הבידוק הבטחוני כהסבר קטנטן לאמת העצובה שמאחורי יחסי ישראל-טורקיה

בהמשך לחדשות על בדיקות בטחוניות קשות ולא-נעימות לישראלים בשדה-התעופה של איסטנבול בטורקיה, בכירים במשרד החוץ הישראלי מודים, שמדי שנה מתקבלות עשרות תלונות של אזרחים טורקיים על בדיקות בטחוניות חודרניות ומשפילות בנתב"ג.

די עצוב, כשחושבים על זה, לא ?

מה שעצוב יותר הוא העולה מדבריו של המקור של 'הארץ' במשרד החוץ שאמר:

"הסיפור בנתב"ג ידוע כבר זמן רב וכמה שמנסים לטפל זה לא עוזר".

שוב מתברר שמי שמעצב ומשפיע על מדיניות החוץ של ישראל איננו המשרד האחראי אלא  הגופים האחראיים על בטחון ישראל, שבמסגרת מסירותם ונאמנותם לסוגיות עליהן הם מופקדים, מצליחים להוסיף עוד קצת שמן למדורת  פירוקה של אחת הבריתות האסטרטגיות החשובות שהיו לישראל במרחב המזרח התיכון.

כמה חבל שהגופים האלה לא מסוגלים לעשות את המתמטיקה המשווה בין הנזק הפוטנציאלי שבבידוק מנומס יותר וחודרני פחות לבין הנזק הפוטנציאלי מהפיכתה של טורקיה למדינת-אויב.

הטייקונים לא מועילים למשק

דה-מארקר מפרסם דו"ח חסוי של האוצר, שבו כמה וכמה נקודות מעניינות, שאצטט:

• "נכון ל-2010, 40% מנכסי הציבור בסך 2.5 טריליון שקל היו בשליטתם של שמונת בעלי השליטה של הקבוצות הגדולות במשק. "
• "שליש מהשקעות הציבור במניות נמצא בידי ארבע הקבוצות הגדולות במשק. "
• "שתי הקבוצות הגדולות ביותר מתוך 13 הקבוצות האלה, חולשות על 50% מסך הרווחים."
• "החלק הריכוזי בכלכלה הישראלית פשוט צומח יותר מכל שאר המשק... העוצמה שלהן בשוק משתלמת: בשנים האחרונות גדל הרווח הממוצע של החברות בקבוצות הגדולות פי 38 - בעוד שביתר המשק הוא גדל פי 4.5 בלבד."
• "מתברר כי הטייקונים אחראים רק ל-7.8% מהמועסקים במשק, הם משלמים משכורות נמוכות ביחס לשאר החברות ולאורך העשור האחרון הם ייצרו פחות משרות חדשות וקלטו פחות עובדים בהשוואה ליתר החברות...הרווחיות המושגת באמצעות הריכוזיות במשק מופנית בעיקר כלפי בעלי השליטה והמנהלים, ופחות אל העובד הפשוט"
• "השתייכות לקבוצה עסקית גדולה מעניקה כמעט ביטוח מלא מפני קריסה (בגלל שוק האשראי הפנימי)....חברות המשתייכות לקבוצות העסקיות הגדולות שורדות יותר גם אם הן מפסידות."

לא מספיק שכאשר הטייקונים נתקלים בקושי כלכלי הם מבקשים שהציבור הרחב יסבסד אותם, מתברר שהם פשוט מזיקים לאזרחי-ישראל. אולי הגיע הזמן לדה-הפרטה ? 

[עדכון: אליעזר פישמן סבור שבישראל חייבת להיות ריכוזיות. אולי כדאי שמישהו יזכיר לו שלפני 15 שנה היתה הרבה פחות ריכוזיות, היו הרבה פחות טייקונים ובכל זאת ישראל תפקדה לא רע ?]

מאהלי תל אביב מפורקים. זו לא נסיגה, אלא התפתחות: ממחאה למאבק

מאהלי תל-אביב מפורקים.
בכל הארץ מנסות העיריות לקדם צעדים דומים.
למרות התנגדות גופי זכויות-אזרח שרוצים להגן על זכות המחאה, חשוב להבין שהשינוי היה צפוי.

הפירוק התחיל בעצם בהודעה של מארגני המחאה עצמם,  על השינויים הצפויים באופן הפעילות .
מדובר במעבר שלב של הפעילות החברתית-אקטיבסטית הזו, שעונה יפה לקריאתו של  נחי אלון: הכרח להבין שלא די במחאה ויש הכרח להערך למאבק:

"הבה ננטוש את המושג המנומס, הנייטרלי ולחלוטין לא מתאים של 'מחאה' ונכריז בקול ברור שאנחנו נאבקים על מנת לגרום לממשלה לשנות את המדיניות, סדרי העדיפויות והמעשים שלה. אנחנו נכונים לשלם את המחירים הדרושים."

חשוב להבין שמי שאחראי בעיקר למעבר ממחאה למאבק היא הממשלה.
מי שלא הגיב לדרישותיהם של המוחים באוזן קשבת,
מי שניסה להסתתר מאחורי ועדת מומחים שסמכויותיה מוגבלות,
מי שלא רצה לשנות את דעותיו ודבק בערכיו הנאו-ליברליים בקנאות
ייאלץ להתמודד עם מאבק של ממש, ולא רק עם גילויים של מחאה.

ואולי אולי מה שנאמר בזמנו על אריק שרון, יתקיים (בפרפרזה) גם במחאה הזו - מי שלא רצה להיענות לשינויים שיביאו לצדק חברתי, עוד יקבל מפלגה סוציאל-דמוקרטית בשלטון שתביא את הצדק תחת הנהגתה.

[קרדיט נאות: נתקלתי לראשונה בטקסט היפה של נחי אלון העוסק בחשיבות הדגש על מאבק אצל "דהרמה אקטיביסטית בישראל"]

[עדכון, 10/9/2011:בניגוד לרושם הראשוני,  המאהלים לא מפורקים כל-כך מהר...]

הערה על המחאה החברתית

בימים האחרונים, גיליתי להפתעתי, שרבים מחבריי הקרובים ביותר לא מבינים את המחאה החברתית המתחוללת עלינו לטובה. רבים מדי סבורים שבעצם הכל בסדר. גם אלה שמבינים שהמצב הנוכחי של החברה הישראלית רחוק מלהיות מיטבי, נוטים להפחית בחומרת הבעיות. גרוע מכך, מבין אלה שמבינים שההתדרדרות של החברה הישראלית חייבת להעצר, רבים מדי משוכנעים שהמחאה היא זו שצריכה לתת פתרונות.

אז בואו נחזור על כמה נקודות הבסיסיות:

1. ישראל של 2011 היא מדינה שקשה לחיות בה. אפשר לקרוא כאן תקציר נאה של הסיבות לכך   (יש שם גם הפניות למסמכים רחבים יותר, למיטיבי לכת).
2. המחאה מתמקדת סביב הדרישה שהמדינה תהיה אחרת. זהו החזון. האם יש משהו בחזון הזה שנראה לא הגיוני ? מופרז ? חסר-אחריות ? 
3. במדינה דמוקרטית אין זה תפקידו של האזרח לפתור את הבעיות לפניהן החברה עומדת. תפקידו הוא להתריע עליהן, להתלונן, לזעוק לעזרה, להפגין, ולתמוך בפוליטיקאים שהוא סבור - מסיבות שבאידיאות המיוצגות על ידם או מסיבות שבאופיים -  שהם הנכונים להתמודד עם הבעיות ולהוביל את החברה הדמוקרטית לנתיבים של שפע ורווחה מצרפית מהם ייהנו כל החברים בחברה. רצוי כמובן שכל אזרח שמוטרד מהבעיות יהיה מודע למרחב הפתרונות האפשרי. אפשר לקרוא דיון נאה ומקיף כאן. אבל אסור לשכוח - התפקיד של המחאה הוא לא להציע פתרונות, אלא להגדיר את הבעיות. בשביל הפתרונות יש ממשלה. אחרת, התוצאה היא שאותו מאבק פוליטי בין הצרכים השונים שצריכה ליישב הממשלה, יתנהל בקרב המפגינים, ובמקום מחאה יעילה, נקבל אנרכיה חסרת-מיקוד.
4. מה שהממשלה צריכה לעשות, לפני שהיא מתחילה לשקול פתרונות, הוא לשנות דיסק. כשציבור הבוחרים שלך מבהיר לך מהן הבעיות שמטרידות אותו, אתה צריך להבין שהאידיאולוגיה שלך מחייבת התאמה. הנאו-ליברליזם שנמצא בהגמוניה בישראל מאז 1985 (לפחות), צריך לסגת. אידיאולוגיה מאוזנת יותר, שפויה יותר, צריכה לקבל את השליטה בהגה. מדיניות כלכלית ששואפת למדינת רווחה מאוזנת, ולא לתאגיד מדיני-כלכלי יעיל שרוב-רובם של אזרחיו עניים מרודים. 
5. אם הממשלה ושאר פוליטיקאי ישראל יתקשו בכך, האזרח האחראי אכן ייאלץ להיכנס לפוליטיקה: להתארגן במפלגה, להכין מצע, ולנסות לקבל את אמון העם. אם למישהו יש ספק שיש אפשרות לארגן מצע הגיוני, אחראי, שיש בו פתרונות, הוא מוזמן לנסות ולקרוא הצעות רציניות: למשל בנוגע לדיור.

ולמי שעדיין לא מאמין שזה אפשרי, בואו ניזכר - ככה זה התחיל, אתמול זה הגיע לזה, ותסלחו לי אם אני אקביל את מה שקורה כאן למה שקורה מסביבנו, ואתעקש על כך שזוהי רק ההתחלה. 

אל תזרוק אבן אם אתה מתגורר בבית זכוכית

במסגרת הפריימריס במפלגת העבודה, חברת הכנסת יחימוביץ' ועוזריה מפיצים השוואות של הצבעותיה לעומת אחרים בנסיון להסביר מי שווה יותר חברתית. המהלך נסמך על ניתוח על פי הצבעות בפועל שעשה  עפרי רביב, שהוא ניתוח מטעה, בלשון המעטה, בגלל התעלמות בסיסית מהדרך שבה פועלת הכנסת כיום, אבל לפני הבהרת ההחמצה בניתוח, כדאי להתייחס לדרך פעולתה של שלי יחימוביץ ברגעי האמת:
בשני התקציבים האחרונים רואים שחברת הכנסת יחימוביץ' סוף-סוף עומדת על שלה, כך בהצבעות במליאה בקריאה שניה ושלישית ב2009-2010 וכך גם בהצבעות במליאה בקריאות השניה והשלישית על תקציב 2011-2012.

אבל קודם לכן, אוי קודם לכן...

• העדרות מהמליאה ב-2008
• הימנעות בהצבעות ב-2007
• העדרות מהמליאה ב-2006 

כלומר, לדעתי, אין מנוס מהמסקנה שהנתונים מלמדים שכל זמן שחברת-הכנסת פועלת בתוך הקואליציה, אין לה בעיה לאפס את עצמה ברגע האמת. רק כשהיא בפועל באופוזיציה, היא מרשה לעצמה לפעול כצו מצפונה.

וכאן ההחמצה בניתוח בולטת: אי-אפשר לקדם חקיקה בישראל בלי תיאום עם הרוב השולט בכנסת. הרוב השולט בכנסת - הקואליציה, נשלט על ידי הממשלה. ככה זה בישראל. כתוצאה, חבר-כנסת שמבקש לקדם אג'נדה, חייב לעבוד אל מול הממשלה. יתרה מכך, חבר כנסת שהוא חבר בקואליציה, צפוי לסנקציות חריפות בכל הנוגע לאפשרותו לקדם חקיקה, אם הוא שובר את המשמעת הקואליציונית. זה ההסבר להתאדויות של חברת-הכנסת יחימוביץ' ברגעי האמת של ההצבעות במליאה על תקציבי 2006, 2007 ו-2008. זה ההסבר להתאדויות של רוב המתנגדים ברגעים המכריעים או להסכמתם להחלפתם באחרים.

יתרה מכך, יש הבדל משמעותי מאוד בין ח"כ לבין שר. שר שיצביע בניגוד לעמדת-הממשלה צפוי לאבד את משרתו. לכן השוואות בין הצבעות של חברי-כנסת  שכיהנו כשרים לבין חברי-כנסת מן השורה הן חסרות-משמעות. חבר-כנסת שסבור שפעילותו כשר מועילה יותר מכל הצבעה ספציפית, תמיד ייצא גרוע יותר מחבר-כנסת שמוכן להסתכן בהפסד זמן דיבור או באפשרות להעלות הצעות חוק לדיון. כשמדובר בסיעה מפולגת שהתנהלה באופן המורכב בה התנהלה מפלגת העבודה עד לפיצולה , הסנקציות שחבר-כנסת סורר היה צפוי להן היו מינימליות או כלל לא-קיימות. במיוחד במציאות שבה הקואליציה היתה מודעת לבעיות הסיעתיות, ויכלה להסתדר רוב הזמן גם ללא חברי-הכנסת הסוררים. לעומת זאת, הסנקציות שלהן היה צפוי שר חמורות בהרבה, עד כדי אובדן תפקידו והאפשרות לקדם מהלכים שהוא מאמין בהם במשרדו.

מה שמפריע לי אישית הוא ההתדרדרות הזו למשחק מלוכלך.

לטעמי, לכל המועמדים בבחירות-המוקדמות של מפלגת העבודה -

• הפעיל החברתי וחבר-הכנסת עמיר פרץ 
• איש הצבא וראש העיר  עמרם מצנע 
• איש ההייטק ויזם הון הסיכון אראל מרגלית 
• עורך-הדין וחבר-הכנסת יצחק הרצוג 
• העיתונאית וחברת-הכנסת שלי יחימוביץ 

יש רקורד מרשים של עשיה.

כל אחד מהם חווה הצלחות וכשלונות.

לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות.

כל אחד מהם יוכל לתרום תרומה משמעותית למפלגת-העבודה ביום שאחרי הבחירות-המוקדמות, כמנהיג המפלגה, או כאחד מחבריה הבכירים. אבל כדי שהמפלגה תפעל כקבוצה מלוכדת ולא כאוסף יחידים שמנסים להכשיל זה את זה, צריכים להישמר קוים ברורים של משחק הוגן.

קו אחד כזה, הוא לא למתוח ביקורת שמבחוץ נראית מהותית ונוקבת, אבל שכל מי שמכיר את פני הדברים מבפנים יודע שהיא בעצם תוצאה טבעית של כללי-המשחק, ואין בה שום אמירה מהותית לגבי התרומה והעשיה של המעורבים. 

כדי שהשחקנים המעורבים יוכלו לשתף פעולה ביום שאחרי, במקום להתייחס למחדליהם של האחרים ולהתעלם מעשייתם המבורכת, כדאי שכל אחד ידבר על מה שהוא עשה, ועל מה שהוא יעשה. 

ויפה שעה אחת קודמת. 

looking for the day after

Following a turbulent period, the people of  Libya may be starting to plan for the day after with UN staffs coming to assist. But as the state of affairs is still far from being safe, and there are plenty of complicated issues to resolve, not mentioning the quite important question of Gaddafi's whereabouts and current strength, one has to hope that this struggle will see a happy end soon.

However unstable things may be in Libya, they are surely better than in Syria, where the death toll of citizens killed by the violent and oppressive regime keep rising. The international community is still lagging in a most frustrating manner. One has to doubt whether recent ban news will actually have any impact on the regime's current approach to Civil protests. Still, with or without the International community, Syria's citizens surely see the events in Libya. These events, as frustratingly-slow-developing as they may have been, and find encouragement in their brethren success. For what can be a stronger incentive for any citizen seeking freedom than the knowledge that it can be done.
Watching one's brothers succeed in the fight for their rights -
Watching the citizens of  Tunisia, Egypt and Libya, at their successes -
Watching others, like the people of Yemen, in their continuous effort to bring down the next brick in the falling wall of dictators -
 is moment of glory for any human being.

Seeing fellow human beings struggling,
taking back sovereignty from the hands of tyrants,
and  embarking on a new path for their country,
is a great and deep lesson all human beings on planet Earth are receiving.

Libya has taught us all that the ruthlessness of the tyrants is no shield.

May the citizens of Syria soon explain this lesson to their tyrant. For their success is the success of humanity.

אז למה כדאי לצאת מהבית במוצאי-שבת הקרובים ולהשתתף "בצעדת המיליון" החברתית ?

אז למה כדאי לצאת מהבית במוצאי-שבת הקרובים ולהשתתף "בצעדת המיליון" ?

קודם כל בואו נבהיר - אם יפגינו יותר מ-400,000 איש ברחובות ישראל במוצאי-שבת הקרובים זו הצלחה מסחררת. קשה מאוד להוציא אנשים מישראל. בוודאי במחאה נמשכת. התואר "הפגנת המיליון" הוא תואר בעייתי, והיה עדיף לבחור תואר נכון יותר כמו "ההפגנה הגדולה של הקיץ" או משהו פחות מחייב אחר.

אבל כדי להוציא מאות-אלפים לרחובות, צריך שיהיו בודדים שיסכימו להשתתף בזרזיף שיהפוך לנהר האדם הזה.

האחריות לשאלה האם את/ה מצטרפ/ת בשבת - היא רק עליך.

לא תהיה הזדמנות טובה יותר להעביר את המסר לפוליטיקאים בישראל שהעם בישראל רוצה שינוי. שום דבר לא מטלטל תודעה של פוליטיקאים יותר טוב מהתובנה שהציבור כולו מעוניין במשהו מספיק כדי לצאת מביתו.

בהתחשב באירועים הממשמשים ובאים בספטמבר, יכול להיות שלא תהיה הזדמנות קרובה להעביר את המסר כמה הנושא החברתי-כלכלי חשוב לך. זו באמת פעם מאותן הפעמים של עכשיו או אולי אף-פעם (לפחות בדור הזה).

אפשר לראות איפה יהיו אירועים בעמוד הפייסבוק של המחאה . למקרה שאין לכם פייסבוק, המוקדים, נכון לזמן פרסום פוסט זה הם -

• אילת - 21:00 צעדה ממתנ"ס שחמון לאום-רשרש.
• הוד השרון - הצעדה תצא ב21:00 ממאהל  "גן הגיבורים"  (צמוד לעירייה)
• חדרה - בשעה 20:30 בפיאצה. 
• חיפה - 20:30 צעדה מכיכר מאירהוף, 21:30 עצרת בשד' בן-גוריון (המושבה הגרמנית).
• ירושלים - 21:00 צעדה מגן הסוס, 22:00 עצרת בכיכר פריז. 
• כפר יהושע - בשדה הצמוד לצומת כפר יהושע (פרטים נוספים יתפרסמו בהמשך).
• כרמיאל – 20:00 צעדה מהכניסה הראשית בצומת  כביש 85 לעצרת בפארק אופירה.
• מודיעין - נפגשים להפגין במאהל ביציאה ממודיעין לצומת שילת בשעה 21:00 
• מצפה רמון - 21:00 צעדה מרחבת השוק למרכז המסחרי שם תתקיים עצרת (למהלך שותפים היישובים דימונה, ירוחם והמועצה האזורית רמת הנגב) . 
• נהריה - 20:00 צעדה מצומת נהריה על הגעתון, 21:00 עצרת ברחבת העירייה. 
• נס ציונה – 21:00 עצרת ברחבת הקניותר.
• עפולה -  20:30 צעדה מהמאהל במסלול ארלוזרוב - יהושע חנקין - אורנים - חטיבה 9 - גן הרכבת (הבמה הישנה), שם תערך העצרת בשעה 21:00. 
• קלנסווה - תתקיים עצרת בכיכר המחאה. 
• קריית מוצקין - 20:30 צעדה  מהמאהל בכיכר התותח, 21:00 עצרת בצומת צבר.
• קריית שמונה - בשעה 20:30 מהמאהל בצומת נחמיה אל העצרת בפארק הזהב. 
• ראש פינה - 21:00 צעדה מהמאהל לעצרת במגרש הכדורגל. 
• תל-אביב - 20:30 צעדה מכיכר הבימה, 21:30 עצרת בכיכר המדינה.

יש הסעות. אפשר למצוא עוד פרטים וכן שלטים שיסייעו בהפצת הקריאה להצטרף, באתר המרכז את המחאה החברתית החשובה הזו. רוצים להגיע עצמאית אבל לא מכירים הדרך ? העזרו, למשל, בגוגל Maps.

אל תשכח. אל תשכחי. אם ההפגנה תהיה מאכזבת, זו עלולה להיות תחילת הסוף של המאבק הזה לאור אירועי ספטמבר הממשמשים ובאים. האחריות להצלחת המחאה החברתית מוטלת על כתפיו של כל אחד מאיתנו. עכשיו רק נשאר לראות מי באמת מבין מהי אחריות ומעורבות אזרחית - אזרחי ישראל, או שמא הם עדיין צריכים ללמוד שיעור מאחיהם במצרים, טוניס וסוריה ?