התיכון בתהליך שאת סופו איש לא יידע, נראה שמפגש האינטרסים שיביא לחלוקה ולמימוש ההגדרה העצמית של שני העמים בפיסת הארץ שבין הנהר לים, בדמות שתי מדינות ריבוניות - יהודית וערבית - קרוב מאי-פעם. תש"ח עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה