10.2.2017

תחרות, החופש לצרוך ופלוטוקרטיה

האמת המרה על תחרות ופלוטוקרטיה היא שתחרות חופשית של היצרנים היא אינטרס של החזקים. חלשים, למרות כל מה שמספרים לנו משלים על צבים וארנבים, לא מגיעים למקומות הראשונים בתחרות, לא בספורט ולא בחיים הכלכליים.

ובכל זאת, עדיין חוזרים הכלכלנים ומשננים לנו בוקר וערב את הכלל הבסיסי ביותר - הדרך היעילה ביותר להקצות משאבים היא תחרות חופשית של היצרנים בשוק. לדידם, אין דרך אחרת מלבד התחרות. 

מזכיר לכם משהו ? לא מהדהד לכם סיסמאות מהסוג של אין אלוהים מלבד X ו-Y הוא נביאו ?
ולא במקרה. כלכלה מודרנית היא דת. 
לא זו בלבד שהראיות האמפיריות שתומכות בחלקים גדולים של מבנה-הידע הכלכלי הן חלשות, במקרה הטוב, בדומה לראיות העומדות מאחורי הדתות האנושיות, אלא שיש לנו ראיות חוזרות לכך שמדע הכלכלה איננו יודע כיצד למנוע משברים כלכליים ויש ספק רב עד כמה הוא יודע להחליש אותם. 

כמובן, הכלכלנים מספרים לנו שהם יודעים ומביאים טיעונים מהגורן ומהיקב, אבל תתבוננו במה שקרה בארה"ב בין המשבר הכלכלי הגדול של 1929 ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, או פשוט מכך - תתבוננו במה שקורה לכלכלה העולמית מאז ספטמבר 2008 - וראו זה פלא - רוב המידע שיש ברשותנו על כך שהפעולות הכלכליות שיפרו את המצב - נמסר לנו על ידי כלכלנים. 
המידע הזה נמסר לנו למרות  שהמידע האישי שנמצא ברשות רוב בני-האדם, בלשון המעטה, לא מאשר את המידע הכלכלי שמטיפים לנו, כאילו היה עיקרי-אמונה.

האמת העצובה על תחרות היא שתחרות בלי כללים מסודרים ואיכותיים המיושמים בקפידה היא כנראה אחת הדרכים הגרועות ביותר להקצאת משאבים.
רוצים דוגמא ? בבקשה. אחד הדברים שפחות אוהבים לספר לנו הוא שהנאציזם, אותה אידיאולוגיה שנזכרת בעיקר כאידיאולוגיית שנאה, נשאה בקרבה רעיונות רבים, שונים, חלקם משונים, לעתים סותרים, לגבי הרבה מאוד נושאים. אחד הרעיונות המרכזיים שקידם הנאציזם הוא אמונה בחשיבותה של התחרות החופשית. אדולף היטלר האמין כל-כך בתחרות שהוא ניסה לקדם אותה בכל המישורים, כולל בתוך הממשל שלו עצמו. 
לעתים תכופות הוא הפקיד נושא לטיפול בידי שני גופים שונים בממשלו מתוך אמונה שהתחרות ביניהם תביא ליצירת פתרון יעיל ביותר לבעיה. 
התוצאה הברורה של הקצאת משאבים כפולים להתמודדות עם אותו נושא, וחוסר-יעילות ביורוקרטית מהמם כלל לא הטרידה אותו. החזק יותר יביא את הפתרון האפקטיבי יותר, האמין. 

אנקדוטה משעשעת של הגישה ההיטלריסטית ל-תחרות אותה מספר אלברט שפאר, שר התעשיה והחימוש של היטלר, היא שהיטלר הורה לשניים לקנות עבורו, בכובעו כקנצלר ונשיא הרייך,  תמונות במכירות הפומביות השונות של חפצי אמנות. כתוצאה, לא-אחת נחזו שני נציגיו של היטלר מתחרים זה בזה במתן הצעות במכירה פומבית, כשהמחיר הסופי אותה נדרשה המדינה לשלם עבור התמונה עולה ועולה, כתוצאה מן התחרות הפרועה שניהלו השניים. מצב דברים משעשע זה נמשך במשך שנים, עד ששפאר הצליח להביא לסיומו. 

אלברט שפאר, לו מקובל לייחס אחריות לנס הכלכלי של הגברת הייצור התעשייתי והחימוש שוב ושוב כמעט עד סוף המלחמה למרות תנאים הולכים ומתדרדרים בעורף הגרמני (שכללו צורך חוזר ונשנה להעביר עובדים מהתעשיה לחזית, הפצצות עומק של בעלות הברית, ואובדן משאבים בגלל התמודדות בעלות הברית).  מקדם את הדיון בתחרות בעוד סוגיה מעניינת. איך הוא הגביר את הייצור התעשייתי הגרמני ? ואיך ניהלו בעלות הברית את התעשיה שלהם ? למקרה שזה לא היה ברור לכם, מרכיב אחד בסיסי לא נכלל בתורות הניהול של החימוש בכל אחד מהצדדים למלחמת העולם השניה - תחרות חופשית. משום מה, ברגע שנהיה ברור לאחראים על הכלכלות שצריך לנהל מלחמה, הכורח בהתייעלות ובהתגייסות למאמץ הלאומי מעולם לא היווה נימוק לתחרות חופשית בתחומי הייצור של החימוש. 
הפתרון המשותף: ניהול מרכזי. זו נמצאה כדרך היחידה להקצאה יעילה של משאבים.

לא חייבים לעסוק בהיסטוריה של המלחמה כדי להבין שחלק גדול ממה שאומרים לנו על תחרות לא מסתדר עם הידע האנושי בנושא. לא מזמן, בעודי קורא לי כתבה מעניינת במגזין 2600 (מומלץ בחום, אגב, לכל מי שטכנולוגיה מעניינת אותו), נתקלתי בכתבה שתיארה את הדרך בה התחרות לכאורה בין חברות הסלולר בארה"ב יצרה שוק לא יעיל שהתמקד בחליבת הצרכן. 
כולנו יודעים שזו היתה המציאות הישראלית עד לא מזמן. בישראל היו 3 חברות סלולר כבר שנים רבות ובכל זאת, כולנו ראינו איך התחרות הזה לא ייצרה יעילות בהקצאת משאבים. 

גרוע מזה - ראינו איך ההתנהלות של השוק הכלכלי הביאה לכך שחברות הסלולר הופכות לפרות נחלבות במסגרת השתלטות כלכלית כשהשירות לאזרח יורד ברמתו, בעוד המחיר דווקא לא יורד. 

שוק הסלולר הוא דוגמא נהדרת כיצד השוק החופשי מזיק להקצאת משאבים יעילה. מבחינת התאגידים המעורבים חלוקת השוק באופן שאפשר לכולם להשמין מנחת על גב הצרכנים היה מצב אידיאלי. 
רק רגולציה אגרסיבית הצליחה להבקיע את חומת אי-היעילות של התאגידים, ככל שהיא הצליחה להעניק לאזרחים חירות בשימוש. 

השוק הסלולרי הדגים שוב כלל בסיסי על תחרות - תחרות מסייעת בהקצאת משאבים יעילה רק כאשר היא מעניקה חופש לאזרחים. כלומר, המפתח כאן הוא בחופש לצרוך ולא בחופש להתחרות. 

ככל שהחופש הניתן לצרכנים הוא רב יותר, גוברת היעילות בשוק הסלולרי. 
כיצד משיגים חופש צרכני ? רק על ידי רגולציה אפקטיבית שעומדת אל מול התאגידים ומאזנת את כוחם הרב. 
איך משיגים רגולציה אפקטיבית ? ממשלה קטנה לא מסוגלת לעשות את זה - כי לא יהיה ברשותה את הידע ואת יכולות האכיפה הנדרשים.

מה שמחזיר אותנו לשקר אחר של הנאו-ליברליזם - חשיבותה של ממשלה קטנה...   

אז מה המסקנה ? כדי למנוע פלוטוקרטיה, צריך להגביל את החזקים. 
כדי לשמור על הכלכלה, צריך לחזק את החופש של הצרכנים. 
תחרות, במובנים לגביהם מנסים לשטוף את מוחנו, היא לרעתנו. 
האינטרס שלנו, האזרחים-הצרכנים, הוא בממשלה חזקה, שתוכל לקיים רגולציה אפקטיבית. 
ואם תרצו - אין זו אגדה... 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה