לפני 3 שנים, היום, ה-11/2, הודיע סגן נשיא מצרים, עומאר סוליימן, שהנשיא מובאראק יוותר על תפקידו ויעביר את השלטון למועצה העליונה של הצבא.
ההודעה ההיא היתה סימן ש'אביב העמים הערבי' הוא לא סתם משהו, אלא תהליך של שינוי אמיתי, העובר על המזרח התיכון.
קצת קשה לחשוב על הרגע הזה באופן חיובי, כשזוכרים את זה. היום -
- עם מצרים שמביטה לקראת בחירות חדשות לנשיאות (ואחר-כך לפרלמנט), שכנראה ימסדו את ההגמוניה הצבאית בצורה שתראה יותר דמוקרטית.
- עם סוריה שעדיין אחוזה במלחמת-אזרחים שרק הולכת והופכת יותר ויותר אכזרית
- עם לוב שנראית לכודה בין מתחים בין-שבטיים ובין-אזוריים
- עם עיראק בה הטרור לא נח, למרות או אולי בגלל הבחירות הקרבות
- עם טורקיה שנראית כאילו דרכה לפוטיניזם (בסגנון ארדואן) סלולה היטב
ובכל זאת, אני עדיין אופטימי.
מה יש להראות על הצד החיובי ? קודם כל, יש את טוניסיה, שנראית, לפחות מרחוק, כמי שמצליחה להתמודד עם השינוי באופן מאוזן יותר מאחיותיה לאביב. שם הרי הכל התחיל, אז בינואר 2011.
הרציונל של האופטימיות שלי אולי נשמע פחות משכנע כשרואים כמה קשה התהליך הזה, כמה רבים האיומים וכמה רבים הקורבנות.
ובכל זאת, אם תחשבו על זה, לפני 3 שנים, אנשים יצאו לרחובות, וראו שעצם הנכונות שלהם להביע את דעתם יכולה להפיל שליטים מכסאותיהם. זה קרה בטוניסיה. זה קרה במצרים. זה קרב בלוב.
התהליך של גיבוש השלטון מתגלה כקשה. קשה כקריעת ים-סוף. אבל עצם העובדה שאנשים ממשיכים לצאת לרחובות, ממשיכים להביע את דעתם, ממשיכים לצפות לשינוי, אומרת לטעמי את הכל.
נהוג לומר שכל זמן שיש חיים יש תקווה. אני מאמין שכל זמן שאנשים מצפים לשינוי, יש תקווה לאביב העמים הערבי.
כמובן, אסור לשכוח, שסדר-היום הנאור, הערכי, היציב, אולי לא יבוא מחר בבוקר. אולי יידרשו לכך עשרות שנים רבות. כך היה באירופה. אביב העמים האירופאי היה ב-1848. אבל השינויים בעקבותיו דרשו עשרות שנים (יש אף שיגרסו שנדרשו כמעט מאה שנה עד 1945. אחרים יביטו במתחים בין המערב למזרח בזמן הזה סביב אוקראינה ויאמרו שרעידות-האדמה שבעקבות אביב-העמים ההוא טרם שכחו).
אבל גם אם יידרשו עוד מאה שנה, התהליך הזה התחיל ב-2011, ואני נמנה על אלה המאמינים בו, בתקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה