דהמארקר: ערביי ישראל סובלים מאפליה קשה לרעה בהקצאת קרקעות לדיור

כתבה דהמארקר, פרי עטה של מירב ארלוזורוב, מתארת בפירוט רב את האפליה הקשה ממנה סובלים ערביי ישראל בתחום הדיור. תהליך השינוי שדהמארקר עובר הוא מרתק. מעיתון כלכלי המייצג לכאורה את השכבות החזקות בישראל, הוא הולך
והופך לאיטו לעיתון חברתי של ממש.
ובמסגרת זו, אט-אט, הוא הופך להיות המזעיק בשער בנוגע לאפלייה הקשה ממנה סובלת האוכלוסיה הערבית בישראל.

הכותרת של הכתבה מפנה אצבע מאשימה ברורה: "המדינה דוחפת את ערביי ישראל להקצנה".
כשקוראים את הכתבה בעיון מגלים את הפרטים הבאים:
1. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היא הפקיעה שטחים רחבים של אדמות ערבים עליהן קמו מאות ישובים יהודיים,
כולל ערים חדשות כנצרת עילית וכרמיאל.
2. אף לא ישוב ערבי אחד הוקם מאז קום המדינה, חרף גדילתה הרבה של האוכלוסיה הערבית מאז קום המדינה.
3. צפיפות הדיור הממוצעת בכפרים ערביים, לפי משרד השיכון, גדולה ב-70% מהישובים היהודיים במונחי מספר נפשות לחדר,
וגבוהה ב-25% בממוצע, במונחי שטח בנוי לנפש.
4. אין בישובים הערביים עתודות קרקע לבניה כתוצאה מההפקעות הרבות. מעט הקרקע הפנויה הפנויה בכפרים ערביים היא
בידיים פרטיות. כמעט שאין קרקעות ממשלתיות. אופציית הגדלת שטחי השיפוט של הישובים הערביים איננה נדונה.
5. בחמש השנים האחרונות משרד השיכון שיווק רק 9.2% מהדירות שהוא בונה למגזר הערבי. ייתכן שיחד עם שיווק הקרקעות
בידי מינהל מקרקעי ישראל, הנתח הממשלתי של שיווק קרקעות במגזר הערבי מגיע ל-15%.
זאת כאשר האוכלוסיה הערבית בישראל מהווה 20% מכלל האוכלוסיה, וסובלת ממצוקת צפיפות הדיור הגבוהה ביותר.

פרט נוסף מוזכר בהמשך, אך איננו מפריע לכותבת להגיע למסקנה החד-משמעית:
"איכות הדיור בכפרים הערביים מפגרת בעשרות שנים אחר זו של היישובים היהודיים הסמוכים להם, וזאת בלי שהממשלה עושה מאמץ משמעותי להקל על מצוקת הדיור. לא רק שהממשלה אינה מפלה לטובה את הכפרים הערביים בתקציבי סיוע - אפליה מתבקשת על רקע מצבם הסוציו-אקונומי הירוד - אלא שהיא אפילו אינה מקצה להם את חלקם היחסי בעוגת התקציבים.
התוצאה היא תחושת קיפוח עמוקה המזינה רגשות שליליים של האוכלוסייה הערבית. "
ומכאן היא קושרת את הקיפוח עם ההשלכות הבטחוניות (כנראה מתוך אמונה שרק כך תניע את קוראיה להסכמה שצריך לעשות משהו).

מה שהפריע לי הוא הפרט שממנו בעצם התעלמה הכותבת, שהזכירה אותו רגע לפני המסקנה, אך לא נתנה לו לבלבל אותה.
אני מצטט:
"לזכותו של משרד השיכון ייאמר שקשיי השיווק אינם רק מנת חלקו. מתוך אותם 9.2% מהדירות שהציע המשרד למגזר הערבי - רק חמישית נרכשו. כלומר, על אף צפיפות הדיור הגבוהה האוכלוסייה הערבית אינה נענית למכרזי המשרד - בעיקר בגלל שאלה מתבססים על בנייה רוויה (מגדלי דירות), בעוד האוכלוסייה הערבית רגילה לגור בבתי דירות קטנים, הצמודים לקרקע. כלומר, מחסומים תרבותיים מיתוספים על הקיפוח הממשלתי בתקציבים וכך מחריפה מצוקת הדיור בכפרים הערביים. "

עם כל הכבוד לדה-מארקר, ואני מאוד שמח על הצטרפותו לעוסקים בנסיון לשינוי חברתי בישראל, אני סבור שאסור להתעלם מהפרט הזה.

לפני שאבהיר מדוע אסור להתעלם ממנו, אבהיר כמה נקודות -

• אני נמנה על אלה הסבורים שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מקיפוח ואפליה קשים.
• אני לא מסכים לקלות הבלתי-נסבלת בה מואשמים מקימי המדינה והעוסקים בביסוסה של המדינה בשנות ה-50 במצב היום, בעיקר כי הם פעלו בנסיבות שונות מאוד מאלו של היום.
• אבל אני לא מתעלם מהסבירות והאמת שבטיעון ששורשי הקיפוח והאפליה כיום נובעים מהסכסוך הישראלי-ערבי של 1948; אני פשוט חושב שלא נגיע לשום מקום אם נעסוק בשאלות מי שתה למי ולמה אחרי 1948, מי מיעוט ילידי יותר בארץ הזו, ואת מי אהבו יותר, את יצחק או את ישמעאל.
• לדעתי את הויכוחים יש למקד בשאלה החשובה באמת: כיצד מגיעים, כיום, בישראל 2010, לסיומה של האפליה של המיעוט הערבי, באופן שתיווצר מציאות בר-קיימא של שוויון חברתי לכל אזרחי מדינת ישראל (את השוויון הפוליטי, ברשותכם, נשאיר לפוסט אחר).

התשובה לשאלה החשובה הזו היא פשוטה: חייבים להיות רגישים להבדלים התרבותיים, ולקבל הכרעות קשות בנוגע להם.
אם רק חמישית מהדירות המוצעות למגזר הערבי נרכשות על ידי בניו, מטופש לדרוש ממשרד השיכון או ממינהל מקרקעי-ישראל שיגדילו את ההיצע. אין בזה טעם.
מצד שני, עם כל הכבוד לנטיה התרבותית של המגזר הערבי לגור בצמודי-קרקע, בהתחשב בשיקולים כבדי-משקל של איכות סביבה, אין מנוס מהכרעות קשות שהאוכלוסיה הערבית צריכה לקבל, ואני כותב את הדברים כיליד מושב, שגר בעבר בצמוד-קרקע, והבין לצערו את המחירים הכבדים שאופן המגורים הזה משליך על כלל האוכלוסיה, בכל הנוגע לדיור נגיש וזול.
אין בכך לומר שהאוכלוסיה הערבית צריכה לוותר על החשוב לה. צריך להעשות מהלך משותף של ההנהגה של האוכלוסיה הערבית ושל האחראים על נושאי השיכון הדיור בממשלת ישראל, במשרד השיכון ובמינהל מקרקעי ישראל, בהובלה מלמעלה של רוה"מ או שר בכיר הכפוף לו, במסגרתו יובל תהליך הידברות שמטרתו הקצאת שטחים נוספים לדיור עבור האוכלוסיה הערבית, בתורת אוכלוסיה הסובלת ממצוקת דיור קשה, שעיקרם יוקצה לבניה עירונית מודרנית, גבוהה, רבת-קומות, אם במסגרת הקמת יישובים וערים ערביים חדשים ואם במסגרת הרחבת יישובים ערביים קיימים, וחלקם הקטן מיועד לבניה צמודת קרקע. התמחור של הדיור הזה צריך להעשות כך שערביי ישראל יוכלו להכריע בעצמם, איזה סוג של דיור הם מעדיפים.
וכמובן - ואסור לשכוח - הדיור הזה לא צריך להיבנות ללא הקצאה ותכנון של אזורי תעשיה, ותשתית תחבורתית הולמים, שיאפשרו התמודדות עם הרעה החולה האמיתית ממנה סובל המיגזר הערבי - היותו, רובו ככולו, מרוכז בפריפריה הישראלית, הסובלת מתת-פיתוח נמשך לאורך השנים. זו הסיבה העיקרית השניה לאפליה הערבית, אך ממנה סובלים גם יהודי הפריפריה, וכל המבקר בעיירות הפיתוח למיניהן רואה זאת בקלות. כל הפריפריה הישראלית תיהנה ממהלך משולב שכזה.
ויפה שעה אחת קודם.

קצת מודעות עצמית, חברים

עוד עובר המשט ושוב חוזר הטקס הישראלי של השנים האחרונות.
תקלה קרתה ? קרתה.
בעולם מפנים אצבע מאשימה ? מפנים.
ישראל מוכנה לבדוק מה הביא לתקלה ? לא !

ובכל זאת, כולנו יודעים שאחרי החבטות הסמליות שהדימוי הישראלי חוטף בעולם,
גם את הדג המסריח הקרוי ועדת-בדיקה נאכל, גם נאכל.
על הגירוש מהעיר אדבר אחר-כך. בואו ונדחיק בינתיים, ונדון בעניינים של מעשה.

המהלך שבו ישראל מסרבת לבדוק את עצמה, איננו רק מטופש מבחינה הסברתית,
אלא גם שגוי מבחינה משפטית.
אם, אחרי כל תקלה, תהיה ישראל הראשונה להפעיל מערכת אמינה של בדיקה ובחינה עצמית,
הדרישות לבדיקות בינלאומית יעלו כמובן, שהרי כל כרסום בריבונות הישראלית הוא אינטרס של מתנגדיה,
אבל הן לא יעלו מהמקומות החשובים באמת - ודעת הקהל הבינלאומית תתקשה להרתם למאבקים שכאלה.

לישראל יש מערכת ביקורת עצמית - קוראים לזה מבקר המדינה.
כל מה שצריכה ממשלת ישראל לעשות, הוא להתחיל לקבל החלטות באופן מסודר.
התקבלה החלטה על מבצע, פעולה, או מהלך כלשהוא ?
המבצע, הפעולה, המהלך הסתיימו בתוצאות שלא נחזו מראש ושאינן רצויות ?
אז מישהו צריך לבדוק איך זה קרה.
יתכנס לו צוות בדיקה מיומן של מבקר המדינה, יחד עם האנשים שביצעו את המבוצע,
ידונו, יבחנו, יהרהרו, ויבהירו לנו מה היתה התקלה, ויציעו הצעות כיצד ניתן למנוע הישנותה.

לצורך כך נדרשים כמה שינויים בתרבות הישראלית של הביקורת -
1. לא לחפש את האשם, אלא את התקלה.
2. לקבל את האפשרות שהתקלה נבעה מחוסר במחשבה ובתכנון, ולעצב תהליך תכנון עתידי שיחייב התייחסות לתקלות.
3. להגן על הנחקרים והמעידים, כך שרק מקרים של רשלנות רבתי או זדון יהוו עילה אפשרית להעמדה לדין.
4. לזכור שיש תקלות שהן פועל יוצא הכרחי של מציאות, ושלא כל תקלה באמת היה ניתן למנוע.
5. לשנות את תהליכי הבדיקה והבקרה מתהליכים שאורכים חודשים לתהליכים שאורכים ימים. לצורך כך יידרש כמובן
להקצות משאבים נוספים לאנשי הביקורת, ותכנון מחדש של מבצעים ומהלכים - שכן המשתתפים בהם יידרשו להקדיש
מזמנם למהלכי הביקורת.

החשש משינויים שכאלה הוא כמובן בכך שממדינה שעושה נהפוך למדינה שעוסקת רק בביקורת.

אבל הסיכון הגדול יותר הוא שישראל תהפוך למועמדת סדרתית לכתבי-אישום בפורומים בינלאומיים, ושאזרחיה לא יוכלו עוד לנסוע בעולם בחופשיות מחשש להעצר שוב ושוב כחשודים במעורבות בפשעים כאלה ואחרים.

הביקורת העצמית חייבת להפוך להיות מהלך של יום-יום, והיא חייבת להתבצע כך שהעשייה לא תסורס כתוצאה מהחשש מהביקורת.

ויפה שעה אחת קודם.

the peace flotilla interception, its sad results, and the controversy

although several videos have already aired on several locations in the web, i haven't seen yet a single video displaying the events taking place .

it is therefore still unclear who is to blame.

naturally, people are hastefully pointing accusing fingers.

several states have already condemned israel.

this post does not deal with accusations, though god knows that the accusing parties bear a worse record than israel's in past confrontations with political activists.

the factual question whether there was a better way for israel to intercept the flotilla without so many casualties and injuries is important, but is extremely hard to answer. post factum, everyone knows that the solution chosen did not work as planned. but stopping a flotilla in mid sea, without hurting a lot of the passengers, is an extremely complicated feat. the choice

of the IDF to land soldiers upon the ships does appear, at first logical thought, to be the

most minimal use of force possible in such circumstances, once accepting that the flotilla had

to be stopped (and considering israel's armed political conflict with hamas, the flotilla had to be stopped, as far as israel's interests are considered).

sadly, the choice that the idf made turned out to be horrible, in the price paid in human life

and injuries.

testing the outcome, it does seem that israel has failed.

and even if this failure was inevitable, and necessary for israel's safety,

the loss of life is sad and tragic in the human perspective,

and potentially destructive in the political perspective.

as the hebrew saying goes for people who died : "chaval al de'avdin".

regardless of politics, we are are grieving for all those who died.

משט השלום ותוצאות העצירה שלו

אני לא נמנה על אלה שרואים את המשט הזה כמשט של שלום, ללא קשר להשקפותיי באשר למדיניותה הנוכחית של ישראל בעזה.
אין ספק בלבי שהיה זה משט פוליטי, של פעילים פרו-פלסטינאים, שבמסווה של פעילות של שלום, ניסו להכניע את מדיניות הסגר הנוכחית של ישראל.
אין גם ספק בלבי שבנסיבות שנוצרו, לישראל לא היתה ברירה אלא לנסות ולעצור את המשט הזה.
תמיד, תמיד, לאחר מהלך שמסתיים בתוצאות כה מצערות וטרגיות ברמה האנושית, החוכמה שלאחר מעשה מביאה אנשים ומדינות להצהרות נחפזות. צרפת ורוסיה משוכנעות שאפשר היה אחרת. שמדובר במהלך שאיננו מידתי.
בלי להיכנס למלחמת האשמות (וברוך השם, לשתי המדינות קופות שרצים גדולות מלישראל, במיוחד בהקשרים של התמודדים עם פעילים פוליטיים מהסוג שהפעילו את המשט הזה), קשה מאוד להעריך לאחר מעשה אם אפשר היה לעשות את הדברים
טוב יותר.
כרגע, השכל הישר שאני מנסה להפעיל אינו מציע כל דרך אחרת של עצירת הספינות שאיננה כרוכה בסיכון של פגיעה גדולה יותר בנפשות הפעילים על הספינות.
אבל איך שלא נביט על זה, התוצאה היא עצובה מאוד.
גם אם מדובר בתוצאה הכרחית בהתחשב בנסיבות,
זוהי תוצאה מצערת וטרגית מאוד במישור האנושי, שעשויה לשאת עמה משמעויות הרסניות עבור ישראל במישור הפוליטי.
חבל על דאבדין.

ships carrying aid to gaza or ships attacking israel's defensive lines ? 10 clarifications anyone interested in the middle east should know

Almost 10 hours after the beginning of the takeover of the

ships by israeli IDF, and facts are still not clear.

Not knowing the facts has never bothered politicians or

journalists from making decisive statements.

It is true that always, when soldiers confront civilians,

the result of dead civilians will seem unjustified, horrible,

cruel, and the state sending those soldiers will be percieved

in incriminating colors.

This is especially true when the soldiers are a part of an

army that occupies a territory, and the protesting civilians

are deemed a part of an effort to bring aid to the weak and

oppressed within the occupied area.

The only problem is that all of the facts mentioned until

this part of this post are partial. There are parts of the

puzzle that are missing. Without those pieces, a true

understanding of events shall be impossible, and interested

persons will be able to create a false image, to their advantage.

the facts:

1) the aid flotilla is not taking place in a neutral zone.

Gaza is not a peaceful area .

2) Israel has withdrawn from Gaza in 2005, leaving any

terrirotry in that area in the hands of the palestinians.

3) Hamas has taken control of Gaza in 2006, violently,

from the hands of Fatah, the democratically chosen

leadership of the palestinians.

It has refused to accept the past agreements between Israel

and the palestinians or to recognize Israel's right of existence.

4) In 2007, following repeated missile attacks on Israeli towns and

villages neighbouring Gaza, Israel invaded the Gaza strip,

in a powerful and brutal set of operations, after which

a ceasefire agreement was reached, and israel has withrdrawn

again from Gaza.

5) Hamas still holds a kidnapped israeli soldier, Gilad Shalit,

since 2006, as a prisoner of war, and denies him of

rights to Red Cross visitations, and passes almost no

information regarding his health and well being.

Hamas continually attempts to rearm, by weapon and ammunition

shipments from any possible source, mean and in any possible way.

6) In response to the events described above

(at sections 4 & 5),

Israel has retaken control on all of Gaza's external

borders, and is since then inspecting every kind of

merchandise entering the Gaza strip, and forbids

bringing into the area many things. This closure is

supported by egypt, who borders Gaza from the south.

7) Life in Gaza is hard. It has never been easy to live there.

Gaza is one of the most populated areas in the world,

it is an area that has known many armed collisions between the IDF and

palestinian armed organizations, and it is currently ruled by an

inexperienced organization that is putting the struggle with Israel at

its top priorities, while care of the civilans who live under its rule

come at a second place, if not worse.

Although almost 3 years have passed since the 2007 IDF operations

in Gaza, it has not been completely reconstructed yet. Hamas accuses

Israel closure, but fact is that in any other area in the world that has

known destruction, the process of rebuilding has never been dependant only

on external import of goods. the local operations is the most critical factor,

and sadly, Hamas uses local populations hardships and damages from the war

as a means for proaganda, very much the same way palestinian refugees were

used by arab countries, following the 1948 war.

However, there is no famine in Gaza. Israel and Egypt allow the

passage of large quantities of food and stocks into the strip, on

a daily basis.

8) The organizers of the aid flotilla were offered on many opportunities to pass

the aid, through an Israeli port, under Israeli supervision (to prevent arms and

stuff that can be used to construct explosives) into the Gaza strip. These

suggestions by Israel were denied. Why ? after all, if situation in Gaza is so severe,

as organizers claim, wasn't it more important to make sure the stuff was

passed to the people, than to make sure that the israeli closure was broken ?

9) The manner at which the flotilla was managed, the insistence on

breaking the Israeli closure is a clear indication of their political

Agenda. These are no peace activists. These are Pro-Palestinian

activists.

10) It is still unclear how 10 civilians, on board the one of the ships of the aid

flotilla died. It is clear that the claims of the activists that the soldiers came

on board shooting are not proven yet. It is also clear that the claims

of the soldiers who made the raid, regarding activists shooting at them with guns,

attacking them with knives and other cold arms are not proven yet.

Being aware of the clarifications I've made thus far, one would expect anyone

interested in making a statement on the subject, to be a little patient, and wait

for the facts to be established.

The problem is that at a world of political conflict, the public's opinion is one

of the fields of war, and instead of truths, we are seeing and hearing propaganda.

I suggest anyone with a sound mind, to bear patience, and avoid making his mind

on the matter, before clear and precise evidence is presented.

Let the naked truth out for a change.

p.s

Israel's closure wis legal by internation law, btw.

Israel is still occupying these territories,

having taken them by military force from the hands

of Egypt in 1967, and having retaking control of air and borders of

the strip, following the events described above, and as the strip is

currently held by an organization that is a self-proclaimed enemy

of Israel, and no longer by an organization that is interested in

reaching peace with Israel, as Fatah.

האישום: אמיר מח'ול סיפק מידע על בסיסי צה"ל לחיזבאללה

סוף סוף מתברר מדוע נעצר אמיר מח'ול, יו"ר ארגון הגג של ארגוני המיגזר השלישי הערבי.
התשובה- הוא חשוד בריגול למען החיזבאללה. כך עולה מהפרסומים על כתב האישום שהוגש נגדו.

למה היה צריך להסתיר את מעצרו וחקירתו בצו-איסור-פרסום-גורף עוד לא כל-כך הבנו. לכאורה, אם אכן

במרגל עסקינן, נדמה שמרגע שמשפחתו העבירה הידיעה לעולם הרחב (וזה קרה על סמך הפרסומים באינטרנט

בבוקר שאחרי מעצרו ב-03:00), לא היה עוד טעם בהסתרת הפרסומים. אלא אם המטרה היא הסתרת המעצר

מהציבור הישראלי. וזה כבר חשוד.

כך שיש לנו כאן בעיה ראשונה. אם יש הגיון באיסור הפרסום, אז ההגיון האפשרי היחיד הוא שנעשה כאן מהלך

שרצו להסתיר מהציבור הישראלי. למה ? אולי בגלל היותו של מח'ול פעיל פוליטי ? אולי בגלל שידעו שיש כאן

מהלך לא בטוח ?

גרוע מזה, כתב-האישום מייחס טמטום לחיזבאללה. הם לא צריכים את מח'ול שיצלם להם. בשביל זה אפשר לעשות

שימוש במרגלים מעט פחות רמי-דרג. הם גם לא צריכים לגייס אנשים בכנסים. יש בשביל זה אינטרנט היום. ולסכן

מישהו בכיר כל-כך בצילומי בסיסים או איתור מקומות שgoogle earth מאפשר ? נראה לכם הגיוני ?

בשנות ה-50, היו כתבי-אישום כאלה. אז בעידן שלפני מהפכת-המידע, היה בזה איזשהוא הגיון.

אבל היום ?

המרכיב ההגיוני היחיד בכתב האישום הוא שמח'ול אולי הסכים לתת ניתוחים על החברה הישראלית לחיזבאללה.

נגיד שהסכים. האם זה ריגול, להעביר למישהו את דעתך ? הרי כל מה שהיה צריך לעשות זה לכתוב בלוג, ושהחברה

של החיזבאללה יקראו אותו. אינטרנט, כאמור, יש גם בלבנון. וגם שכל ישר.

אז נשאר לנו רק מגע עם סוכן זר. וזה כנראה גם מה שיישאר אחרי כל העסק הזה.

וחבל.

זה פשוט נראה כאילו מנסים לתפור למח'ול חליפה.

למה ? אולי בגלל שפעילותו במיגזר השלישי הערבי, והמאבק שלו ליצירתה של חברה אזרחית ערבית מפחידים מישהו.

למה ? כי למישהו קשה עם הרעיון שהמיעוט הערבי מנסה לתבוע את זכויותיו כמיעוט ?

מישהו אולי שוכח שבמסגרת מחוייבותו של השב"כ לישראל כמדינה יהודית, הוא גם מחוייב לישראל כמדינה דמוקרטית ?

חבל.

עצוב מזה, לחשוב שזו הרמה של שירות הבטחון הישראלי ? אפילו לתפור משהו משכנע הוא לא מסוגל ?

זה מזכיר את הדיווח על אוזלת-ידה של משטרת ישראל בהפללתו של מישהו באונס שלא ביצע.

עם שומרים כאלה, לא צריך אויבים.

על משטים ושאר ירקות

המשט החדש לפריצת הסגר על עזה, נובע מהתפישה המצערת הרגילה של הסכסוך הישראלי הערבי בצורה פשטנית. מחד ישראל הגדולה, הברוטלית, הלא-מתחשבת, מהצד השני - הפלסטינים החלשים, חסרי-הישע.

אבל המציאות קשה ומורכבת יותר.
שכן מחד, ישראל מקיימת מדיניות סגר משני מניעים עיקריים -
1) הסגר מהווה אמצעי לחץ על הנהגת החמאס בעזה לשחרר את גלעד שליט, בבחינת - לא תחיו טוב כל זמן שהוא בשבי.
2) הסגר מהווה אמצעי-הגנה מקדמי של ישראל, בבחינת - כל זמן שאתם במלחמה איתנו, לא נוכל לאפשר לכם כניסה חופשית
ולא מפוקחת של סחורות, שעלולות להוות חומרי-גלם לייצור כלי-נשק כנגדנו.

והבעיה במדיניות של ישראל היא שבפועל, ישראל אימצה את הסטנדרטים של החמאס בהחזקת בני-ערובה, ובתגובה להחזקת גלעד שליט כבן ערובה, ישראל מחזיקה בכל תושבי עזה כבני-ערובה.

ומהצד השני, חמאס מתעקש על עמדתו משני מניעים עיקריים -
1) גלעד שליט הוא הכלי הטוב ביותר שיש בידיו כרגע לשחרור אסיריו הנמצאים בידי ישראל. לא יהיה לו כלי טוב יותר.
2) חמאס במלחמה עם ישראל, ובמלחמה כמו במלחמה - על העם הנלחם לעצמאות לדעת להקריב קורבנות.

והבעיה במדיניות חמאס היא שבהתעקשותו לנהוג כאילו הוא חיזבאללה, הוא מתעלם מאחריותו כריבון ברצועת עזה כלפי הפלסטינים שהוא אחראי עליהם, ובכך הוא נוהג כפי שהוא באמת - כארגון טרור. חמאס יכול היה לנסות ולהקל מאוד מהסגר על ידי נקיטת צעדים פשוטים של העברת חומר שוטף על גלעד שליט לידי הצלב האדום, ומתן אפשרות לביקורי צלב אדום אצל גלעד שליט. בבחירתו לנהוג בדרך שבחר, חמאס בעצם שותף להחזקתם של כל תושבי עזה כבני-ערובה, במסגרת מאבקו לשחרור האסירים.

שני הצדדים נוהגים בחוסר מוסריות.

חבל שהיוזמים את המשטים למיניהם לא מצליחים לראות את המורכבות הזו.