היום, לפני 46 שנים, היה יומה האחרון של מלחמת ששת הימים. אני נמנה על אלה הטוענים כי מלחמת ההתשה בעצם התחילה באותו יום. אני גם נמנה על אלה הסבורים כי מלחמת יום הכיפורים היתה בעצם גלגול נמשך של שתי המלחמות הללו. כלומר, בין 1967 ל-1973 התנהלה לה בעצם מלחמה אחת, בת שבע שנים.
מיתוס נפוץ שיש החוזרים ומזכירים אותו הוא שממשלת ישראל דחתה את כל יוזמות השלום מטעם מצרים וארה"ב בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. המיתוס הזה הופרך לחלוטין כעת, עם פרסום מסמכים המלמדים על כך שגולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, העבירה מסר למצרים באמצעות מתווך, כי ישראל מוכנה לוותר על סיני תמורת שלום. היוזמה הישראלית לשלום הוצעה 3 חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים - ונדחתה על ידי המצרים.
עם זאת, הבחירה לתאר את היקף הגמישות העומד לרשות מדינה רק בניהול מו"מ לשלום או יציאה למלחמה היא בחירה מוטעית. כפי שמעידים יחסי ישראל-סוריה בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים, מצב אי-לוחמה יכול להראות יציב להפליא, ממש כמו שלום-אמת. כפי שמעידה התנהלותה של ישראל בנוגע לשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים, ולשטחי דרום לבנון, התנתקות חד-צדדית גם היא יכולה לשנות את המציאות בהם, את הדינמיקה בין הצדדים ואת רמת-הקונצנזוס הציבורי בנוגע לעימותים הנוצרים לאחר-מכן.
לכן, גם היום, השאלה החשובה באמת איננה מה מוכנים או לא מוכנים לקבל הצדדים עמם נמצאת ישראל בעימות. השאלה החשובה באמת היא אילו צעדים יכולה ישראל לעשות כדי לשפר את מצבה, את לכידותה הפנימית, ואת עתידה.
נדמה שבימים האלה, עומדת ישראל בפני אחת החלופות הבאות:
- משא ומתן מדיני.
- התכנסות חד-צדדית דוגמת תוכנית ההתכנסות של ממשלת אולמרט.
- שמירה על המצב הקיים.
- המשך התפשטות במלחמות שעלולות לפרוץ בשנים הקרובות.
ממשלת נתניהו הבהירה היטב בקדנציה הקודמת שלה, כי התפשטות לכיוון השטחים מהם התנתקה המדינה בעשור הקודם אינם רצויים לה, והיא נמנעת ממהלכים כאלה גם במחירים של תבוסה מדינית בעקבות מהלכים צבאיים. התכנסות חד-צדדית נתפסת על ידי הממשל הזה כצעד שגוי. מה שמותיר את הברירה בין שמירה על המצב הקיים לבין משא ומתן מדיני. ממש כמו בימיה של גולדה מאיר. במצב הזה, הדינמיקה שמציגה התקשורת סביב "התנעת" תהליך השלום מבהירה היטב מה בעצם קורה כאן. ממשלת נתניהו בחרה לעלות על הנתיב הפורמלי של חתירה לשלום.
הבעיה בעלייה לנתיב הזה היא שכאשר בוחרים בו, הגעה למבוי סתום או ירידה ממנו, כרוכה במתח גדול שבדרך-כלל מתבטא בעימות גלוי. כך קרה באינתיפאדה השניה.
למי שסבור כמוני שכבר בימים אלה, תוך הסתרה תקשורתית מכוונת, רוחשת לה האינתיפאדה השלישית, צירוף הנסיבות המסתמן הוא מדאיג במיוחד, שכן הנתיב של משא-ומתן מדיני כושל עם פיצוץ בסופו, במציאות המזרח-התיכוני הנוכחי, הוא הנתיב הגרוע ביותר שאפשר לדמיין.
עם ראש-ממשלה שידוע בנכונותו הבלתי-מתפשרת להימנע מכל עשיה המסכנת את עתידו הפוליטי, קשה לדמיין שנתיב המשא-ומתן המדיני יוביל להצלחה. מבחינות רבות, עתידה של מדינת ישראל שבוי בעתידו האישי של בנימין נתניהו, לא פחות מכפי שעתידה של סוריה שבוי בעתידו האישי של בשאר אל-אסד. אומרים על דמוקרטיות, שהאפקטיביות של תהליכיהן הפנימיים מגביר את השרידות שלהן, שכן הוא מונע מהן להיקלע אל נתיב אסון שאין ממנו מוצא. האומנם אין באפשרותה של מדינת ישראל של ימינו לחתור למציאות אחרת ?
התשובה לשאלה הזו איננה אפילו בידיהם של פרשנים, אלא רק בידי חוזי-עתידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה