תום פרידמן מציע לפלסטינים מחאה אזרחית (כאן בעברית, בהארץ, וכאן באנגלית בnew york times). להוציא את העסק מידי השליטים ולהעביר אותו לידי האזרחים. אין ספק שיש משהו במה שהוא אומר: בזמן הזה, כשבני-האדם במזרח-התיכון מסרבים לקבל יותר את הסדר הקיים, יוצאים לרחובות, ומנסים להביא לשינוי, ובמקומות מסויימים נאלצים לסכן את חייהם למען חירויותיהם, צריכות גם האליטות של ישראל ושל פלסטין-לעתיד-לבוא לקבל את המסר: האזרחים רוצים הסדר, הם רוצים אותו בעתיד הקרוב, והם רוצים שהוא יהיה הסדר של שלום בר-קיימא.
מצד שני, קבלת ההצעה לפלסטינים לוותר על המטריה הבינלאומית של האו"ם תהיה שגיאה גדולה עבורם. נכון לעכשיו, אין בידי הפלסטינים נשק לא-אלים אחר שיש בו כדי לדרבן את ישראל לשקול מחדש את עמדתה. התעקשותו של ממשל נתניהו לנהל מו"מ בצורה הקמצנית והסגורה ביותר, מביאה אותו לעמדה ריאקטיבית, שבלעדי ההכרה הבינלאומית הקרבה ובאה בספטמבר, עם או בלי ארה"ב, תגרור את הפלסטינים לשנים ארוכות של מו"מ לא-פורה.
אין שום סיבה לחכות. בדיוק כמו לפני עשר שנים, לפני עשרים שנה, ולפני 44 שנה, הפתרון הוא חלוקה. התוואי האופטימלי האפשרי כמובן משתנה מזמן לזמן, אבל חלוקה ושיתוף הן מילות המפתח שיעמדו בבסיס פתרון הסכסוך.
השאלה היחידה היא מדוע ישראל מתעקשת להישאר בעמדה ריאקטיבית. כששומעים את החיכוכים בתוך החמאס, קל לראות את העוצמה שיכולה להיות בגישה פרואקטיבית. לולא בנימין נתניהו היה עסוק כל-כך בשאלה כיצד הוא נראה בעיני ציבור בוחריו, והאם הוא חלילה מופיע כמי שמאלצים אותו לעשות מעשה, ובמקום זאת היה עסוק בעשיית המעשים הנכונים, מצבה הגיאופוליטי של ישראל היה טוב בהרבה.
הים הוא אותו ים. אבל האזרחים יכולים להראות שהם כבר לא אותם האזרחים של פעם.
מצד שני, קבלת ההצעה לפלסטינים לוותר על המטריה הבינלאומית של האו"ם תהיה שגיאה גדולה עבורם. נכון לעכשיו, אין בידי הפלסטינים נשק לא-אלים אחר שיש בו כדי לדרבן את ישראל לשקול מחדש את עמדתה. התעקשותו של ממשל נתניהו לנהל מו"מ בצורה הקמצנית והסגורה ביותר, מביאה אותו לעמדה ריאקטיבית, שבלעדי ההכרה הבינלאומית הקרבה ובאה בספטמבר, עם או בלי ארה"ב, תגרור את הפלסטינים לשנים ארוכות של מו"מ לא-פורה.
אין שום סיבה לחכות. בדיוק כמו לפני עשר שנים, לפני עשרים שנה, ולפני 44 שנה, הפתרון הוא חלוקה. התוואי האופטימלי האפשרי כמובן משתנה מזמן לזמן, אבל חלוקה ושיתוף הן מילות המפתח שיעמדו בבסיס פתרון הסכסוך.
השאלה היחידה היא מדוע ישראל מתעקשת להישאר בעמדה ריאקטיבית. כששומעים את החיכוכים בתוך החמאס, קל לראות את העוצמה שיכולה להיות בגישה פרואקטיבית. לולא בנימין נתניהו היה עסוק כל-כך בשאלה כיצד הוא נראה בעיני ציבור בוחריו, והאם הוא חלילה מופיע כמי שמאלצים אותו לעשות מעשה, ובמקום זאת היה עסוק בעשיית המעשים הנכונים, מצבה הגיאופוליטי של ישראל היה טוב בהרבה.
הים הוא אותו ים. אבל האזרחים יכולים להראות שהם כבר לא אותם האזרחים של פעם.
Tom Friedman suggests the Palestinians to start civil protests. To take the matters out of the hands of the rulers and into the hands of civilians. There is no doubt that there is something in what he says: at this time, when human beings in the middle east refuse to accept the existing order any more, go to the streest, and try to bring a change, and in some locations are forced to risk their lives for their liberites, the elites of Israel and the future-state-of-Palestine have got to get the message: the people want a new arrangement, they want it in the near future, and they want it to be an arrangement of a sustainable peace.
on the other hand, the Palestinians should not take Friedman's advice to give up the international cover of the United Nations. Right now, the Palestinians do not have another non-violent weapon that can drive Israel to reconsider its position. Netanyahu regime's insistence to negotiate in the cheapest and tightest manner is putting this regime in a reactive position, and without the coming international recognition in september (with or without the US) the Palestinians may find themselves fruitless negotiating with Isreal for years.
Lets be frank: there is no reason to wait. Just like 10 years ago, 20 years ago and 44 years ago, the solution is partition of the holyland. The possible optimal details of this partition vary with time, but partition and sharing are the keywords that will stand at the base of the solution to the conflict.
The only remaining question is why Israel persists in its reactive position. When one hears the conflicts within Hamas, it is easy to see the power that a proactive approach can have. If Benjamin Netanyahu was not so obssessed with his appearance in the eyes of his voters, god forbid he might appear as someone who is forced to do something, and instead was actually doing the right things, Israel's geopolitical situation would have been much better.
The sea might be the same sea. But the civilians can demonstrate that they are no longer the civilians of Yesterday.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה