מאמר מעצבן להחריד בדה-מארקר, שעתיד לגרור אחריו ביקורות רבות להחריד (גם כן), הוא נושא הפוסט הזה.
לב הטענה של המאמר - הבעייה האמיתית של ישראל היא הציבורים שבהם יש ילודה גבוהה. במילותיו: "אשה שמביאה שמונה ילדים לעולם חוטאת לילדיה שלה ולחברה כולה". הנחת המוצא של המאמר היא פשוטה: שמשפחה של 10 נפשות לא מסוגלת לחנך ילדים היטב. האמת ? למרות שהמאמר מעצבן, קשה להתעלם מהשאלה איך אפשר לחנך היטב הרבה מאוד ילדים. התשובה היא כמובן שזה מאוד קשה.
אבל כאן בדיוק מחמיץ המאמר הזה.
במדינה טוטליטרית בסגנון 1984 של אורוול, השאלה מה אדם צריך לעשות למען שגשוג מדינתו היא אכן החשובה מכל. אבל ישראל, למיטב זכרוני, אמורה להיות דמוקרטיה. ובמדינה דמוקרטית, השאלה כמה ילדים הורים בוחרים לגדל היא לא עניין של המדינה.
העניין של המדינה הוא כיצד היא יכולה המדינה לעזור לבני-אדם החיים בתוכה כדי שכל אחד מהם יוכל לממש את הפוטנציאל שלו ולקבל הזדמנות שווה לרדוף אחרי האושר.
כלומר, לו הכותב לא היה שבוי בפרדיגמות שלמד בקורס מבוא לכלכלה, ובתפישת עולם מעוותת שמקדשת את הצמיחה הכלכלית על פני הרווחה האנושית, הוא לא מאשים את האישה בחטא הבאת ילדים לעולם, אלא היה מאשים את החברה, בחטא אי-העזרה לאדם המבקש להביא כמה ילדים לעולם.
תכליתה של המדינה בתפישה הומניסטית הוא כלי לקידום האנושות.
אבל נראה שפעמים רבות מדי כלכלנים מאבדים כל קשר לתפישות הומניסטיות.
אם תשאלו אותי - זה החטא האמיתי.
לב הטענה של המאמר - הבעייה האמיתית של ישראל היא הציבורים שבהם יש ילודה גבוהה. במילותיו: "אשה שמביאה שמונה ילדים לעולם חוטאת לילדיה שלה ולחברה כולה". הנחת המוצא של המאמר היא פשוטה: שמשפחה של 10 נפשות לא מסוגלת לחנך ילדים היטב. האמת ? למרות שהמאמר מעצבן, קשה להתעלם מהשאלה איך אפשר לחנך היטב הרבה מאוד ילדים. התשובה היא כמובן שזה מאוד קשה.
אבל כאן בדיוק מחמיץ המאמר הזה.
במדינה טוטליטרית בסגנון 1984 של אורוול, השאלה מה אדם צריך לעשות למען שגשוג מדינתו היא אכן החשובה מכל. אבל ישראל, למיטב זכרוני, אמורה להיות דמוקרטיה. ובמדינה דמוקרטית, השאלה כמה ילדים הורים בוחרים לגדל היא לא עניין של המדינה.
העניין של המדינה הוא כיצד היא יכולה המדינה לעזור לבני-אדם החיים בתוכה כדי שכל אחד מהם יוכל לממש את הפוטנציאל שלו ולקבל הזדמנות שווה לרדוף אחרי האושר.
כלומר, לו הכותב לא היה שבוי בפרדיגמות שלמד בקורס מבוא לכלכלה, ובתפישת עולם מעוותת שמקדשת את הצמיחה הכלכלית על פני הרווחה האנושית, הוא לא מאשים את האישה בחטא הבאת ילדים לעולם, אלא היה מאשים את החברה, בחטא אי-העזרה לאדם המבקש להביא כמה ילדים לעולם.
תכליתה של המדינה בתפישה הומניסטית הוא כלי לקידום האנושות.
אבל נראה שפעמים רבות מדי כלכלנים מאבדים כל קשר לתפישות הומניסטיות.
אם תשאלו אותי - זה החטא האמיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה