17.9.2013

A Chemical Compromise

The news about the evolving compromise between the United States and Russia regarding an international intervention in the Syrian Citizens War, due to the recent chemical weapon usage, should naturally be judged skeptically.

The Ghouta attacks, a Chemical Weapons bombardment, occurred on Wednesday, 21st of August, 2013, in the Ghouta suburbs near the city of Damascus. It has most probably taken a toll of more than a thousand dead, among them many children. Since then, the international community has been torn between a clear will that something has to be done, and a clear hesitation, hopeful that someone else will be the one to do something about it.

Some of the hesitation probably was due to the bitter accusations between the Syrian government and the rebels, each blaming the other for the attacks.

But although it seemed at first that most of the international community considered the government as the one responsible, an interesting process began. The United Kingdom, whose government was clearly in support of attack, discovered that its parliament was not so supportive, which did not change the government's stance, but its ability to act.  The U.S response to these turn of events was rather surprising for many, as he too, chose to seek support from the U.S congress. Some explained it as a sign that the U.S does not wish to intervene alone. Others thought that it was his attempt to cope with the War Powers Resolution in accordance with his own past views of the matter. However one views these decisions, once cannot ignore the impression of the international community avoiding a run to save the citizens of Syria from their murderous government.

Considering the fact that there has been proof of a repeating usage of chemical warfare in the civilian war of Syria since December 2012, another puzzlement joins the rational viewer of these events: why now ?

Joining both wonders together: the "why now", and "why so hesitantly", one cannot avoid the obvious conclusion: the international community is terrified from any substantial result in Syria. Both results - a decisive victory for the current regime or a decisive victory for the rebels - are considered as too dangerous "for the world". And thus, a slowly developing compromise, which shall be enforced by the international comminity, is being developed, and shall be advanced, under the veil of the chemical weapons compromise. One could say that this is a great victory for China and Russia, both promoting the necessary compromise approach to the Syrian conflict since day 1 of its emergence. Both fearing the image of a post-Assad Syria and its impact on the world. Both fearing a world in which a state is held accountable by the international community when human rights are annulled by a government. Everyone fearing an endless involvement Vietnam/Afghanistan style. Fer is the key.

 Viewing events in countries changed by the spring of nations of the middles east, like Egypt or Libya, one cannot deny the fears raised as senseless, but one can insist that fears must not be the key to the construction of the moral stand of the international community. This approach has been tried in the past, and has lead the world to the 1938 peace treaty with Hitler. We all know what followed That approach, and how much misery it has brought to the world.

Further reading

12.9.2013

עליית מדרגה ?


כשהם יביטו אחורה, ההיסטוריונים, איזה יום הם יסמנו בתור היום בו התחילה ההסלמה ? היום שבו הדשדוש הישראלי במו"מ עם הפלסטינים הביא סופית לגלישת הסיר המבעבע  ?האם הם יחשבו, בדומה לאותו גורם צבאי, שהיום שבו הוסרה מראית-העין השלווה גם מעל האתר המורכב המכונה קבר יוסף, הוא היום בו השתנו פני הדברים ? 

אולי הם יביטו על דיווח דובר צה"ל באוגוסט על רצף נסיונות הברחת נשק חם אל תוך ישראל, כנקודה שמציינת הגברת מאמץ יזום לטרור מצד הפלסטינים ? 

אולי הם יביטו על אירועי ה-26/8 בקלנדיה, במסגרתם מעצר מבוקש שהסתבך התפתח להפרות סדר נרחבות במסגרתן כוח צה"ל שביצע המעצר ונקלע לסכנת-חיים בעקבות המהומות שהתפתחו פתח בירי באש חיה, בעקבותיו נהרגו שלושה פלסטינים ? (התיעוד מהשטח מבהיר את מורכבות המצב והסכנה שבה היה הכוח, אבל למרות שהוא מקל על קבלת גירסת צה"ל בדבר הצורך בירי כדי להגן על חיי החיילים הוא איננו מבהיר את השאלה הבסיסית: האם התנהלות נבונה יותר של מפקדי הכוח היתה יכולה להביא להשלמת המעצר ללא הסיבוך שלאחריו)


אולי אירועי יידוי-האבנים בהר-הבית ביום השישי שלאחר ראש-השנה היהודי  (4/96/9) הם שייתפשו כאותה נקודה שבה התבשיל הישראלי-פלסטיני הגיע לבעבוע, לרגל חגי תשרי ? 

אני כמובן סבור שהיום שבו התחילה האינתיפאדה השלישית מוקדם בהרבה. כתבתי כבר כמה פעמים - במרץ, במאי, וביוני - על המצב הישראלי-פלסטיני, והבעתי את דעתי החד-משמעית, כי מדובר כבר באינתיפאדה לכל דבר ועניין (אז אגב, לא הכרתי את סיכום אירועי ינואר-יוני 2013 שהכין מוקד הצלה יו"ש (פורמט PDF), שמבהיר באופן מיטבי את רמת האינטנסיביות של האירועים).

אז למי צריך להאמין ? 
שפטו בעצמכם: 


למי שמנסה לעקוב אחרי פרטי-המידע בשטף האינטרנטי, קשה לעתים לעשות סדר בבלאגן. הבחירה של כלי-תקשורת לדווח על אירוע פלוני ולהימנע ממתן כיסוי תקשורתי לאירוע אלמוני, היא דומה מאוד. לעתים יש בבחירה הרבה סבירות. לעתים, ובמיוחד כשמדובר במציאות הפוליטית, יש בבחירה הרבה חוסר-אחריות. 

אירוע אחד, חיובי באופיו, מעיד על טיבו ואופיו של המבט של כלי-התקשורת העיקריים בישראל, הרבה יותר מכל לקט האירועים השליליים שהתאספו להם בימים האחרונים. ב-28/08/2013 דיווחה התקשורת על סיור צה"ל אשר צולם חוגג ורוקד במסיבה פלסטינית. האירוע עצמו, חריג כל-כך באופיו בהשוואה לשאר האירועים בלקט, היה יכול להיות שביב של תקווה בשלל הידיעות המטרידות, אבל הדרך שבה התקשורת הישראלית בוחרת למסגר אותו, מבהירה עד כמה שביבים של תקווה הם חסרי-סיכוי כיום. אך לא זאת בלבד - בעבר, עצם הנסיון ליצור קשר חיובי בין יהודים לערבים הועלה על נס בתקשורת המיינסטרים. לא רק לצורך טיפוח התקווה, אלא גם בגלל התועלת הברורה שבתקשורת יעילה בין הצדדים. בפרדיגמה של פעם, השתתפות של אנשי ביטחון ישראליים בשמחה של "הצד השני" היתה דבר שתועלתו ברורה וכדאיות הסיכון התאורטי שבו מובנת מאליה (הן בגלל חוסר הסבירות שבפעולה מסכנת-חיים מהצד האחר בסוג כזה של אירוע על כל ההשלכות שבפגיעה שבכבודו ובשמחתו של בעל האירוע; הן בגלל היחס הכולל שבין הסיכון לתועלת).

היום, מתוך פרספקטיבה פרנואידית, המושתתת על ראיית המסוכן בכל דבר, המדרגת את סדרי-העדיפויות של החברה הישראלית כך שעמדתו של מפקד בכיר בצה"ל כי עדיף מותו של חייל על חטיפתו מובעת בריש-גלי, בלי בושה ובלי סיכון קידומו העתידי בצבא,,  גם אירוע כזה מדווח רק מתוך ביקורת שלילית על שיקול הדעת של החיילים. רק מתוך ראיית המסוכן, חורש-הרע, והשלילי בצד שכנגד. 

חוסר היכולת לקבל את רצונם של הצעירים לובשי-המדים לשמוח, הוא כמובן לא תופעה חדשה בישראל, אבל החלון הזה אל נשמתה של החברה המיינסטרימית הישראלית, מדגים היטב עד כמה דלים הסיכויים של המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים, ואולי גם מבהיר טוב יותר מדוע רבים מן הצד השני בוחרים את שבחרו לאורך השנה האחרונה, שנת האינתיפאדה השלישית. 

4.8.2013

נגיד ש...

שיחה #1 
ביבי: נו, שמעת ? 
ביבי: למה, למה הוא עשה את זה ? 
נתן: כנראה שהוא לא נהנה להשיב כמה פעמים בשבוע הוא מדבר עם האסטרולוג שלו
ביבי: איך ? איך אני נופל עליהם כל הזמן ? קודם זה עם החליפון שלו, עכשיו זה. מה יהיה ? 
נתן: תראה, ביבי, אני יודע שהחלטנו שיותר לא ממנים נשים, אחרי מה שקרה לי, אבל אולי בכל זאת? 
ביבי: מה ? למנות את פלוג ? אני לא יכול. 
נתן: למה ? 
ביבי: שרה לא מרשה. 

שיחה #2 
יאיר: אני לא מבין אותם.
ביבי: אני יודע. זה קשה בהתחלה. 
יאיר: איך ? איך הם מציקים לפרופסורים האלה, אחרי שהם בחרו אותנו ?
ביבי (מגחך): כן, מה שאמרו על יעקב ועל ליאו זה הרי כלום ליד מה שאמרו עליי.
יאיר: כן, אני עוד זוכר את הסרטונים של ארץ חדשה
ביבי (צוחק): נכון, גם היה את אלה ! שכחתי לגמרי. אני התכוונתי לחקירת הנסיעות שהאידיוט ההוא ממשרד המבקר ניסה לקדם, וכמובן למה שעשו לי אז, עם אבנר עמדי
יאיר: ואלה! שכחתי לגמרי מהדברים האלה. (צוחק, אבל רואים בעיניים שיש לו מחשבות)
ביבי (מזהה את המחשבות): יאיר, אל תשחק איתי. אחרת אני אזכיר לעיתונאים ששר האוצר שמינה את כל הדפוקים האלה קיבל כרטיס ישיר לדוקטורט בניגוד לנהלים. זוכר ? 
יאיר: לא התכוונתי (בטון רפה ולא משכנע). לוגם מכוס הוויסקי שלו. אז מה ? נמנה את קרנית פלוג בכל זאת ?  מסרו לי שהיא מאוד רוצה. נורא נעלבה, אבל מאוד מאוד רוצה (צוחק). 
ביבי: אני יודע. אבל אי אפשר. 
יאיר (מרים גבה): היא עדיין ... ? 
ביבי (באנחה): כן, היא לא מרשה. 

שיחה #3
אם לא נמנה נגיד מהר, העולם יתחיל לחשוב שאנחנו לא באמת מנהלים את העסק, והמשקיעים יתחילו לברוח ! 
שרה: ביבי, אתה ואני יודעים מי מנהל פה את העסק. ואני - 
שניהם יחד: לא מרשה !

הבהרה: הטקסטים שלעיל נועדו להוות סאטירה על תהליך המינוי לנגיד בנק ישראל. הם לא מצחיקים בגלל המציאות, וזו אשמתה בלבד. 

5.7.2013

Egypt: on the bumpy road to democracy

The staggering flow of events in Egypt is captivating. Mass protests have reached a peak in which the army has removed president Morsi. It still remains to be seen if this ouster shall be accepted by the deposed president but the reports of arrests of  Muslim Brother activists indicate the very real possibility of a developing civilian conflict that may develop into a real civil war. 

It still remains to be seen how united is the army, and how capable it is in keeping the peace and unity of the Egyptian nation.

However one views these events, one question from the beginning of the Arab Spring has still not been answered:  is what is currently happening in Egypt  more reminiscent of the years of turmoil after the French Revolution, or that after the European Spring of Nations of 1848 ? 

This answer can only be answered by the Egyptians themselves. 

But those claiming that recent events are proof of no real chance to democracy in the middle east could not have been more wrong. The Path to democracy has been bumpy for every nation choosing to tread this path. A swift look at history brings to mind, for example, possible parallel events from England  - that oldest of democracies - and its turbulent history. The process of popular protest that brings a change in leadership is in the heart of democracy. But it takes time until all players accept the basic rules. It is unrealistic to expect the same stability and peaceful processes seen in the more veteran democracies, in a young and developing nation. Especially if that nation has no institutions, legacies or customs that have prepared it in any way for the democratic process. 

It is possible that the current outcome will be the rise of a new authoritatiran rule in Egypt. But one cannot deny that this risk exists in any democracy, including the great democracies of the developed world. This is why checks and balances are so critical in a democratic regime. Considering the dominance of cultural hegemonies in those regimes, one would advise those critical of the processes Egypt undergoes to take a closer look at the true nature of the democratic process of their home nation, before criticising the living and kicking democratic nation of Egypt, suffering the pains of labor  in front of the worlds eyes. 

19.6.2013

"תקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה ?" סקירת אירועי מאי 2013 של האינתיפאדה השלישית

כוחות הביטחון בפיקוד מרכז ביצעו כ-60 מעצרים בשבוע במהלך חודש מאי. הדיווח של דובר צה"ל מתאר מגמת ירידה באירועים הבטחוניים. קשה ליישב את נימת שביעות-הרצון העצמית שבדיווח הזה עם הצהרתו של מפקד חטיבת עציון במהלך חודש מאי כי "אנחנו בתקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה". דווקא הצהרה זו מתיישבת היטב עם טענות של המתיישבים/מתנחלים על ירידה משמעותית בתחושת-הביטחון האישי. ההצהרה על סלילת כביש עוקף חדש שיבוצע בשנה הקרובה - בין גוש עציון לקריית-ארבע מבהירה היטב מה באמת חושבת מערכת-הבטחון על הצפוי בהמשך.

 סקירת דיווחי התקשורת על אירועי מאי אולי תקל על הנבוכים לנסות ולהבין מה מתרחש - 
13/5 אמילי עמרוסי מתארת את שגרת החיים ביהודה ושומרון: "...עשרות מקרים בשבוע...וזה הולך ומחריף. צמיגים בוערים, חסמי אבנים בכביש (שנועדו לגרום לנהג לעצור, ואז לטווח אותו במבול בליסטראות), בקבוקי תבערה."

וזה רק קצה-הקרחון. על אבנים של פגעו באדם אלא רק ברכב, אנחנו לא שומעים בתקשורת. לא שמענו עליהן גם בעבר. נשמע עליהן רק כאשר אי-אפשר יהיה שלא לדבר על זה. וזה קורה רק כאשר יש נפגעים בגוף, למרבה הצער. 

ולא מדובר רק באבנים. סיכום התחמושת והנשק שנתפשו על ידי צה"ל במהלך מאי מלמד על פעילות ענפה בקרב הפלסטינים והערכותם של לא-מעטים בקרבם לעימות אלים מאוד. כך למשל - 5/5 נשק מאולתר, סכין באורך 12 ס"מ ותחמושת על גוף פלסטינים ליד בית-פג'ר; 13/5 שלושה פלסטינים נעצרו בעודם מציתים 5 בקבוקי-תבערה, וברשותם סכין באורך 12 ס"מ, ליד נקודת הביקורת 'חווארה' שליד שכם; 19/5 במעצר מבוקש בכפר קליל נמצאו שני אקדחים, מחסניות וכדורים רבים. ועוד ועוד...

כל מי שזוכר את האינתיפאדות הקודמות רואה שעדיין לא מדובר בריבוי אירועים מדי יום. זה גם מה שמקל על הממשלה והתקשורת להעלים עין. אבל איך שלא מביטים על הדברים, אי אפשר להתבונן בהתדרדרות העקבית והנמשכת במצב הבטחוני מבלי להודות בכך שבנקודה מסויימת צריך יהיה למתוח קו ולהודות בכך שישראל שוב מתמודדת בפני מאבק עממי אלים, רב-מוקדי ומתמשך בשטחי יהודה ושומרון. מתי זה יקרה ? קשה לדעת. 

מה שברור כרגע, מעבר להכחשה המתמידה של הממשלה וההתעלמות העקבית-כמעט של התקשורת, הוא שבשלב הנוכחי ישראל מגיבה בהבלגה. כן,כן. מדיניות ההבלגה הישנה והרעה, שלא השיגה הישגים גדולים אי-אז בעבר, שולטת כרגע. 
  • "אנחנו לא הלכנו במילואים האלה. ברחנו. רק ברחנו...יצאנו מהמילואים מאד מפוחדים. כל מי שהיה איתי יצא מפוחד. אני מפחד. אתה חוזר הביתה, אתה מרוסק. אתה מתבייש ללבוש מדים. חזרתי מושפל. ואללה, זורקים עליי אבנים. אני נמצא כמו איזה ברווז. עם נשק, עם אפוד, עם מחסניות. כל האמצעים בידיים שלי, ואני מתבייש להגיד לך, שאני לא יכול להגיב"
  • "אתה לא יכול להגיב. אין לך מחסה. אתה על הכביש. לימדו אותנו להיות לוחמים. לא לימדו אותנו לבוא ולהיות ברווזים. אתה עומד מאחורי הג'יפ ומתחבא".
הצירוף של הכחשה והבלגה, מלמד על שאיפה של ישראל להתכחש לבעיה. אבל מחיר ההתעלמות הנמשכת יהיה כבד. 
כי האינתיפאדה הזו לא תהיה דומה לקודמותיה. כבר עכשיו אפשר לראות שהיא מביאה איתה מאפיינים חדשים -
בניהול שגוי של המשבר הזה, מה שישראל עתידה לקבל בשטחי יהודה ושומרון יהיה דומה יותר למלחמת-אזרחים מאשר למה שראינו בשתי האינתיפאדות הקודמות. ומלחמת-אזרחים זה בדיוק מה שמצפה לנו אם אכן יתממש חזון הבלהות של המדינה הדו-לאומית. 

מתי ייחצה הקו ורמת-הלהבות תגיע לגובה שבו אי-אפשר יהיה להתעלם מהן יותר ? 
בואו נתבונן מעט בעבר. אולי אפילו נצליח ללמוד ממנו משהו. 
האינתיפאדה הראשונה פרצה במהלך כהונתו השניה של יצחק שמיר כראש-ממשלה. האינתיפאדה השניה פרצה במהלך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. האינתיפאדה הנוכחית פרצה (לטענתי) כבר בכהונתו השניה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. רצף האירועים מלמד על כך שהנקודה בה כולם יסכימו עמי, תתרחש בעתיד הלא-רחוק, בזמן כהונתו השלישית של בנימין נתניהו כראש-ממשלה. 

אפשר להציע נרטיבים רבים ושונים לכל אחת מהאינתיפאדות הקודמות. 
נרטיב המטיל אחריות על אכזבה מהתהליך המדיני: האינתיפאדה הראשונה פרצה כ-8 חודשים לאחר כשלון הסכם לונדון; האינתיפאדה השניה פרצה חודשיים אחרי כשלון שיחות קמפ דייויד (2000)
נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת היוצרת דימוי של ישראל חלשה: האינתיפאדה הראשונה פרצה ימים ספורים אחרי ליל הגלשונים.  האינתיפאדה השניה פרצה כ-4 חודשים אחרי הנסיגה החד-צדדית של ישראל מרצועת-הביטחון בלבנון.
נרטיב המטיל אחריות על הכלכלה: התקופה שלפני האינתיפאדה הראשונה התאפיינה בירידה בתל"ג לנפש ביהודה, שומרון ועזה, לראשונה מאז כבשה/שחררה ישראל את השטחים. התקופה שלפני האינתיפאדה השניה היא 
נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת של ישראל: עיסקת ג'יבריל הזרימה לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה הראשונה הגורמים המארגנים הבולטים ביותר. הסכם אוסלו הזרים לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה השניה הגורמים המניעים והמובילים הבולטים (בהקשרים של פתח) או נתן להם חופש התארגנות (בהקשרים של חמאס). 

חשוב לזכור שאף נרטיב אינו מקיף את כל המורכבות. לכל אחת מן האינתיפאדות מיוחסות סיבות רבות ושונות (פירוט הגורמים המשוערים לגבי הראשונה; פירוט הגורמים המשוערים לגבי השניה). האמת, כרגיל, היא כנראה מורכבת יותר. 

מה שברור שהיה לנו בשנה האחרונה זה -
התנהלות בטחונית כושלת של מדינת ישראל במבצע עמוד ענן יחד עם עסקת שבויים ששחררה אסירים בעלי נסיון ויכולת אל השטחים בדמות עסקת שליט. המצב הכלכלי של הרשות הפלסטינית רק הולך ונהיה רע יותר. הדברים כבר ערוכים ומוכנים לניצוץ שיהפוך את האש הלוחשת לשריפה גדולה שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה. האם הניצוץ השעיר לעזאזל יהיה כשלון התהליך המדיני ? תאונה כלשהיא ? מהלך אקראי אחר שיוצג כקש השובר את גב הגמל ? 

אל תתבלבלו. האינתיפאדה השלישית כבר כאן. 

11.6.2013

בין חתירה לשלום להערכות למלחמה, נשכחות אלטרנטיבות אחרות

היום, לפני 46 שנים, היה יומה האחרון של מלחמת ששת הימים. אני נמנה על אלה הטוענים כי מלחמת ההתשה בעצם התחילה באותו יום. אני גם נמנה על אלה הסבורים כי מלחמת יום הכיפורים היתה בעצם גלגול נמשך של שתי המלחמות הללו. כלומר, בין 1967 ל-1973 התנהלה לה בעצם מלחמה אחת, בת שבע שנים. 


עם זאת, הבחירה לתאר את היקף הגמישות העומד לרשות מדינה רק בניהול מו"מ לשלום או יציאה למלחמה היא בחירה מוטעית. כפי שמעידים יחסי ישראל-סוריה בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים, מצב אי-לוחמה יכול להראות יציב להפליא, ממש כמו שלום-אמת. כפי שמעידה התנהלותה של ישראל בנוגע לשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים, ולשטחי דרום לבנון, התנתקות חד-צדדית גם היא יכולה לשנות את המציאות בהם, את הדינמיקה בין הצדדים ואת רמת-הקונצנזוס הציבורי בנוגע לעימותים הנוצרים לאחר-מכן. 

לכן, גם היום, השאלה החשובה באמת איננה מה מוכנים או לא מוכנים לקבל הצדדים עמם נמצאת ישראל בעימות. השאלה החשובה באמת היא אילו צעדים יכולה ישראל לעשות כדי לשפר את מצבה, את לכידותה הפנימית, ואת עתידה.

נדמה שבימים האלה, עומדת ישראל בפני אחת החלופות הבאות:
ממשלת נתניהו הבהירה היטב בקדנציה הקודמת שלה, כי התפשטות לכיוון השטחים מהם התנתקה המדינה בעשור הקודם אינם רצויים לה, והיא נמנעת ממהלכים כאלה גם במחירים של תבוסה מדינית בעקבות מהלכים צבאיים. התכנסות חד-צדדית נתפסת על ידי הממשל הזה כצעד שגוי. מה שמותיר את הברירה בין שמירה על המצב הקיים לבין משא ומתן מדיני. ממש כמו בימיה של גולדה מאיר. במצב הזה, הדינמיקה שמציגה התקשורת סביב "התנעת" תהליך השלום מבהירה היטב מה בעצם קורה כאן. ממשלת נתניהו בחרה לעלות על הנתיב הפורמלי של חתירה לשלום. 

הבעיה בעלייה לנתיב הזה היא שכאשר בוחרים בו, הגעה למבוי סתום או ירידה ממנו, כרוכה במתח גדול שבדרך-כלל מתבטא בעימות גלוי. כך קרה באינתיפאדה השניה

למי שסבור כמוני שכבר בימים אלה, תוך הסתרה תקשורתית מכוונת, רוחשת לה האינתיפאדה השלישית, צירוף הנסיבות המסתמן הוא מדאיג במיוחד, שכן הנתיב של משא-ומתן מדיני כושל עם פיצוץ בסופו, במציאות המזרח-התיכוני הנוכחי, הוא הנתיב הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. 

עם ראש-ממשלה שידוע בנכונותו הבלתי-מתפשרת להימנע מכל עשיה המסכנת את עתידו הפוליטי, קשה לדמיין שנתיב המשא-ומתן המדיני יוביל להצלחה. מבחינות רבות, עתידה של מדינת ישראל שבוי בעתידו האישי של בנימין נתניהו, לא פחות מכפי שעתידה של סוריה שבוי בעתידו האישי של בשאר אל-אסד. אומרים על דמוקרטיות, שהאפקטיביות של תהליכיהן הפנימיים מגביר את השרידות שלהן, שכן הוא מונע מהן להיקלע אל נתיב אסון שאין ממנו מוצא. האומנם אין באפשרותה של מדינת  ישראל של ימינו לחתור למציאות אחרת ?

התשובה לשאלה הזו איננה אפילו בידיהם של פרשנים, אלא רק בידי חוזי-עתידות. 

10.6.2013

נתבים נתבים

פרסום בתקשורת בדבר שכרם של הנתבים בנמלי ישראל, שתזמונו בוודאי איננו בלתי-קשור לשיח הממשלתי בנוגע לנמלים הדגים היטב את  הדרך שבה התקשורת הישראלית נוהגת לפעול. פרסום ללא ביקורת. 

לא צריך להיות קרוב משפחה של עובדי-נמלים, כדי להבין שנתב הוא מקצוע רב דרישות: ידע, הבנה ונסיון מעשי בניווט ספינות בגדלים ועומסים שונים אל תוך נמל ומחוצה ממנו. העוסקים בתחום הם רבי-חובל שכבר עשו דבר או שניים בחיים, והאחריות המוטלת כל כתפיהם עצומה. האם זה מצדיק את שכרם ? אינני יודע. 

אבל מה שאני כן יודע, זה שבכל העולם מתנהל שיח ביקורתי בנוגע לשכרם של נתבים. ישראל בעניין הזה איננה לבד, והפרספקטיבה הזו היא הכרחית לדיון הזה. 

מבט זריז לערך בויקיפדיה מלמד כי :

"Because maritime pilots have advanced to the top of the maritime profession and are responsible for the most dangerous part of a voyage, they are generally well compensated.

The Florida Alliance of Maritime Organizations reported that Florida pilots salaries range from US$100,000 to US$400,000 annually. This was similar to other US states with large ports. Columbia River bar pilots earn about US$180,000 per year. A 2008 review of pilot salary in the United States showed that pay ranged from about US$250,000 to over US$500,000 per year.

Pilot compensation has been controversial in many ports, including Los Angeles and Long Beach, California, especially regarding pilots who are employed by public agencies instead of acting as independent contractors.

Compensation varies in other nations. In New Zealand, according to the government career service, pilots earn NZ$90,000-120,000."

מאחר והערך בויקיפדיה מתייחס לשתי מדינות: ארה"ב וניו-זילנד, נציץ בנתוני השכר הכלליים בשתי המדינות: 
עם כל ההבדלים והמורכבות שבהשוואות של סוגי ההכנסות השונים, קל להתרשם כי בארה"ב הפער בין שכר נתב לשאר האדם, הוא בין פי 5 לפי 10. בניו-זילנד הפער הוא בין פי 2 לפי 3. בהתחשב בחומרים הזמינים באינטרנט, נראה שהפער הזה איננו נובע מרמת האתגר והקושי שבעבודה. 

בהתבסס על נתוני השכר החודשי הממוצע, ועל נתוני השכר של הנתבים שפורסמו בכתבה (שכר חודשי של 60,000-80,000 ש"ח) הפער הוא פי 6 עד 9. כלומר, בהחלט בהתאם לפרמטרים האמריקאיים. 

וכל שנותר הוא השאלה: האם הביצועים דומים ? כלומר, האם נתב ישראלי הוא יעיל כמו עמיתו האמריקאי ? את התשובה לשאלה הזו, למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא באינטרנט. התשובה כמובן לא נגזרת רק מהזמן הנדרש לספינה להיכנס אל הנמל ו/או לצאת ממנו. היא תיבחן גם בהתאם לכמות והיקף התנועה, תאונות וכמעט תאונות, והיבטים אחרים. חלק לא קטן של השאלה בכלל לא יהיה תלוי בנתב, אלא בשאר מערכות הנמל. 

זה סוג הדיון שהייתי מצפה לראות בתקשורת הישראלית. רק המבט המורכב יאפשר את התובנה האם תנאיהם של נתבי נמלי ישראל הם סבירים, חריגים לטובה או אולי חריגים לרעה. אבל את המבט הזה אנחנו לא מקבלים. בדיוק כפי שאיננו זוכים לדיון דומה למקבלי-שכר אחרים בישראל, בבנקים ובחברות גדולות. 

וזה לא במקרה.